מיכאל סהול
מיכאל סהול (בטיגראינית: מיכאל הפיקח, נולד בשם בלאטה מיכאל, 1691 לערך -23 ביוני 1779). היה הראס (דוכס) של תיגראי בשנים 1748–1771 ו- 1772–1779. כמו כן היה דמות פוליטית חשובה מתקופת הקיסר ייאסו השני ויורשיו ועד מותו.
לידה | 1692 | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה | 1784 (בגיל 92 בערך) | ||||
מדינה | אתיופיה | ||||
שושלת התיגראינית | |||||
| |||||
| |||||
| |||||
החוקר הסקוטי ג'יימס ברוס פגש את סהול בזמן שהותו באתיופיה ופרסם קלסתרון בספרו:
כאשר הלכנו אליו וראינו איש מבוגר יושב על הספה עם שערו הלבן ומלא תלתלים קצרים. הוא נראה כשקוע במחשבות אך היה נראה רגוע ולא כועס, היה נראה כי עיניו כואבות כנראה מהשמש. הוא נראה בגובה של כ-6 רגל למרות ששמלתו הקשתה עלינו להעריך במדוייק.
— המסע לגילוי מקורות הנילוס, עמוד 66.
חייו
עריכהמיכאל היה בנו של אבתו חזקיאס וולדה חווריות מאשתו וויזרו ישאתה מריאם בתו של אזאז' יעקב. משפחה זו טענה למוצאה מהשושלת הסולומונית דרך ראס פריס הגדול ואביו של סהול השתמש בתואר האצילי "אבטו" שמשמעו נסיך. נשותיו הראשונות של אביו של סהול היו וויזרו וולתה גבריאל (שמתה בעדווה לאחר 1766) ווויזרו אסתר (בתה של הקיסרית מאנטאווב).
שנים מוקדמות
עריכההאזכור ההיסטורי הראשון של מיכאל סהול היה בתיאור מסעו של האבונא יוהנס הארבעה עשר ממצרים לאימפריה האתיופית.
ב-1745 נשלחה מהאימפריה האתיופית משלחת לקהיר על מנת לבקש אבונא חדש לכנסייה האתיופית. במסעה חזרה נשבתה המשלחת כולל האבונא החדש, יוהנס הארבעה עשר, על ידי השליט העות'מאני המקומי במאסאווה, רק אחרי חצי שנה ורק לאחר תשלום כופר גבוה הוא שוחרר.
בהמשך מסעו, האבונא נלקח בשבי פעם נוספת, בארקיקו בפקודתו של מושל המחוז הדאג'זמץ מיכאל סהול אך בעזרת ראש מנזר דברה ביזן הוא הצליח להימלט. הקיסר שזעם על כליאת ראש הכנסייה האורתודוקסית האתיופית החדש יצא למערכה צבאית כנגד סהול, הקיסר כשל מכיוון שסהול היה חזק מדי ויותר מאוחר הקיסר סלח לסהול על מעשיו[1][2].
מעודד מניצחונו על כוחות הקיסר, הדאג'זמץ סהול החל לחתור תחת השליט האזורי שמעליו, הראס אנדה היימנות. השניים נלחמו ב-1759, סהול כבש את עדווה והוציא בה להורג את אנדה[3]. עדווה שולטת על הדרך בין עיר הנמל מאסאווה לבירה הקיסרית גונדר, כוחו של סהול כשולט על העיר גדל וצבאו כלל כ-8,000 חיילים שהיו חמושים ברובים.
אחרי פטירתו של הקיסר ייאסו השני, בנו יואס יירש את כס הקיסרות והאימפריה נכנסה למאבק בין אמו של ייאסו לבין אלמנתו. סבתו של יואס, הקיסרית מאנטאווב ניצחה במאבק והפכה לשליטה שותפה לצד נכדה. אמו של ייאסו, וואלאטה בארסבה (ידועה גם בשמה באורומו ווביט), לא ויתרה על ההשפעה בבית המלוכה, והצליחה לשכנע את ייאסו לתמוך בה נגד סבתו.
הקיסרית מאנטאווב החלה לאסוף את קרובי משפחתה מקווארה וגייסה כוח צבאי רב ששטף את גונדר. ווביט זימנה את קרובי משפחתה מיג'ו וחיילי אורומו רבים צעדו לגונדר, שני המחנות עמדו לפני מרחץ דמים.
על מנת לסיים את המאבק בדרכים דיפלומטיות, הקיסרית מאנטאווב פנתה לחתן שלה הדאג'זמץ מיכאל סהול מתיגראי להתערב. סהול הגיע עם 26,000 חיילים לגונדר, הבטיח לתווך בין שני המחנות, אולם השתלט על גונדר והפך לאיש הדומיננטי ביותר באימפריה.
כסגן - הקיסר
עריכהב-22 בינואר 1768 ניתן לסהול התואר ראס ביטווודאד (תרגום: דוכס אהוב)[4] ומינוי כסגן-הקיסר. כוחו הגובר של ראס סהול החל להדאיג את הקיסר יואס ולאחר שיחות מתמשכות עם פסיל, מלך דאמות, הקיסר הורה לסהול לחזור לטיגראי. סהול סירב ולכן פסיל יצא לקרב נגדו, אולם הובס בו. סהול המנצח חזר לגונדר ודרש לכנס את אנשי האצולה, על מנת לאפשר לו להציג עדויות שהקיסר שלח אותו למותו בקרב. בנאומו בפני אנשי האצולה הציג סהול עדים ועדויות מפי אנשיו, והמועצה המפוחדת הסכימה שהקיסר פשע ודינו מוות. אך המועצה לא יכלה לממש זאת מכיוון שעל פי החוק אסור להרוג את הקיסר ולכן העונש היה ריתוק לארמון. סהול שזעם על הקיסר הזמין את הרצח שלו, והקיסר יואס אכן נחנק למוות בבד משי בצבע אדום בינואר 1769. רצח הקיסר החריד גם את אמו וסבתו, ויואס נקבר בארמון סבתו בקוסקום בלוויה גדולה.
עוד לפני רצח הקיסר, סהול החל לקשור קשרי משפחה עם בית המלוכה, בתה של הקיסרית מאנטאווב אסתר נישאה לו ב-1769 ובנו של סהול וולדה חיוורט נישא לבת נוספת של הקיסרית, כתוצאה מהנישואין לבת השושלת הקיסרית סהול הורשה להשתמש בתואר ראס (דוכס)[5][6].
לאחר רצח הקיסר, ראס סהול מינה את שני הקיסרים הבאים: יוהנס השני שהיה נטול השפעה כוח ומנהיגות ולאחריו את תקלה היימנות השני. למרות כוחו הרב העם לא אהב אותו וסהול הנהיג שלטון טרור כמו התקפותיו על אזרחים בגונדר בשנת 1770. סהול לא שלט באזורי הספר שנשלטו על ידי פסיל מדאמות, גושו מאמהרה, וונד באווסאן מבאגמדיר שחברו יחד ונלחמו נגדו דרומית לעיר טאדה בשלושת הקרבות בסרבקוסה, סהול הובס בקרבות אלו ונכנע לוונד באווסאן ב-4 ביוני 1771. באווסאן כלא את סהול למשך שנה שלמה ואז שחרר אותו לביתו בטיגראי בתור מושל המחוז, לאחר מכן סהול לא התערב יותר בענייני האימפריה[7][8].
ראס מיכאל היה אחד מהתומכים של דוקטרינת קארוה היימנות של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית[9]. יורשו של ראס מיכאל סהול היה בנו וולדה סמואל, אחריו, נכדו וולדה גבריאל ולאחר מכן אחיינו גברה מסקל.
קיסר אתיופיה יוהנס הרביעי טוען למוצא מראס מיכאל סהול.
קישורים חיצוניים
עריכה- מיכאל סהול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ ריצ'רד פאנקהארסט, ההיסטוריה המלכותית האתיופית, עמודים 125 - 129.
- ^ ג'. ספנסר טרימינאם, אסלאם באתיופיה, עמוד 105.
- ^ ריצ'רד פאנקהארסט, ההיסטוריה של העיירות האתיופיות, עמוד 194.
- ^ תואר השווה לתואר האנגלו-סקסי ארל.
- ^ ריצ'רד פאנקהארסט, ההיסטוריה המלכותית האתיופית, עמוד 133.
- ^ פאול בי. האנז, רבדים של פעם, עמוד 121
- ^ ריצ'רד פאנקהארסט, מבוא להיסטוריה הכלכלית של אתיופיה, עמוד 88.
- ^ הרולד ג. מרקוס, היסטוריה של אתיופיה, עמודים 46 ו-51.
- ^ מרדכי אביר, האתגר של האסלאם ואיחודה מחדש של האימפריה הנוצרית 1769 - 1855, עמוד 40.