מיכה יוסף לבנזון

סופר ליטאי

מיכה יוסף הכהן לֶבֶּנזוןיידיש: לעבענזאָהן; ברוסית: Миха Иосиф Лебенсон;‏ 22 בפברואר 182817 בפברואר 1852), המוכר גם בכינוי מיכ"ל (ראשי תיבות של שמו), היה משורר עברי, אשר נמנה עם משוררי ההשכלה בווילנה, נפטר בדמי ימיו, והותיר את רישומו על קהל הקוראים של התקופה. מיכ"ל היה בנו של המשורר אד"ם הכהן.[1]

מיכה יוסף לבנזון
מיכה יוסף לבנזון
מיכה יוסף לבנזון
לידה 22 בפברואר 1828
וילנה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בפברואר 1852 (בגיל 23)
וילנה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 17 בפברואר 1852 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

 
מיכ"ל, שירי בת ציון, מהדורת וילנא תרס"ב ליובל שנת החמשים למות המשורר

מיכ"ל נולד בווילנה. אביו, המשורר אד"ם הכהן, שביתו היה בית ועד לחכמים ויוצרים עבריים, טיפח בנער את אהבת התנ"ך והשירה העברית לצד אהבת המחקר. עוד בהיותו נער שלט מיכ"ל היטב בשפה העברית ובשפות האירופיות כמו: רוסית, פולנית, גרמנית וצרפתית, ומאוחר יותר גם באיטלקית.[2]

מיכ"ל החל לחבר שירים בעברית בגיל 12. בגיל 13 החל לתרגם יצירות מספרות העולם, ותרגומיו שימשו אותו כמעין סדנה למלאכת השירה. הוא נמשך לבלדות, ואהבת הטבע והנוף בולטת ביצירותיו. התרגום הראשון שהקנה לו שם היה תרגום הפרק השלישי והרביעי מהאינאיס לוורגיליוס, שתרגם בהיותו כבן 19. התרגום, "הריסות טרויא" לא נעשה מהמקור הלטיני, אלא על פי תרגומו הגרמני של פרידיריך שילר. כאן יצר לעצמו מיכ"ל בסיס להתחלה.[2]

בגיל 17 חלה לבנזון בשחפת, כאביו בשעתו, אך בניגוד אליו, הוא לא החלים מהמחלה. היא הטרידה את גופו והסעירה את נפשו, והוא הרבה לכתוב עליה. לדעת יעקב פיכמן, הבלדה "זיכרון מות" שכתב לחברו קלמן שולמן היא הבלדה המרשימה ביותר שכתב.[3]

בשנת 1849 נסע מיכ"ל לברלין, ואחר כך לזלצבורג ולמעיינות מרפא אחרים, כדי להקל על סבלו. בברלין למד פילוסופיה ולימודים קלאסיים, שמע הרצאות של שלינג, ואף הרבה לבלות עם חבריו, וביניהם שניאור זק"ש, שהתפתח מאוחר יותר להיות חוקר במחשבת ישראל.[2]

בימי שבתו בברלין; בעצת שד"ל וצונץ - מיכ"ל עזב את שירי בת אל נכר ושר שירי ציון. הוא חיבר את פואמות ההיסטוריות: "שלמה", "קהלת", "נקמת שמשון", "יעל וסיסרא", "משה על הר העברים", "ר' יהודה הלוי", שיצאו לאור בשנת תרי"א (1851) בספר "שירי בת ציון". שירים אלו נמנים עם מיטב שירתו יחד עם שירים לירים כגון "התפילה", ו-"אל הכוכבים", שיצאו לאור מאוחר יותר בספר "כנור בת ציון". בהקדמה לספר "שירי בת ציון", כתב מיכ"ל:

ידידי הקורא, אשר עמך עמי ואלהיך אלהי, קומה נא ולכה עתה עמדי כי על כנפי שירי אל אדמת קודש אשאך היום (ואם גם בעלוה אדונים זולתנו הנה אך לנו היא כי בנהרי נחלי דם ודמע קנינו לנו את עפרות קדשה), שם מחזות שדי אראך מרמאות אלהים, מלך ביפיו, נביא בקדשו, חכם בחכמתו, גבור בגבורתו, ולוי בשירתו, גם מוצאי ערב ובקר על הררי ירושלים תחזינה עיניך, שם לקול מימי הירדן המפכים עוד לגדות אדמת קדש; לקול המית ארזי הלבנון אשר יניעו עוד ראשם על משבתי ציון, שם תסלח לקול המשורר קול מארץ יצפצף אשר קול מליו נחבאו בין קולות שדי אלה, ואולי תאצל לי גם ברכה כי שמתי לנכח פניך זכרוני קדש, זיכרון ימי קדומים, שחרות ימי בת עמנו.

