פתיחת התפריט הראשי

מיכל גוברין

סופרת, משוררת ובמאית תיאטרון ישראלית

ביוגרפיהעריכה

מיכל גוברין נולדה וגדלה בתל אביב, אביה היה איש העלייה השלישית וממייסדי קיבוץ תל יוסף, ואמה ניצולת השואה. בוגרת תיכון עירוני ה' בתל אביב. בשנת 1971 שרתה בצה"ל ככתבת צבאית. למדה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת פריז VIII, שבה קיבלה תואר דוקטור בתחום התיאטרון והפולחן. מחקרה "תיאטרון קודש בן זמננו", מתרכז בצדדים התיאטרליים של הטקס החסידי ובתיאטרונם של יז'י גרוטובסקי ופיטר ברוק.

מיכל גוברין פרסמה עשרה ספרי פרוזה ושירה. מתורגמת לשפות שונות, וספריה זכו בפרסים בארץ ובעולם. ב-2010 נבחרה על ידי סלון הספרים הצרפתי לאחת משלושים הסופרים שהותירו חותם על ספרות העולם.

גוברין ביימה בכל התיאטראות הגדולים בישראל, והיא מיוצרי התיאטרון הניסיוני היהודי.

גוברין מרצה באוניברסיטת תל אביב, כיהנה כראש המחלקה לתיאטרון במכללת אמונה ולימדה במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים, באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית הספר לתיאטרון חזותי. הייתה סופרת אורחת באוניברסיטת ראטגרס, ובבית הספר לארכיטקטורה קופר יוניון בניו יורק. מרבה להופיע בארץ ובעולם בפני קהל רחב, בכינוסים ובכלי התקשורת. בשנת 2012 קיבלה מינוי פרופסור מטעם המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה).

ב-2013 זכתה בעיטור מסדר האמנויות והספרות של צרפת[1]. בשנת 2015 כיהנה בחבר השופטים של פסטיבל עכו[2].

במכון ון ליר בירושלים עמדה גוברין משנת 2012 ועד 2015 בראש קבוצת המחקר הרב-תחומית העברת זיכרון ובדיון, שעסקה במהות זיכרון השואה בעידן שאין בו עוד ניצולים חיים. עם תום עבודת המחקר הכינה הקבוצה תערוכה בשם מהו זיכרון? שבעים שנה אחרי. בראש צוות נוסף כתבה גוברין "הגדה" להתכנסות ליום השואה, העומדת בסימן "לזכור באחריות/האחריות לזכור. ביום השואה 2015 נערכו עשר התכנסויות נסיוניות, והחל מ-2016 מונחלת ההתכנסות ליום השואה על ידי מכון שלום הרטמן בירושלים, ומעגלי התכנסות נערכים בקהילות, בבתי ספר ובמשפחות בכל גוני הציבוריות הישראלית.

את חוברת ההתכנסות ניתן להוריד באופן חופשי מאתר מכון הרטמן.

משפחתהעריכה

נשואה למתמטיקאי הצרפתי-יהודי פרופסור חיים ברזיס, אותו פגשה בשנת 1978 בירושלים, בעת שברזיס הגיע לביקור בעיר, וחיפש את גוברין בעקבות מאמר שכתבה על מסעה לפולין[3]. לזוג שתי בנות. גוברין מתגוררת בשכונת רחביה בירושלים.

דודה הוא עקיבא גוברין. יוסי בידץ הוא בן-דודה שלמה גוברין.

זיכרון השואהעריכה

גוברין פעילה להנחלת זיכרון השואה. בתקופה שזכתה לכינוי "עידן העדות"[4], לנוכח היעלמותם והיאלמותם של דור הניצולים, יזמה גוברין הקמת קבוצת מחקר בינתחומית, שפעלה במשך שלוש שנים (2012- 2015) במכון ון ליר תחת הכותרת "העברת זיכרון ובדיון". עבודת הקבוצה סוכמה בתערוכה שכותרתה: "מהו זיכרון? – 70 שנה אחרי" (15 באפריל – 10 במאי 2015). במסגרתה הוצגו עדויות של שלושה עדי מפתח: אהרון אפלפלד, שאול פרידלנדר ודב קולקה, הוצגו יצירות אמנות, והוקרנו מונולוגים של חבריה. על הפרק עמדה סוגיית המפתח – איך מתמודדים עם זיכרון השואה באחריות, ללא תחושה של קורבניות ומבלי להפוך את השואה לקרדום לחפור בו. גוברין מקדמת עמדה של אחריות מוסרית המלווה בתחושה של מחויבות עמוקה לזכר הנספים, ואחריות להמשך עמידתם מול הרוע בשמירה על צלם אדם. ברוח זו עוצבה מסגרת ריטואלית שיתופית לציון יום השואה, "התכנסות ליום השואה" במעין "סדר" שבמרכזו "הגדה", שכלולים בה קטעי קריאה ושירה, עדויות וסיפורים.

