מיכאל פסלוס
מיכאל פְּסֵלוֹס (ביוונית: Μιχαὴλ Ψελλός,[1] נולד בשנת 1018, מת בין השנים 1078–1081 או אחרי 1095[2]) היה הוגה דעות בתקופה הביזנטית התיכונה.[3] הוא כתב את הספר "הכרונוגרפיה", מכתבים, שירה והסכמים. הוא חלש על כל תחומי המדע של התקופה. ישנו תיעוד של 1,176 כתבים של פסלוס, וכ-1,790 כתבים מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת המזכירים אותו.[4] ספרו, "כרונוגרפיה", תורגם ל-13 שפות, לרבות עברית. פסלוס העלה מחדש דיונים עם הפילוסופים היווניים, כגון אריסטו ואפלטון בשאלות כמו טיב האדם ומשמעות החלומות.
 | |
| מיכאל פסלוס (משמאל) עם תלמידו מיכאל השביעי (הקיסר) | |
| לידה |
1018 קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית  |
|---|---|
| פטירה |
מאי 1078 (בגיל 60 בערך) קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית |
| השקפה דתית |
נצרות אורתודוקסית |
| זרם |
נאופלאטוניזם |
| עיסוק |
פילוסוף, משורר, רופא, היסטוריון, סופר, פוליטיקאי, אסטרונום |
| מדינה |
האימפריה הביזנטית |
| יצירות ידועות |
כרונוגרפיה |
  | |
רקע
עריכהבתחילת המאה ה-11 היתה האימפריה הביזנטית בשיא כוחה ובשיא השפעתה המדינית והתרבותית.[5] מאה זו באימפריה נחשבת לתקופה של שינוי, התפתחות כלכלית, התפתחות חברתית ופריחה תרבותית. על אף החילוף המהיר של הקיסרים באותה התקופה, פסלוס הצליח להתברג למשרות בכירות ולכתוב מספר רב של כתבים ששינו את צורת וסגנון הכתיבה באימפריה. באותה העת, העיר קונסטנטינופוליס עצמה הייתה במגמת גדילה וחזרה להיות מרכז כוח וכלכלה באגן הים התיכון.[דרוש מקור]
ביוגרפיה
עריכהמיכאל פסלוס ("כבד הפה") נולד בשנת 1018 בשם "קונסטנטינוס" בעיר קונסטנטינופוליס (כיום איסטנבול), בירת האימפריה הביזנטית,[6] למשפחה ממעמד הביניים. הוא נולד באחד הפרברים של העיר, ליד המנזר תה-נרסו (כיום ביזית באיסטנבול). בכתביו, פסלוס מספר כיצד משפחתו התנגדה שילמד, פרט לאמו.[7] תחילה התלבטה אמו אם לתמוך בלימודיו או לא, אך לאחר שני חזיונות, אחד של יוחנן כריסוסטומוס והשני של מריה הבתולה, היא השתכנעה להמשיך את לימודיו של פסלוס הצעיר מעבר ללימודי היסוד. הוא למד את המקובל באותה התקופה: כללי הדקדוק, רטוריקה, שירה הומרית ופילוסופיה. פסלוס הצטיין בלימודי הרטוריקה שבאה לעזרתו רבות בתפקידיו לאחר הלימודים. המורה שלו היה יואנס מאורופוס (אנ'), שנחשב לאחד המורים המעולים של דורו.[6] הוא למד במנזר תה-נרסו הסמוך לביתו. כמה מהתלמידים שלמד בחברתם כיהנו מאוחר יותר במשרות שלטוניות בכירות ביותר, ביניהם שני פטריארכים של קונסטנטינופוליס, ליכודס וקסיפילינוס, והקיסר קונסטנטינוס העשירי דוקס.[6]
לאחר שסיים את לימודיו החל פסלוס לעבוד במשרות ציבוריות בשירות האימפריה. הוא עבד כשופט בפרובינציות וזמן מה לפני שנת 1042 חזר לקונסטנטינופוליס כאשר מונה למזכיר זוטר בחצר הקיסרות הביזנטית.[6] הוא התקדם בתפקידיו[6] עד שנעשה המזכיר הקיסרי של הקיסר מיכאל הרביעי (1034–1041).[דרוש מקור] הוא נעשה אחד היועצים המשפיעים ביותר בחצרו של קונסטנטינוס התשיעי (1042–1055).[6] תחת קיסר זה מונה לראשות האקדמיה לפילוסופיה בקונסטנטינופוליס.[6] הוא החל ללמד תלמידים בעצמו וקיבל את התואר "הפרודרוס של הפילוסופים" (1047), שמשמעותו היא המורה הבכיר. בין היתר הציע קונסטנטינוס לפסלוס תפקיד מנהלי בכיר שנקרא "פרוטסקרטיס", אך פסלוס סירב. הוא קיבל את התואר "בסטארקס", שנחשב לתואר השביעי בחשיבותו באימפריה, מתוך עשרים ושניים תארים. רבים מכתביו מתוארכים לתקופה זו, שבה השקיע את מרב זמנו ללימוד תלמידים וכתיבת הרצאות ונאומים עבור הקיסר. אחד הכתבים המשמעותיים מתקופה זו הוא שירת הלוויה לפילגש של הקיסר קונסטנטינוס התשיעי, מריה סקלראינה, משנת 1045.
