מיילדות במקרא

המיילדוֹת מתוארות בטקסט המקראי בצמצום, לרוב ללא ציון שמותיהן, תוך הדגשת תפקידן המקצועי בלבד. ניתן ללמוד על מלאכת המיילדות וחשיבותה, על המיומנויות המקצועיות שנדרשו מן המיילדות ועל יחס החברה אליהן באמצעות ארבעה סיפורי לידה המופיעים במקרא.

תפקיד המיילדות בסיפורי לידה במקרא

לידת בנימין

המיילדת שהייתה נוכחת בלידתה הקשה של רחל את בנימין, עודדה את היולדת באומרה: ”אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן” (ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק י"ז). המיילדת מוזכרת בסיפור כבדרך אגב, ומכאן ניתן להסיק שנוכחות של מיילדת בעת הלידה הייתה דבר שבשגרה. המיילדת מוצגת על פי הכתוב כמי שיודעת לקבוע שהוולד הוא בן ובכך היא מנסה להרגיע את היולדת, מתוך ידיעה שהייתה זו משאלה ותפילה של רחל לאחר שילדה את יוסף בנה הראשון ”וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר” (ספר בראשית, פרק ל', פסוק כ"ד). על פי הכתוב, המיילדת מצטיירת לא רק כמי שתפקידה לסייע ליולדת באופן פיזי, אלא גם כ"פסיכולוגית" המעודדת את היולדת המתקשה בלידתה בהבטיחה שהוולד שבבטנה הוא בן זכר, כלומר היא גם "רואה את הנולד".

לידת פרץ וזרח

לידתם של פרץ וזרח. את פרץ רוחצים בתחתית התמונה

המיילדת בסיפור לידת תמר אשת ער את בניה התאומים פרץ וזרח, ממלאת תפקיד חשוב ומרכזי. היא הראשונה שראתה את ידו של הוולד הנאבק כדי להגיח ראשון לאוויר העולם. היא מבצעת את הפעולות הבסיסיות הנדרשות ממנה בתוקף תפקידה ואף יותר מכך. בהיותה מיומנת ומקצועית,יש לה היכולת להבחין שבבטנה של היולדת יש יותר מעובר אחד. היא יודעת כנראה את חוקי הבכור ואת משמעות וחשיבות הבכורה ולכן היא לוקחת יוזמה ”וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ח). אך מי שהגיח הראשון לאוויר העולם היה דווקא העובר השני ולכן שאלה המיילדת בתימהון: ”מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ט) שאלה שהפכה למדרש שמו של פרץ, אבי שושלת בית דוד.

שפרה ופועה

שפרה ופועה הן המיילדות היחידות במקרא אשר נזכרות בשמן ובמקצוען גם יחד. הן פועלות כצמד, תוך שיתוף פעולה מלא מתוך יראת אלהים ”כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים”במטרה להציל את הבנים העברים ממוות בעקבות גזירת פרעה ”אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ”. על פי הכתוב, הן מצטיירות כנשים חכמות, ערמומיות, אמיצות לב ומקצועיות הפועלות בתושייה ובתבונה ואכן הן זכו להערכה בזכות מומחיותן.

מן הכתובים ”וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם” ניתן ללמוד כיצד התבצעה הלידה ומה היה תפקידן של המיילדות. היולדת ישבה על האבניים, מעין "כיסא לידה" שהיה מורכב משתי אבנים שהושמו בריחוק מה זו מזו וכך יכלה המיילדת לסייע לה בלידה. לאבניים היה תפקיד משמעותי במהלך הלידה, ופרעה היה מודע לכך, מדבריו עולה שהוא ידע שהמיילדות מסוגלות להבחין במינו של הוולד כבר על האבניים: "וראיתן על האבנים".

מלאכתן של המיילדות שהיו בעלות רקע רפואי מסוים, אינה מסתכמת רק במתן סיוע נפשי ופיסי ליולדת, אלא אף בטיפול ראשוני בתינוק שזה עתה נולד. על כך ניתן ללמוד מן הדימוי בו משתמש הנביא יחזקאל כשהוא מזהיר את ירושלים מפני העונש הצפוי לה ”וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ” (ספר יחזקאל, פרק ט"ז, פסוק ד'). על פי התיאור הנ"ל, הייתה הפעולה הראשונה שעשו המיילדות, מיד לאחר הלידה, כריתת חבל הטבור ("שר" או "שרר" בלשון המקרא), כדי להפריד בין העובר לשליה. לאחר מכן רחצו את התינוק ומרקו את גופו במלח הידוע כבעל סגולות מרפא. לבסוף כרכו את גופו באריג כדי לשמור על חום גופו.