ספריהעריכה

השם (1995)עריכה

כותרת הרומן הווידויי הדרמטי, ככינויו של האל העברי, נמענה של גיבורת הרומן, עמליה. בשכונה נידחת בירושלים, לנוכח נול האריגה ניצבת עמליה הנמלטת מעברה, משמה ומזהותה. כבת לניצולי שואה, הקרויה על שם אשת אביה המנוחה, מתחבטת עמליה (איימי, אמילי) בעצם הסוגיה – האם ניתן להפוך לאחרת. בתוך כך מתלבט הרומן בעצם הניסיון לכפר וברוח הקבלה הלוריאנית להביא לכלל תיקון בעולם, כשברקע הדברים מהדהדת הנחת היסוד של היצירה העגנונית, הרואה בעולם (ברוח קוהלת) מעוות שלא יוכל לתקון[5]. במהלך 49 ימי ספירת העומר, המקנים לרומן את מסגרתו הקבלית-ריטואלית, מגוללת הגיבורה את סיפורה, בהקבילה בין נקודות ציון בחייה לפרקים בחיי האומה. בד בבד היא אורגת פרוכת ששמות האל שזורים בה[6]. בתום ימי הספירה, בכוונתה לשים קץ לחייה עטופה בפרוכת הארוגה תוך השפעה על דרך התאורגיות הקבליות על העולם.

גוף תפילה (2001)עריכה

זהו ספר שכתבה גוברין בשיתוף עם הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. הספר נכתב בשתי קולות המתייחסים לשלל משמעויותיו של השורש העברי פ/ל/ל (לפלל, לחכות, לצפות, לבקש ולהפציר, ועוד). דרידה מדגיש בכתיבתו את הפנייה אל הנמען בבקשה שייעתר לתפילתו ומדגיש את מוטיב הסליחה הכרוך בעצם התפילה. גוברין כותבת על התפילה כמעשה תמידי של פיתוי וכזעקה של תשוקה – המקבלת ביטוי מובהק ברומן, הכתוב ב"גוף ראשון, נקבה" (בניסוחה בהקשר אחר).

בחלקו השני של גוף תפילה, תחת הכותרת "מילים שבכתב", עומד במרכז תיעוד מסעה של גוברין למחוזות עברה העלום של אמה (1975), המוצג בראייה לאחור כמהלך הרה גורל ובעל השלכות מעצבות בעולמה האישי והפואטי. המסע לפולין, פורסם כמכתב להורים (וכפנייה לאם) תחת הכותרת "קולות ממחוז אחיזת עיניים", כמעין פרק ראשון בהתחקות אחר "הסיפור של אמא". לצדו, מובאות מ"ברית-וידוי" לז'אק דרידה, כפנייה לאם מחוסרת ההכרה על מיטת חוליה על רקע וידוייו הידועים של אוגוסטינוס. לאלו נוסף בפרסום העברי פרק שלישי: "שיר תפילה", הכולל שיר של דייוויד שפירו, "עבודת חורף", המסה "מהי שירה?" לדרידה, ושירה של גוברין, "פי השפה, אתה הקול".

מעשה הים, כרוניקת פירוש (1998)עריכה

"מעשה הים" הוא יומן מסע - כרוניקה - המתחיל על חוף הים בריו-דה-ז'ניירו ומגיע לירושלים. במהלך המסע נפגש המבט עם נופי הדרך ועם נופי הנפש, ובהם זכרונות, מחשבות וחוויות של מוות והתאהבות. ה"יומן" כתוב בעמודה המרכזית בדף, כשמסביב לו, כבעימוד של דף תלמוד, "פירושים" לאירועי הטור המרכזי. הפירושים כתובים בסוגות שונות, החל מקטעי שירה או הגות, וגמור בציטוטים ממילונים או ממקורות יהודיים ואירופיים. לאורך המסע ופירושיו הופכת השפה עצמה, על נופיה המיוחדים של השפה העברית והמתח הארוטי שבה, ליעד שאליו הובילה הדרך.

זהו חיבור פרשני, הגותי ולירי למסורת היהודית, ול'דף היהודי". לעומת הספר הליניארי, המתפתח, "המערבי". מבנה הדף של "מעשה הים, כרוניקת פירוש" משחזר את תנועת המחשבה מהמרכז לשוליים, ואת תהליך הקריאה שבו נעה השפה מצליל לדימוי, ומנופים שבעולם אל נופים פנים-לשוניים. "מעשה הים" משוחח עם הדף הרב-קולי של הגמרא או של מקראות גדולות (שהועמדו בדפוס לראשונה בוונציה של הרנסאנס), ועם מסורות אמנותיות של המאה העשרים (סוריאליזם, קונסטרוקטיביזם או דקונסטרוקציה), ועם גלגולם העכשווי כ"חלונות" אסוציאטיביים על צג המחשב.

הבזקים (2002)עריכה

הרומן המספק שלוש גרסאות שונות לנרטיב המתווה של החיים בישראל של המאה העשרים ואחת – ציונית, פלסטינית וגלותית. מנגד ובשונה משלוש גרסאות אלו למהלך, המיוצגות על ידי שלושת הגברים בחיי גיבורת הרומן – אביה, מאהבה ובעלה, מבקשת אילנה צוריאל, גיבורת הרומן, להציע פתרון משלה לסכסוך הדמים המתמשך על אדמת הארץ. פתרונה של עמליה, אדריכלית נועזת ובעלת מוניטין בינלאומי, מבטא עמדה נשית מכילה לכל אחד מהנרטיבים הסותרים והמשיקים. ובהשראת המקורות היהודיים היא מתכננת להקים בירושלים על הר העצה הרעה, מיזם של שלום – הר השמיטה ועליו מושבת סוכות. בניגוד לאנדרטאות המזדקרות לשמים – מורשת גברית בעלתנית, היא מציעה להקים "מונומנטים של זיכרון", מבנים ארעיים, השלובים בנוף, פתוחים לרוחות השמים וזמינים לכל דורש. חייה הסוערים של אילנה הופכים ברומן לזירה אינטימית של התנגשות של חזון ומציאות.

לאחוז בשמש – סיפורים ואגדות (1984, 2010)עריכה

הרומן מֶרכז מספר מכתביה הראשונים של גוברין (1984), בתרגום לשפה האנגלית (2010), המספק אפשרות לבחינת יצירתה מנקודת מבט רטרוספקטיבית. בפרסום נוסף שיר (בעל אופי מקברי), המעלה את זכר אחיה (למחצה), מארק לאוב, בן אמה שנספה בגטו, ומספר מסות הכוללות רשמי ביקור באושוויץ – מחוז הרוע עלי אדמות: "אל מול הרוע": "המסע לפולין", "סליחות בקרקוב". וכך, במסגרת הוויכוח המתמשך בדבר עצם האפשרות לכתוב (שירה) לאחר אושוויץ, מספקת גוברין ניסיון נוסף להביא לכלל ביטוי מה שחורג מגדר אפשרות הביטוי.

אהבה על החוף (2013)עריכה

זהו רומן העוסק בחציית גבולות, ובשינוי שהיא מחוללת. הוא מתרחש בקיץ בתחילת שנות השישים באשקלון; עיר צעירה במדינה צעירה, שדרך העלילה מתמזגים בה, רבאט של שנות ה-40, הרי הקַרפָּטים בקיץ 39 ועזה, שמעבר לגבול. הגיבורה, אסתר וייס, היא נערה מבית דתי שערב גיוסה נקלעת למשולש רומנטי עם גבר נשוי מפריז, ועם צעיר שעלה ארצה מארגנטינה. ברקע נשמעים קולות רחוקים וקרובים: השירים של פּול אַנקָה, אַדָאמוֹ ואֶלביס, שלצליליהם רוקדים אסתר וחבריה, ילדיה הראשונים של העיר, את נעוריהם. בקול חרישי נמשכים לצידם לחש התפילות ושורותיו של ביאליק, ומבעד לכול שבים ועולים הדי המלחמות וצללי העבר שהדמויות מבקשות להשתחרר מהם. אסתר היא המקשרת בין כולם, ובסוף הקיץ תהפוך מנערה לאישה. בכך סיפורה בעקיפין הוא גם סיפורה של המדינה הצעירה, וההוויה הישראלית בראשיתה.

רשימת פרסומיםעריכה

פרוזה ושירהעריכה

  • "אותה שעה", שירים, (ספרית פועלים 1981).
  • "לאחוז בשמש, סיפורים ואגדות" (סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1984). מהדורת אנתולוגיה ובה סיפורים, שירים, מסות אישיות וראיון מקיף, ראתה אור באנגלית בפמיניסט פרס, ב-2010.
  • "סדר הלילה הזה", שירים (הבמה, 1989).
  • "גופי מילים", שירים (הקיבוץ המאוחד, 1990).
  • "השם", רומן (הספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד 1995 מהדורה חדשה, עם אחרית-דבר מאת יהודה ליבס, 2013). באנגלית, The Name (ריברהד-פינגווין, ניו יורק, 1998)
  • "מעשה הים, כרוניקת פירוש" (עם תחריטים של ליליאן קלאפיש, הראל 1998, כרמל 2000).
  • "גוף תפילה" (עם ז'אק דרידה ודויד שפירו, קו אדום כהה/הקיבוץ המאוחד ומופ"ת, 2013. "גוף תפילה" שחובר לרגל יציאת "השם" באנגלית, ראה לראשונה אור בניו יורק, ב-(2001).
  • "הבזקים", רומן (עם עובד / ספריה לעם 2002). באנגלית, Snapshots (ריברהד-פינגווין 2007) ובצרפתית, Sur le Vif (סאבין וספיזה, 2008).
  • "אמרה ירושלים", מזמורים ושירים; רישומים, אורנה מילוא. בליווי הקלטת קריאה. (דברי-ם / כרמל, 2008).
  • "אהבה על החוף"[7], רומן, יצא במקביל בעברית, הקיבוץ המאוחד (2013) ובתרגום לצרפתית (סבין וספיזה, פריז, 2013)
  • "ירושלים - מקום התאווה, מסע אל המיתוס", הגות, (קו אדום כהה/הקיבוץ המאוחד 2019)

כתבים בעריכת מיכל גובריןעריכה

  • "התכנסות ליום השואה", הגדה (כתיבה ועריכה, עם צוות כותבים: מלי אייזנברג, תמר אלעד-אפלבאום, מרים בן-דוד, ליאור חן, רני יגר, מנדי כהנא, רון מרגולין, אהרון שטרן. מהדורה נסיונית, מכון ון ליר 2015; הדפסה, מכון שלום הרטמן, 2017)

סדרת דברי שירה מירושלים: 'דברי-ם' - בעריכת מיכל גוברין ומנחם לורברבוים / הוצאת כרמל:

  • קצידה - שירים - הרולד שימל | רישומים: צבי טולקובסקי
  • אמרה ירושלים - מזמורים ושירים - מיכל גוברין | רישומים: אורנה מילוא
  • מנמוסיני - תרגומי שירה עתיקה - יהודה ליבס | עבודות על נייר: סת אלטהולץ
  • מעתקים: תרגומי שירה מאנגלית - מנחם לורברבוים | קולאז'ים: שרון אתגר
  • תורת החיתוכים – שירים - שבא סלהוב | רישומים: מיכאל גורדון, אלי פטל
  • לוונט – שירים - גבריאל לוין | ציור: תמרה ריקמן

ב-2005 הביאה לדפוס את ספרו של אביה, פנחס גוברין, "היינו כחולמים, מגילת משפחה". הקדמה: דוד אסף, בליווי מבוא ונספחים, (כרמל, 2005)

