פתיחת התפריט הראשי

מייקל איגנטייף

היסטוריון, פילוסוף ופוליטיקאי קנדי

מייקל איגנטייףאנגלית: Michael Ignatieff; נולד ב-12 במאי 1947) הוא פרופסור להיסטוריה שפרסם ספרים ומאמרים רבים בנושאי לאומיות, אתיקה פוליטית ורעיונות מדיניים. היה מנהיג המפלגה הליברלית בקנדה וראש האופוזיציה בפרלמנט הקנדי. שימש בתפקיד מ-10 בדצמבר 2008 והתפטר לאחר תבוסתו בבחירות במאי 2011. שימש כחבר פרלמנט באזור טורונטו.

מייקל איגנטייף
Michael Ignatieff
איגנטייף, אפריל 2011
איגנטייף, אפריל 2011
לידה 12 במאי 1947 (בן 72)
טורונטו, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי היסטוריה
ארצות מגורים קנדה
עיסוק עיתונאי, היסטוריון, פוליטיקאי, מחבר רומנים, פילוסוף, סופר, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
פרסים והוקרה
  • פרס צ'נצ'לני ההודי הגלובלי של CIF
  • פרס חנה ארדנט
  • פרס ליונל גלבר (1994)
  • פרס פרנסיסקו סרסדו (2012)
  • פרס המושל הכללי של קנדה לכתיבה לא בדיונית בשפה האנגלית (1987) עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חקר הלאומיות, ביוגרפיה על ישעיהו ברלין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

חייו ומשפחתועריכה

איגנטייף הוא נצר למשפחה של פוליטיקאים ידועים. אבי סבו היה ניקולאי איגנאטייב, מדינאי רוסי חשוב שכיהן כיו"ר ועדת השרים (1872-1880) ואחר כך כשר הפנים בשנים 1881–1882. הוא מונה לתפקיד שר הפנים לאחר רציחתו של הצאר אלכסנדר השני והוביל קו לאומני כדי להסיח את דעת הקהל מהמשבר הפוליטי ברוסיה בעקבות רצח הצאר. בנו של ניקולאי, שהוא סבו של איגנטייף, היה הרוזן פאבל איגנאטייב והוא כיהן בתפקיד שר החינוך בממשלת הצאר האחרון ניקולאי השני ברוסיה.

לאחר המהפכה הקומוניסטית ברח פאבל עם משפחתו לקנדה. אביו של איגנטייף, ג'ורג', גדל בקנדה הפך לדיפלומט ושימש כשגריר קנדה באומות-המאוחדות. הוא אף היה מעורב בוועדת אונסקו"פ, הוועדה שהחליטה על תוכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947.

עבודתו המחקריתעריכה

איגנטייף פרסם ספרים ומאמרים רבים בנושאי חקר הלאומיות והיסטוריה של הרעיונות. אחד מספריו הידועים ביותר הוא הביוגרפיה רחבת ההיקף שכתב על ישעיהו ברלין, שתורגמה גם לעברית (מייקל איגנטייף, ישעיה ברלין, מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 1999). איגנטייף העיד על עצמו שברלין הוא האדם שהשפיע עליו ביותר, חוץ מאביו.

דרכו הפוליטיתעריכה

בצעירותו היה איגנטייף מעורב במערכות הבחירות של המפלגה הליברלית כמתנדב, אך נכנס לחיים הפוליטיים בגיל מאוחר, רק בשנת 2005 לאחר שקנה לעצמו שם בינלאומי כהיסטוריון וכחוקר מן השורה הראשונה. תוך כשלוש שנים הפך למנהיג המפלגה הליברלית. בבחירות הראשונות בהן הנהיג את מפלגתו, במאי 2011, התרסקה המפלגה הליברלית ונותרה עם כ-30 חברי פרלמנט בלבד. איגנטייף עצמו הפסיד את מושבו בפרלמנט ולראשונה בהיסטוריה הקנדית סיימה מפלגתו את הבחירות כמפלגה השלישית בגודלה.[1] בעקבות התבוסה התפטר איגנטייף מתפקיד יושב ראש המפלגה.

איגנטייף וישראלעריכה

איגנטייף התגורר בישראל במהלך שנת 1999 כאשר שימש כמרצה אורח באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

בזמן מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 אמר איגנטייף בראיון לעיתון "טורונטו סטאר" כי חשוב ביותר שישראל תשלח מסר ברור לחזבאללה כי חטיפת חיילים וירי טילים על ישראל לא יהיו נסבלים. בתגובה לשאלת הכתב על תגובתו להרג האזרחים הלבנונים בפעולת צה"ל בכפר כנא, השיב איגנטייף כי "שנתו אינה נודדת" בגלל מה שקרה. תגובתו זו הביאה למחאה חריפה מצד מוסלמים בקנדה. בעקבות זאת, ניסה איגנטייף לחזור בו בראיון לטלוויזיה בקוויבק וטען כי הירי בכפר כנא היה למעשה "פשע מלחמה". אמירה זו עוררה את מחאתם של יהודים רבים בקנדה, ואיגנטייף הצטער עליה.

בנובמבר 2007 כאשר שימש בתפקיד סגן יושב ראש האופוזיציה ביקר איגנטייף בישראל.

בשנת 2016 מונה איגנטייף לנשיא "האוניברסיטה המרכז-אירופית" בבודפשט.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה