מיסוי דו-שלבי

מיסוי דו-שלבי מתאר טכניקת חישוב מס החל על חברה ועל בעלי מניותיה לפיה רווחי החברה, אשר עליהם משלמת החברה מס חברות, יחויבו במס פעם נוספת, בשלב השני, בעת חלוקתם כדיבידנדים לבעלי המניות באותה חברה. זאת כדי להשוות את שיעור המס השולי על היחיד לשיעור המס הכולל שישלם בעל מניות המושך דיבידנד מחברה שבבעלותו.

מיסוי דו שלבי בישראלעריכה

שיעור מס מצרפיעריכה

שנת מס מס חברות מס דיבידנדים מס מצרפי
מיסוי דו-שלבי בישראל
2003 36% 25% 52.00%
2004 35% 25% 51.25%
2005 34% 25% 50.50%
2006 31% 25% 48.25%
2007 29% 25% 46.75%
2008 27% 25% 45.25%
2009 26% 25% 44.50%
2010 25% 25% 43.75%
2011 24% 25% 43.00%
2012 25% 30% 47.50%
2013 26.5% 30% 48.55%
2014 26.5% 30% 48.55%
2015 26.5% 30% 48.55%
2016 25% 30% 47.50%
2017 24% 30% 46.80%
2018 23% 30% 46.10%
2019 23% 30% 46.10%
2020 23% 30% 46.10%

בישראל, יחיד המחזיק בחברה בבעלותו שילם בשנת 2011 מס חברות בשיעור של 24%, ועל היתרה (76%) שילם מס דיבידנדים בשיעור של 25% בעת חלוקתו לידי בעל המניות. כלומר מס מצרפי של 43%.

מקרים בהם לא חל מיסוי דו-שלבי בישראלעריכה

על אף האמור לעיל, קיימים מצבים בהם לא חל חיוב דו-שלבי במס (כך שאחד משלבי המיסוי נדחה למועד מאוחר יותר). כך לדוגמה, בחישוב מס החברות, מתבססת רשות המיסים על הדוחות הכספיים החשבונאיים של החברה, למעט במקרים בהם נקבע אחרת. לעניין חלוקת דיבידנד, החוק הקובע הוא חוק החברות, המתיר חלוקה לחברה העומדת במבחן הרווח בסעיף 302ב לחוק – יתרת עודפים או עודפים שנצברו בשנתיים האחרונות, לפי הגבוה. כך שייתכן מצב שגם אם החברה למעשה הפסידה כסף לצורך מס בשנה מסוימת, היא עדיין תוכל לחלק דיבידנדים מהכנסות שלא שולם עליהן מס חברות מפאת ההפסד לצורכי מס, ואלה יחויבו במס דיבידנד בלבד.

חלוקה אחרת שאינה מחויבת במס חברות יכולה לנבוע משיערוך נדל"ן שיש לחברה. ההתקינה החשבונאית הבינלאומית מאפשרת להכיר ברווח או הפסד הנובעים משינוי בשווי ההוגן (השווי הכלכלי האמיתי בעסקה בתנאי השוק) של הנכס, במהלך תקופת דיווח, גם אם הנכס לא נמכר אלא נותר בידי החברה. כלומר ייתכן רווח חשבונאי שאינו רווח לצורכי מס, כיוון שהחברה לא מימשה את הנכס. חוק החברות למעשה מתיר גם במצב זה לחלק דיבידנד מאותם רווחים לא ממומשים (רווחים "על הנייר") שאינם חייבים במס הכנסה, (עד למועד המימוש בפועל של אותו נכס) אשר יחויבו במס דיבידנד בלבד.

התמודדות רשות המיסים עם מקרים אלהעריכה

נכון לדצמבר 2011, רשות המיסים טרם הכריעה בנושא אופן מיסוי דיבידנד המחולק מרווחים שטרם חויבו במס, אך נראה כי הרשות נוטה להטיל מס על דיבידנד כזה,[1] באופן שישא את נטל המס המלא על היחיד בישראל (מיסוי זה יהיה מנוגד לעיקרון לפיו אין מס אלא בעת מימוש נכסים). לחלופין שוקלת הרשות להתיר חלוקת דיבידנד רק מהכנסה ששולם בגינה מס חברות.

גישה זו מותירה מספר סוגיות בלתי פתורות.[2] כך למשל הדבר מנוגד לעיקרון המימוש (קרי: מס ישולם רק על רווח ממומש). כמו כן, רשות המיסים תידרש להמשיך ולעקוב אחרי הנכסים המשוערכים, ואולי אף להחזיר מס ששולם (חלקו או כולו) בגין עליית הערך, במידה והערך בסופו של דבר ירד, ואולי אף הפך להפסד.

במדינות כמו ישראל וחלק ממדינות מזרח אירופה, בהן המשק מורכב מפירמידות של חברות החזקה המחזיקות זו בזו בשרשור, עלולה גישת הרשות ליצור עצירה של כספים בחברות שבתחתית הפירמידה, ולפיכך לעצור אפיק מימון חשוב במשק הישראלי – מימון באמצעות חברות בקבוצת חברות, המניידות כספים ביניהן, בין היתר באמצעות חלוקת דיבידנד.[3]

פתרונות אפשריים נוספיםעריכה

פתרון אפשרי אחד הוא החלת השיטה האמריקאית, לפיה חלוקת דיבידנד מתוך עודפים לצורכי מס, תסווג גם כדיבידנד לצורכי מס, בעוד שחלוקה שלא מתוך עודפים לצורכי מס תהווה החזר השקעה לבעלי המניות (ותקטין את עלות ההשקעה של בעלי המניות בחברה) ומה שמעבר לה, יחויב במס רווח הון (כלומר כשבמועד חלוקת הדיבידנד, הרווח לצורך מס טרם נצבר, אין זו חלוקת רווחים, שהרי עוד אין רווחים, אלא החזר השקעה).

פתרון אפשרי נוסף הוא למסות כל חלוקה לבעלי מניות כדיבידנד לצורכי מס, למעט הפחתת הון שתהווה החזר השקעה בגין השקעתם המקורית בחברה (חיוב המס בגין חלוקה כזו יהיה בצורת מס על רווח הון, כאשר בעלי המניות ימכרו את מניותיהם בחברה). הצעה זו פשוטה ומונעת את הצורך לעקוב אחרי בעלי המניות, מועדי רכישת מניותיהם, מצב הנכסים שבידי החברה ועוד.

הערות שולייםעריכה