בימוי הצגות בתיאטרוןעריכה

בימוי בתיאטרון הרפרטואריעריכה

בימוי בתיאטרון הנסיוני היהודיעריכה

  • "תבואת השיגעון", מאת רבי נחמן מברסלב, עיבוד ובימוי. תפאורה: אברהם פנקס, מוזיקה: דניאל שליט, להקת שבעת הקבצנים, פריז (1974).
  • "ואריאציות על בוקר" ע"פ הסידור, תרגום, עריכה ובימוי. תפאורה ותלבושות: עדה המאירית, האוניברסיטה העברית, (1980).
  • "מסע השנה", עריכה ובימוי. בהשתתפות תלמידי החוג לתולדות התיאטרון, האוניברסיטה העברית, ושחקני תיאטרון החאן. עיצוב: פרידה קלפהולץ. עריכה מוזיקלית: אנדרי היידו. תיאטרון החאן והאוניברסיטה העברית, הקונגרס הבינלאומי הראשון לתיאטרון יהודי, אוניברסיטת תל אביב (1982).
  • פרויקט, "פירוש", "סלונה-פייר-לומברדו", פסטיבל לתיאטרון יהודי, מילאנו, (1987).
  • "סדר הלילה הזה", עיבוד, כתיבה ובימוי: פרידה קלפהולץ, מיכל גוברין, דורון ליבנה, אורנה מילוא. עיצוב: פרידה קלפהולץ, סידור מוזיקלי: סטיבן הורנשטיין, משתתפים: הרב ישראל וולגלרנטר, ישראל אלדד, עדי אופיר, יהודה ליבס, חיים שניר, סרז' רוזר, הנרי אברמוביץ', אהרון אפלפלד, יוסל בירשטיין, לאה שניר, מיכל גוברין, יונדב קפלון, טובה ברלינסקי, אבישי אייל, אורנה מילוא, דורון ליבנה, פרידה קלפהולץ, אלאן בצ'ינסקי, גד אולמן, איילה צרפתי, לו גלרטר, דוד קאסוטו, סטיבן הורנשטיין, אסתי קינן, סרג'יו מולכו, מריו קוטליאר, שרונה קרפל, קבוצת 10 אצבעות. תיאטרון הבמה (1989).
  • "גוג ומגוג", עיבוד בימתי ע"פ מרטין בובר, הקמת המעבדה, כתיבה ובימוי. מוזיקה: איתן שטיינברג, עיצוב ומיצג: פרידה קלפהולץ, דורון ליבנה, אורנה מילוא. משתתפים יוצרים: עליזה עליון-ישראלי, רות וידר, סמדר אימור, בנימין צמח, אבי אשרף, ברוך ברנר, דלית לימור, עמליה עפרת, מנדי קהאן, פיטר פורגץ'. אמנים אורחים: ברוס מאיירס, סרז' אואקנין. המעבדה הבינלאומית לתיאטרון יהודי ופסטיבל ישראל, (1993-94).
  • "מעשה הים" – מיצב קולי, כתיבה, עיבוד ובימוי. "משרד בתל אביב". "הזירה הבין-תחומית", ירושלים (1998, 2000).
  • "השם שפתי תפתח", כתיבה, עיבוד ובימוי. פסטיבל "קולה של המילה", "הזירה הבין-תחומית" ירושלים (2003).

מאמריהעריכה

מסותיה של מיכל גוברין ומחקריה התפרסמו בכתבי עת מובילים ובאנתולוגיות רבות בישראל ומחוצה לה. הם עוסקים בספרות, בתיאטרון, ביהדות, בחותם השואה, בשיחות עם ז'אק דרידה, ובמסות המוקדשות לירושלים ולהיבטים המיתיים של קיומה ומעמדה של ישראל. ובהן, "המסע לפולין", "לא המתים", "מרטירים או שורדים, הרהורים על מלחמת הסיפור", "ירושלים – מראה מראש רכס", ו"מאניפסט ספרותי-יהודי, בגוף ראשון נקבה".

פרסיםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מיה סלעחמישה אנשי ספרות ישראלים יקבלו עיטור מממשלת צרפת, באתר הארץ, 26 ביוני 2013
  2. ^ עידוא דגן "הפתעות עם הכרזת הזוכים בפסטיבל עכו ה-36", אתר nrg מעריב 2.10.2015
  3. ^ דליה קרפלתשעה קבין סקס, באתר הארץ, 16 באפריל 2002
  4. ^ שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, רסלינג, 2008, עמ' 22
  5. ^ יהודה ליבס, השם, הקיבוץ המאוחד, 2013, פרק ספר ה'שם' ותרבות הקבלה, עמ' 347-352
  6. ^ מיכל גוברין, באכלי מתבואת השיגעון: מניפסט ספרותי יהודי, בגוף ראשון נקבה, דימוי 25, עמ' 33-40
  7. ^ אהבה על החוף | מיכל גוברין