בתקופה זו יצר פסלוס קשרים רבים בתוך השלטון האימפריאלי. מחד היו קולגות רבות שעבדו איתו, ומאידך כמה מתלמידיו החלו להתברג למשרות מפתח באימפריה. פסלוס התעשר רבות בתקופה זו, לרבות מספר מנזרים שהועברו לבעלותו על ידי הקיסר. פסלוס מתאר כיצד התפרסם כמורה, אשר תלמידים פונים אליו "מהמערב ומהמזרח הערבי: קלטים, ערבים, מצרים ובבלים". הוא לימד את כל התחומים שהיו נהוגים בתקופה, ובאופן הדרגתי הרחיב את חומר הלימוד לכתבים נוספים, והערות ופרשנויות נוספות. שניים מתלמידיו עלו לגדולה. האחד היה מיכאל קרולריוס, שמונה לפטריארך האקומני של קונסטנטינופול ב-1043, והשני היה יוחנן דוקס (אנ'), שמונה על ידי אחיו, הקיסר קונסטנטינוס העשירי, ל"קיסר" (אנ'), התפקיד השני בכוחו באימפריה. יוחנן דוקס נשאר בעמדת מפתח עד לשנת 1080.
בשנות החמישים של המאה ה-11 החל פסלוס לאבד ממעמדו בחצר הקיסרית. תחילה, ב-1052, איבד פסלוס את בתו וכתב לה הספד מרגש. ב-1053 הוא ניסה ללא הצלחה לחתן את בתו המאומצת, איופמיה. ב-1054 כתב חיבור דומה לזכר אמו. הכנסייה החלה לצנזר חלק מכתביו, דבר שהוביל אותו לפרוש מחיי החצר ב-1054. הוא בחר בחיי נזיר וקיבל את שם הנזירות "מיכאל".[6] ב-1055 עבר פסלוס למנזר בהר אולימפוס בביתיניה עד לעלייתה של תאודורה בסוף אותה השנה. תאודורה החזירה אותו לחיים הפוליטיים בחצר הקיסרות, ומאז שימש כיועץ לקיסרים.[6] גם לאחר חזרתו לחצר הקיסרית נהג פסלוס לשמור על מנהגיו הנזיריים.
תאודורה שלטה רק מ-1055 ועד 1056. בשנת 1057, תחת שלטונו של מיכאל השישי קיבל פסלוס תפקיד בכיר במשא ומתן עם המורדים בהנהגתו של איסאאקיוס הראשון קומננוס. מיכאל השישי העניק לפסלוס מחדש את התואר "פרואדרוס", ושינה את התואר הקודם שקיבל ל"היפאטוס של הפילוסופים" (ὕπατος τῶν φιλοσόφων). בתקופה זו השיג פסלוס כמה תלמידים משמעותיים, ביניהם מי שעתיד להיות הקיסר, מיכאל השביעי דוקס,[6] בנו של קונסטנטינוס העשירי דוקס. פסלוס כיהן כראש השרים בשירותו של קונסטנטינוס העשירי[6] (1059–1067), נשאר בחצר הקיסרית גם תחת שלטונם של רומנוס הרביעי (1067–1071) ומיכאל השביעי (1071–1078). פסלוס קיבל תארים גבוהים יותר ויותר לאורך שירותו בחצר הקיסרות. אולם בתקופת שלטונו של מיכאל השביעי פחתה השפעתו בחצר הקיסרות.[6] עם זאת, בתקופת שלטונו של זה הפך פסלוס לפעיל מאוד בחצר. הוא כתב כמה כתבים עבור מיכאל השביעי, המשיך לכתוב את ה"כרונוגרפיה", ספרו המפורסם ביותר, וכמה נאומים לחבריו ששימשו גם הם בתפקידים בכירים. ככל הנראה, בסמיכות למותו, הוא קיבל את התואר "נובליסמוס".
עם נפילתו של הקיסר מיכאל השביעי ותחילת כהונתו של הקיסר ניקפורוס השלישי בוטניאטס (1078–1081), מסתיימת ה"כרונוגרפיה" ומכאן ואילך אין מידע ודאי נוסף על פסלוס.[8] יש מחלוקת באשר לתאריך מותו. יש סברות שונות הנעות בין השנים 1078–1081, ויש הסבורים שמת לאחר שנת 1095.[2]
יחסיו עם הקיסרים
עריכהבספרו, "כרונוגרפיה", מדגיש פסלוס כיצד העלייה בדרגות האצולה מקבילה למעשה להתקרבות שלו לקיסר. כלומר, הכוח האולטימטיבי הוא גישה חופשית לקיסר. הוא מתאר כיצד דלתו של קונסטנטינוס התשיעי תמיד הייתה פתוחה בפניו ושהקיסר היה משתף אותו בכול. איסאאקיוס הראשון התייעץ עם פסלוס כיצד לשלוט ושיתף אותו בתוכניותיו. קונסטנטינוס העשירי אמר בפניו שהוא אוהב אותו יותר מכל אדם אחר. כיום חוקרים טוענים שייתכן שלפסלוס לא היו קשרים קרובים עם הקיסרים בין קונסטנטינוס התשיעי ועד מינויו למשא ומתן ב-1057. בנוסף, היו קיסרים שפסלוס היה קרוב אליהם בצורה ברורה כמו קונסטנטינוס העשירי ואחיו יוחנן, אך מערכת היחסים התקררה עם הזמן. בימיו של רומנוס הרביעי נדחק פסלוס לשולי החצר עד לשלטונו של מיכאל השביעי, שהחזיר את פסלוס למרכזה, אם כי לא בטוח שאכן היה ביכולתו של פסלוס להשפיע השלטון בשלב זה. הפער בין כתביו לבין המציאות אינה מפתיעה. פסלוס מתאר את עצמו רבות בכתביו, את סיפור חייו, מחשבותיו, רגשותיו ומעלותיו, ויוצר לעצמו בתוכם דיוקן עצמי. מפני שעיקר המידע על פסלוס ניתן לנו על ידי פסלוס עצמו, ובכתביו מנסה פסלוס לפאר את עצמו, אנו מקבלים תמונה לא מהימנה של דמותו.
השפעתו וכתביו
עריכהישנם חוקרים מודרנים הרואים במיכאל פסלוס כאחד ההומניסטים הראשונים בביזנטיון ובתרבות של ימי הביניים בכלל, שהפנה את מאמציו להחייאת התרבות הקלאסית אך גם להחייאת ערכים הומניים.[2]
פסלוס היה בעל השפעה תרבותית ואינטלקטואלית רבה. יצירתו הרחבה כוללת טקסטים היסטוריים, פילוסופיים, רטוריים, תאולוגיים, וגם כאלה העוסקים ברפואה, מדע ומשפט. הוא השאיר מאות מכתבים וגם יצירות העוסקות במשפחתו הקרובה, ביניהן אנקומיון (נאום שבח) לאמו ודרשת לוויה על בתו סטיליאני, שמתה בצעירותה.[2]
פסלוס כתב בשפה גבוהה, המנסה להידמות ככל הניתן ליוונית האתונאית (ה"אטיקיסטית") של המאה ה-5 לפנה"ס, שכן אנשי האליטה הקפידו לכתוב בשפה הספרותית הגבוהה, בעוד שהביזנטים בימיו של פסלוס דיברו יוונית הדומה יותר ליוונית המודרנית.[9]
הכרונוגרפיה
עריכהה"כרונוגרפיה" מתארת את שלטונם של 14 קיסרים (11 קיסרים ושלוש קיסריות) בסדר כרונולוגי, החל מבסיליוס השני ועד מיכאל השביעי, משנת 976 ועד סוף שנת 1077.[2] אולם במקום רישום יבש של עובדות בסגנון של אנלים, פסלוס יוצר כמה קווי עלילה וסיפורים צדדיים סביב נרטיב מרכזי: התדרדרותה של הקיסרות הביזנטית מאז ימי שלטונו של בסיליוס השני.[10] פסלוס ייחס את ההתדרדרות לשחיתות השלטונית ולבזבזנות של הקיסרים. אלא שבהיותו איש חצר, ראה פסלוס כמעט רק את המתרחש בחצר ולא יכול היה להעריך כראוי את מצבה הגאו-פוליטי המתדרדר של הקיסרות הביזנטית ואת הכוחות הפועלים נגדה ממזרח וממערב. פסלוס ראה עצמו כאיש הסדר הישן, בעוד שהחברה שבה חי הלכה והשתנתה. הוא כתב נגד חמדנות בקרב האזרחים, אובדן הערכים, והמתעשרים החדשים.[11]