התפיסה המקראית באשר למשמעות תפקידן של המיילדות משתקפת בשימוש החוזר והרב של השורשים: י.ל.ד, ח.י.ה. אלה הן שתי דוגמאות לשורש מנחה -מילה מנחה המסייעים לחשיפת מסריו של הטקסט המקראי. פעלים מהשורש י.ל.ד מופיעים עשר פעמים בפרק ואף הפועל החותם את הסיפור "תחיון", הוא נגזרת של השורש י.ל.ד. לפעלים מן השורש ח.י.ה. חמש היקרויות. כל זאת בניגוד לשורש מ.ו.ת המופיע פעם אחת בלבד בפרק. תוכניתו של המלך המצרי להשמיד, להמית את הבנים הזכרים לא יצאה לפועל בזכות פועלן של המיילדות שפרה ופועה שיילדו את הבנים והחיו אותם. המלים המנחות מדגישות את מלאכתן וייעודן של שפרה ופועה - ניצחון החיים על המוות.

לידת אי כבוד

אשת פינחס בן עלי הכהן ילדה את אי כבוד ומתה בלידה. סיפור לידתה ומותה בלידה משובץ בסיפור חורבן שילה, וארון הברית שנלקח בשבי - אירוע בו התרחשו אסונות לאומיים וטרגדיות אישיות ”וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס"” (ספר שמואל א', פרק ד', פסוקים י'–י"א). כאשר שמעה אשת פנחס את דבריו הקשים של "המבשר" נהפכו עליה ציריה, היא כרעה ללדת ולפני מותה קראה לבנה אי כבוד כי ”גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ” (ספר שמואל א', פרק ד', פסוק כ"א). בסיפור זה אין נזכרת מיילדת בשמה המקצועי, ובכל זאת סביר מאוד להניח שמיילדת (ואולי אף יותר מאחת) הייתה נוכחת בלידה. הנחה זו נסמכת על הפסוק ”וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי..”. "הנצבות עליה" ממלאות אותו תפקיד אשר ממלאת המיילדת בסיפור לידת בנימין. הן מעודדות את אשת פנחס "כעת מותה" ומבטיחות לה שבן בבטנה, באומרן: ”אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ”. הביטוי ”וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד” (ספר שמואל א', פרק ד', פסוק י"ט) מרמז על אחת השיטות בהן נהגו ללדת נשים באותה התקופה - שיטת הברכיים, שבה היולדת כורעת על ברכיה וכך יכולה המיילדת לסייע לה בלידה.

שכרן של המיילדות

שאלת שכרן של המיילדות אינה נזכרת במקרא ולו ברמז. לכן קשה לדעת אם היה בעיסוק במיילדות אינטרס כלכלי שהיה בו כדי לתרום לכלכלת המשפחה, או שמא עסקו הנשים במיילדות מתוך מניעים של אידאולוגיה וערכים. עם זאת מציין הכתוב בעניין שפרה ופועה,”וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים”. זהו גמול ששילם אלהים למיילדות על פועלן ולא שכר עבודה המשולם לשכיר. גמולן של המיילדות היה מצד אחד הברכה והסיפוק בכך שבני ישראל הוסיפו להתרבות ולהתעצם בזכותן, ומצד שני שלם להן אלהים במידה כנגד מידה. כפי שהן עזרו להגדיל ולהרבות את הבתים, כך הן זכו לעשיית בתיהן ולהגדלת משפחותיהן. ראוי לתת את הדעת גם על העובדה שהן זכו לכבוד והערכה הן בקרב החברה בזכות מומחיותן והן ליחס מיוחד מצד המלך המצרי. עם זאת, סביר לחשוב על סמך המקובל בחברות קדומות דוגמת מצרים העתיקה, שמיילדות במצרים העתיקה קבלו שכר עבודה כשהן סייעו ליולדות בתהליך הלידה.

ההתייחסות למקצוע המיילדת במזרח הקדום

ניתן ללמוד על מלאכת המיילדות וחשיבותה בתקופת המקרא, מתוך בדיקת היחס למקצוע המילדות במזרח הקדום. בכתבים השומריים מופיע התואר "מילדת" כתואר נעלה שאין למעלה ממנו המיוחס לאלה האם הגדולה אשר באופוס המבול השומרי נאמר עליה: "המיילדת של האלים, מאמי החכמה", "אלת הלידה, יוצרת האנושות"

אחד מהשמות של האלה האם הגדולה הוא באהו BaU ממצאים ארכאולוגיים חשפו גלילי חותם שעליהם מופיע המקצוע "המיילדת של באהו". בגלילי החותם של המילדות, מופיעה המיילדת עומדת אל מול האלה האם הגדולה היושבת על כס מלכות ולמרגלותיה עומד אריה - ממצאים אלו מראים שהמיילדת מילאה תפקיד חשוב וזכתה לכבוד רב ביותר.

האשורולוגית הפינית סאנה סוורד מציינת שבמקדש באהו בעיר גירסו נמצאו 1600 לוחות כתובים, הוכחה לפעילות הדתית והכלכלית האינטנסיבית שהתנהלה במקדש, המילדות של באהו, מלאו את תפקידן בשם האלה ומקצוע המילדות היה חלק מתוך מערך השירותיים הרוחניים והפיזים שמהמאמינים והמאמינות של האלה קיבלו מהמקדש.