לקראת סוף שנת 1850 שב מיכ"ל לווילנה, לאחר שהורע לו. בחורף של אותה שנה כתב בביתו עוד ממיטב שיריו, ורבים ביניהם שירי האהבה. עוד בשהותו בברלין פרסם אביו בווילנה את שיריו המקוריים של מיכ"ל בספר שנקרא "שירי בת ציון", והפרסום זכה לתשבחות רבות. חבריו, אַייזיק מאיר דיק, מרדכי פּלונגיאַן, יל"ג וקלמן שולמאַן, הרבו לבקר אותו בעת מחלתו, וקלמן שולמן אף עבר להתגורר בבית אד"ם הכהן כדי לסעוד את חברו.[2]

לאחר זמן קצר נפטר מיכ"ל ממחלתו בבית הוריו, והוא רק בן 23. מותו הישרה אבל כבד על דורו, מעיד יעקב פיכמן, שכינה אותו בחיר הדור, "יורשו של כינור ישראל". גם שמואל ליב ציטרון מספר, שאבל כבד ירד על חובבי הלשון והספרות העברית בכל העולם, וגדולי הסופרים ואנשי הרוח הספידו אותו. הקינה המפורסמת ביותר נכתבה בצורת מחזה על ידי יל"ג, "הוי אח!" במלאת 25 שנים למותו של מיכ"ל.[4]

על שמו של מיכ"ל נקראו רחובות במספר ערים בישראל.

יצירתועריכה

דליה נדחת
מאת מיכ"ל

הַיָּם יֵהוֹם בְּשָׁאוֹן וָרַעַשׁ
עַל פְּנֵי מֵימָיו דָּלִיָּה נוֹסַעַת –

"אֲהָהּ דָּלִיָּה!
אָן אַתְּ עֲנִיָּה!
אָנָה תִּסָּעִי?
בַּסַּעַר וְשׁוֹאָה
כִּי תֵלְכִי תוֹעָה
הֲבַל תִּירָאִי?
נָא הֵעָצֵרִי,
אַל נָא תִבְרָחִי!
נָא הִשָּׁמֵרִי
לִבְלִי תִדָּחִי!"

"עֲלֵי עֵץ רַעֲנָן
יָשַׁבְתִּי שַׁאֲנָן,
וּפֶתַע נִדַּפְתִּי,
בְּלֹא עֵת נִקְטַפְתִּי.
אִם מִמְּקוֹם הוּלַדְתִּי
אֲהָהּ נָדִדְתִּי –
לָמָּה לִי חַיִּים?

לָכֵן יִשָּׂאוּנִי,
לָכֵן יֶהְדָּפוּנִי
בַּחֲמָתָם הַמַּיִם!"

"כנור בת ציון" (פרויקט בן-יהודה)

יצירותיו של מיכ"ל:

  • "הריסות טרויה" (וילנה 1849; מהדורה שנייה 1869) - תרגום של הספר השני של האיניאדה של ורגיליוס על-פי תרגומו של שילר לגרמנית;
  • "שירי בת ציון" (1851, מהדורה שנייה 1869) - שירה אפית על נושאים יהודיים, אותה תרגם גיסו יהושע שטיינברג לגרמנית תחת הכותרת "Gesänge Zion's" (1859);
  • "כינור בת ציון" (1870) – כרך שני של כתביו, שמכיל שירים שנשכחו, ופורסם על ידי אביו לאחר מותו.