פסלוס תיאר דמויות מורכבות וחולשות אנושיות. תיאור הקיסרים שלא הכיר חסר לעומת אלה שהכיר. מלבד מקרים בודדים, הוא לא תיאר מסעות מלחמה. הקיסרים אותם תיאר באופן השלם והמורכב ביותר הם מיכאל הרביעי, מיכאל החמישי, זואי, תאודורה, קונסטנטינוס התשיעי ואיסקיוס קומננוס. עם תיאור עלייתה לשלטון של משפחת דוקס, התיאור ההיסטורי הופך לשיר הלל לקיסרים של שושלת זו, שבתקופתם נכתבה הכרונוגרפיה. הפרק אודות מיכאל השביעי נראה כדברי שבח של איש חצר המנסה להציל את חנו בעיני השליט. עם זאת, אף בחלק זה ניכר כישרונו הספרותי של פסלוס וקיים בו ערך היסטורי.[11] אחד הקווים המרכזיים בעלילת החיבור הוא החייאתה של התרבות הביזנטית והחזרתה אל מקורותיה הקלאסיים, כאשר פסלוס נציב את עצמו כגורם ראשי בתחייה זו.[11]
הכרונוגרפיה נכתבה בשני שלבים: החלק הראשון, הראשי, מתאר את שלטונם של הקיסרים משנת 976 ועד 1059, ונכתב בסביבות השנים 1063–1064. החלק השני עוסק בשלטונה של משפחת דוקס ונופל ברמתו מן החלק הראשון, ומתאפיין בהאדרתה של משפחה זו, ששלטה בקיסרות בזמן כתיבת חלק זה, בסביבות שנת 1077.[12] הכרונוגרפיה מתמקדת אמנם בחוגי השלטון והיא בעלת הטיה אופיינית למחבר שנטל חלק באירועים, ואף על פי כן היא אחד המקורות החשובים לתקופתה. היא גם השפיעה מאוד על הכותבים הביזנטיים מזמנה ואילך, והביאה לדחיקת כתיבת ההיסטוריה לטובת כתיבה יותר עלילתית ואישית. בחלקה הראשון של היצירה, עד לסוף שלטון קומננוס, ניכרים השפעת "חיי אישים" מאת פלוטרכוס על עיצוב הדמויות, מורכבותן ושאיפה לתיאורן באופן מאוזן.[13] מתוך תיאור מעלותיהם וחולשותיהם של הקיסרים השונים, קו העלילה של פסלוס מבקש לבנות את דמותו של השליט האידיאלי.[5] הכרונוגרפיה מהווה דוגמה בולטת ראשונה לסגנון כתיבת היסטוריה בעלת גוון אישי, שהיה חידוש במאה ה-11 ומהווה תפנית לעומת הכתיבה במאות שקדמו להופעת הספר.[14]
הכרונוגרפיה שרדה בכתב יד אחד מן המאה ה-12, Paris B.N. 1712, ותורגמה לשפות רבות.[5]
תרגום הספר לעברית
עריכה- מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה – חיי אחד עשר קיסרים ושלוש קיסריות בקונסטנטינופוליס, תרגם מיוונית, הוסיף מבוא והערות שי אשל, כרמל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים 2014.
- התרגום לעברית נערך על סמך מהדורת רנו (Renauld, תרגום לצרפתית).[9]
קישורים חיצוניים
עריכה
- מיכאל פסלוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מיכאל פסלוס (1018-1078), דף שער בספרייה הלאומית- מיכאל פסלוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ הגיית השם ביוונית: פְּּסֵלוֹֹס, במלרע (ההטעמה בהברה האחרונה).
- ^ 1 2 3 4 5 שי אשל, מבוא, בתוך: הכרונוגרפיה, עמ' 2.
- ^ Jonas Nilsson, Aristocracy, Politics and Power in Byzantium, 1025-1081, Oxford University: Oxford University, 2017
- ^ Stratis Paioannou, Michael Psellos Rhetoric and Authorship in Byzantium, New York: Cambridge University, 2013
- ^ 1 2 3 שי אשל, מבוא, בתוך: הכרונוגרפיה, עמ' 4.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 שי אשל, מבוא, בתוך: הכרונוגרפיה, עמ' 1.
- ^ Christine Angelidi, The writing of dreams: A note on Psellos’ Funeral Oration for his mother, Reading Psellos, Leiden & Boston, 2006
- ^ שי אשל, מבוא, בתוך: הכרונוגרפיה, עמ' 1–2.
- ^ 1 2 שי אשל, מבוא, בתוך: הכרונוגרפיה, עמ' 7.
- ^ שי אשל, מבוא, בתוך: הכרונוגרפיה, עמ' 2–3.
- ^ 1 2 3 שי אשל, מבוא, בתוך: הכרונוגרפיה, עמ' 3.
- ^ שי אשל, מבוא, בתוך: הכרונוגרפיה, עמ' 10, הערה 4.
- ^ שי אשל, מבוא, בתוך: הכרונוגרפיה, עמ' 3–4.
- ^ שי אשל, מבוא, בתוך: האלקסיאדה, עמ' 16.