מיילדות במקרא - ממצאים ארכאולוגיים

קמע לידה, מוזיאון ישראל

ממצאים ארכאולוגיים שופכים אור נוסף על הבנת מקצוע המיילדות במקרא.

על פי מוזיאון ישראל נמצאו ביהודה בתקופת ימי הבית הראשון והתקופה הפרסית צלמיות לידה שבהן נראית אלה החופנת בזרועותיה את שדיה הגדולים. הצלמיות נמצאו לרוב בשטחי המגורים הפרטיים. צלמיות אלו מזוהות בדרך כלל עם האלה עשתרת או האלה אשרה השערת החוקרים היא כי אלו היו קמעות שנועדו להבטיח פוריות ושתפקיד הצלמיות היה להגן על האישה בעת לידה.

גם אצל עמי האזור היו מקובלות צלמיות ששימשו קמע לידה.

קמע הלידה מהמאה ה-13 לפני הספירה, מרבדים, הנמצא במוזיאון ישראל ומיוחס לתקופה הכלקוליתית והכנענית. באתר מוזיאון ישראל נכתב: "צלמית נדירה זו של אלת פריון כנענית מתארת את גוף האלה מבפנים ומבחוץ בו-זמנית ברגע שהיא מכינה עצמה ללידת תאומים. התאומים-העוברים שברחמה אוחזים בשדיה. הצלמית מייצגת אולי את האשרה, המכונה "קדשה" וגם "רחמי" – בעלת הרחם – שילדה על-פי המיתוס את צמד האלים שחר ושלם. על ירכי האלה נראים סמליה, העץ הקדוש ולצדו יעל. הצלמית הייתה בוודאי קמע ליולדת."

בצלמית זאת ניתן לראות את הסימן הנראה כמו האות אומגה היוונית המופיע בתסרוקת של האלה. אומגה - סמל האם הגדולה. מופיע ביצוגים ויזואליים במסופטמיה החל מ 3000 לפנה"ס ובאופן נפוץ יותר מן האלף השני לפנה"ס. באספה הכללית החמישים ותשע של המכון הארכאולוגי של אמריקה ב 1957, הם הגיעו למסקנה ש"...באהו או באבא, או גולה, אלת הלידה, החיים והריפוי. החוקרים קישרו את הסמל שלה לתפקידה, וסימן האומגה הוסבר כזוג רצועות של חיתול לתינוק או חבל הטבור".

סימן האומגה, אות האם הגדולה המופיע על צלמית קמע לידה מרבדים הוא תזכורת למרחב תרבותי משותף עם השפעות הדדיות שהתקיים במזרח הקדום.

צלמית האלה המשמשת כקמע לידה הן ביהודה והן בערים הכנעניות מכונה כאמור "רחמי" במקביל על פי כתבים אכדיים "רחם רבא" הוא הרחם של האלה. כפי שמפורט אצל יעקב קליין 2010, ואצל דבורה לדרמן דניאלי 2017.

הממצאים הארכאולוגיים מאזור יהודה מראים שלפחות חלק מהנשים השתמשו בקמע לידה עם דמותה של האלה. בנוסף, אם המילדות שרו ליולדת סוג כלשהו של שיר לידה, הרי שבכל מקרה שבו הופיעה בשיר המילה "רחם" או "רחמי" הייתה בכך התייחסות הן לגופה של היולדת והן לאלה הגדולה, אלת הרחם, המעניקה סיוע דרך קמע הלידה.

לקריאה נוספת

• טַרְיָה פיליפ, "'מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן (הושע ט, יא)' - מיילדוֹת בעולם המקרא", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יח (תשס"ח), עמ' 59–78 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• תמר קלינגר (קסלר), מעמדה הכלכלי של האישה במקרא בהשוואה למעמדה הכלכלי של האישה במצרים העתיקה, אוניברסיטת חיפה, 2007, עמ' 40–46
• רותי רביצקי (עורכת), קוראות מבראשית, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999, עמ' 335–351
• אביבית שוויקי, מחזור החיים של האישה בתקופת המקרא (עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן), תשע"ד, עמ' 241–242

• Mercedes L. García Bachmann, Women at Work in the Deuteronomistic History (International Voices in Biblical Studies 4), Atlanta: Society of Biblical Literature, 2013, pp. 220-224
• Victor H. Matthews, and Don C. Benjamin, Social World of Ancient Israel: 1250-587 BCE, Peabody, MA: Hendrickson Publishers, 1993, pp. 67-81
• Tarja S. Philip, Menstruation and Childbirth in the Bible: Fertility and Impurity (Studies in Biblical Literature 88), New York: Peter Lang, 2006, pp. 92-95 (מבוסס על עבודת הדוקטור של המחברת: טריה פיליפ, המחזור החודשי והלידה במקרא [האוניברסיטה העברית בירושלים], 2003)
• H.B. White,"Midwife",A Dictionary of the Bible Dealing With Its Language and Contents,5 vols.,Edinburgh 1898,3 :pp 366-367