שירתו של מיכ"ל מתאפיינת בקווים ליריים רומנטיים וצבועה בנימים של עצב וסערת רגשות של בחור צעיר שיודע שמותו קרב. עם זאת, מרבה מיכ"ל לכתוב בהתרגשות גדולה ומתפעמת על הטבע. הדור הצעיר אהב את מיכ"ל. הם עייפו קצת מהנימה הסטאירית של יל"ג, הרצינות של אד"ם הכהן והלוחמנות של פרץ סמולנסקין.[3][2] שירי מיכ"ל מדברים על הצימאון לאהבה לנוכח שלטון המוות. המשורר ביקש ביצירתו ובחייו כאחד מפלט מסופו הקרב, בקרב אהבת רעים ונשים. מכתביו ספוגים גם הם בסערות הנפש שלו ובקנאה לאהבת חבריו. "הייתה בו אינטנסיביות של חיי הנפש" אומר פיכמן, עוצמת החיים השתלבה עם עוצמת המוות. מיכ"ל לא הלך בעקבות המשכילים של תקופתו, שהתקוממו כנגד השכלתנות המוגזמת. הוא הדגיש את החריפות שבאושר ואת החריפות שבכאב. שיריו הליריים הם כמעט וידויי הלב האישיים הראשונים בשירה העברית החדשה. הסגנון האישי ביצירתו, שלא היה אופייני לתקופתו, טבע את שירתו בחותם שונה, מודרני. שירתו, גורס פיכמן, טבעה את ניצניה של שירת התחייה.


תרגומיו של מיכ"ל היוו בשבילו הקדמה ראויה ליצירה מקורית. באותה תקופה ניתנה לתרגום חשיבות גדולה אפילו מעבר ליצירה המקורית, שהרי המתרגמים בראו מעין יצירה חדשה, הן בגלל מגבלות השימוש בעברית והן מתוך מגמה ל"ייהד" את יצירות המקור.

על התרגום "הריסות טרויה" לורגיליוס כתב קלמן שולמן: "מי האמין לשמועתנו, כי השיר המרומם הזה, אשר גם המליץ הנפלא, אבי כל תופש כנור בּבני אשכנז שיללער, התאונן, כי רק בּזעת-אף ויגיעת-נפש העפּיל עלות על תועפות הררי-עזו, יורק עתה אל שפת עבר צחה ונמרצה, וביד נער צעיר ורך, ויעמוד טעמו בּו, אף ריחו לא נמר? צאו נא וראו בּני ציון היקרים! מפעלות בּן פּורת, בּן חכם, לכו חזו בּכורי פּריו, פּרי-חמד, אשר הביא לכם תשורה בּכלי טהור, כלי קדש".[2]

לדעת פיכמן, שירי בת ציון הוא הטוב שבספריו. יש בו שילוב של תפארת קדומים וחן נעורים, לצד רוח נכאים עם תחושת אין מוצא. גם הגיבורים: משה, שלמה, שמשון, יהודה הלוי – משכו את לבו בקסם גורלם וביגונם. לדעת ראובן בריינין, בשיר "יהודה הלוי" הגיע מיכ"ל לפסגת יכולתו: התוכן והצורה, הדמיון והחיטוב, השיגו בשיר הזה את מרום מדרגתם.

ציטרון לעומתו, מתרשם יותר מכוחו של מיכ"ל בּשיריו הליריים, שנכנסו בּרובם לספרו "כּנור בּת ציון", ונתפרסמו בּדפוס לאחר מותו על ידי אביו. השירים הללו, לדעתו, מותירים רושם עצום על הקורא. אלו שירים שנכתבו בכאב עמוק, והם יורדים חדרי בטן. ניתן להתרשם, שהליריות היא הסגנון המתאים ביותר למיכ"ל. חבל מאוד, הוא מוסיף, שאביבו של המשורר הסתיים בטרם עת.

דוגמה לאחד מתרגומיו של מיכ"ל ניתן לראות ב"משל הזאב והגדי" של לפונטין:

הַזְּאֵב וְהַגְּדִי / מיכ"ל

(בעקבות לפונטיין)[5]

בִּשְׂפַת נָהָר עָמַד אַחַד הַגְּדָיִים
וַיִּשְׁבּוֹר צִמְאוֹנוֹ שָׁמָּה בַּמָּיִם –
וּפִתְאוֹם גַּם הַזְּאֵב בָּא מִן הַיַּעַר
וּמְשַׁחֵר לַטֶּרֶף יֶהֱמֶה כַּסַּעַר,
וַיֵּט אֶל הַגְּדִי וַיְדַבֵּר אֵלֵיהוּ
בַּעֲבוּר הַסְתֵּר מֵעֵינָיו זָר מַעֲשֵׂהוּ:
"אֵיךְ, נִבְזֵה הַצֹּאן, אַפִּי לֹא יָרֵאתָ!
וּרְפוּשׂ אֶת מֵימַי אֵיךְ לִבְּךָ מִלֵּאתָ?
גַּם חִישׁ תִּוָּסֵר עַל רֹעַ לִבֶּךָ!"
"אַל נָא, אָדוֹן! אַל נָא יֶחֱרֶה אַפֶּךָ!"
עָנָה הַגְּדִי וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם:
"אֵיכָה יָכֹלְתִּי, הָהּ! לִרְפּוֹשׂ הַמַּיִם
וּצְמָאִי עֵת פֹּה בַּנַּחַל שָׁבַרְתִּי
רַחֲקָה מִמְּךָ עֶשֶׂר אַמּוֹת נִשְׁמַרְתִּי!"
"דֹּם לָךְ! קָרָא הַזְּאֵב בַּחֲמַת הַגְּעָרָה
הֵן זֶה שָׁנָה דִּבַּרְתָּ עָלַי סָרָה!"
"אָז מִמְּעֵי אִמִּי אָז עוֹד לֹא יָצָאתִי
וּמִינוֹק שָׁדֶיהָ גַּם עַתָּה בָאתִי!"
"אוֹ אָחִיךָ קִלְּלַנִי וַיְּחָרְפֵנִי!"
"הֵן עוֹד יָחִיד לִפְנֵי אִמִּי הִנֵּנִי!"
"אִם כֵן הוּא אַחַד עֲדַתְכֶם כָּמוֹךָ
כִּי כֻלְּכֶם צוֹרְרִים לִי עַל כִּי אֶשׁוֹכָה...
גַּם רֹעֲךָ וּכְלָבָיו הָרוּ לִי זַעַם –
אַךְ נִקְמָתִי מִמְּךָ אֶקְחָה הַפַּעַם!"
כֹּה חָרַץ הַזְּאֵב – וּלְאַחַד הַיְּעָרִים
סָחַב הַגְּדִי וּקְרָעָהוּ לִגְזָרִים!

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • פישל לחובר, מיכ"ל ורעיו, בתוך ספרו תולדות הספרות העברית החדשה, תל אביב: דביר תש"ז.
  • מרדכי רבינזון, הליריקה החדשה. מיכה יוסף לבנזון, בספרו ספרותנו החדשה, וילנה תרפ"ג.
  • שמואל ליב ציטרון, יוצרי הספרות העברית החדשה: מיכה יוסף הכהן לבנסון (מיכ"ל), וילנה: שרברק, תרפ"ב.
  • יוסף קלוזנר, יוצרים ובונים, דביר, 1943, עמ' 124–142
  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כר' 3, 1953, עמ' 228–268
  • אדיר כהן (ליקט והוסיף מבוא, הסברים וביבליוגרפיה), מיכה יוסף לבנזון: המשורר ויצירתו, תל אביב: א' זליקוביץ, תשכ"ח.
  • Amir Banbaji,. “Defending Haskalah Poetry on Its Own Turf: Poetry, Time and the Deconstruction of Selfhood in Mikhal’s Shlomo VeKohelet”, Journal of Modern Jewish Studies 12 (1) 2013, pp. 117-136,  

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מיכה יוסף לבנזון בוויקישיתוף

מפרי עטו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1967
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 שמואל ליב ציטרון, מיכה יוסף לבנזון, פרויקט בן-יהודה
  3. ^ 1 2 מיכה יוסף לבנזון, שירים; בצירוף תמונתו ואגרותיו, מבוא וציונים מאת יעקב פיכמן, דביר, 1942
  4. ^ יהודה ליב גורדון, הוי אח!, פרויקט בן-יהודה, ‏תרל"ז
  5. ^ לפונטין, "הזאב והגדי" בתרגומו של מיכה יוסף לבנזון, פרויקט בן-יהודה