פתיחת התפריט הראשי

מיקי קאופמן (11 בינואר 1950) הוא יועץ שיווק ותקשורת, וכן כותב ומספר סיפורים.

מיקי קאופמן
Miki Kaufmann .jpg
פורטרט של מיקי קאופמן
לידה 11 בינואר 1950 (בן 69)
עיסוק פרסומאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פורטרט של מיקי קאופמן המופיע בכריכת הספר 'מדרגות לשעת חירום' שאוייר על ידי אלון זייד

מיקי קאופמן נולד ב-11 בינואר 1950, דור שני לחברת הפרסום OK (או. קיי.) שנוסדה בווינה בשנת 1934 על ידי אמו אוֹלִי קאופמן. במהלך שנות עבודתו, יצר וניהל מסעות פרסום שהטביעו חותם בתקשורת הישראלית. ביניהם בולטים מסעות הפרסום לקבוצת עיתוני הארץ, למפלגות ד"ש והעבודה. כן יצר את דמותו המיתולוגית של אלברט פירות, שהיה לגיבור תרבות ולאורח קבוע בסלון הישראלי. בין השנים 1985–1988 היה בעל טור קבוע בעיתון העיר שנשא את שמו, שבו הופיעו סיפורים תל אביביים אמיתיים ובדויים שכתב. בהמשך דרכו הספרותית, סיפר במשך 11 שנים את סיפוריו בתוכניתו השבועית של אבי אתגר, 'אתגר לשבת' ששודרה ברשת ב' בימי שבת בצהריים. רבים מסיפורים אלה עובדו ואוגדו בספרו 'מדרגות לשעת חירום', שיצא לאור בשנת 2014. יהודה אטלס ציין בביקורת שכתב בעיתון "הארץ" כי "טכניקת הכתיבה של קאופמן משלבת פיוט עם אירוניה דקה, קרירות מנוכרת עם רגישות... נדמה לך שאתה יודע לאן הולך הסיפור, ובא המסַפר וכותב משהו הפוך, ולפעמים הפוך על הפוך על הפוך. זו לא רק טכניקה, אלא גם השקפת עולם".

ביוגרפיהעריכה

מיקי קאופמן נולד בתל אביב-יפו וממשיך לחיות ולעבוד בה. בן לכלכלן דוקטור רודולף קאופמן, יליד ברלין, ולאוֹלִי קאופמן, ילידת וינה. אמו אוֹלִי יסדה בווינה בשנת 1935 את 'פרסום או.קי' הנושא את ראשי התיבות של שמה. היא עלתה לארץ ישראל בשנת 1938, ופתחה אותו שם מחדש שנה לאחר מכן. מיקי קאופמן למד בבית הספר היסודי תל נורדאו ולאחר מכן בתיכון עירוני א', (כיום תיכון א' לאמנויות תל אביב). בשנת 1971, לאחר שחרורו מהצבא, הצטרף לעסק המשפחתי שנוהל על ידי אמו ואחותו דורית כהן, ובמרוצת הזמן הפך לשותף. במקביל לעבודתו, למד כלכלה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אך הפסיק את לימודיו, כיוון שהשתתף כחייל מילואים במלחמת יום הכיפורים. משנת 1974 שימש כמנכ"ל המשרד וכמנהלו הקריאטיבי במשך 25 השנים הבאות.

איש פרסוםעריכה

מבחר מסעות פרסוםעריכה

במשך 25 שנה ניהל מיקי קאופמן במסגרת פרסום או.קי מסעות פרסום למותגים מובילים בארץ, כגון: מועצת הפירות, רשת שוקן, עיתון הארץ, גלובס, עיתון חדשות, נקה 7 ועוד. כמו כן פרסם חברות שהיו בלתי מוכרות בארץ בראשית דרכן, כגון סופר-פארם ובורגראנץ'.

בשנת 1977 ניהל את מסע פרסום הבחירות של ד"ש בראשות יגאל ידין שזכתה להישג אלקטורלי חסר תקדים של 15 מושבים בכנסת, ובשנת 1991 ניהל את מסע פרסום הבחירות של מפלגת שינוי בראשות אמנון רובינשטיין.[1] לאחר שפרש מהחברה, המשיך לעסוק בפרסום כיועץ לחברות פרסום וללקוחות פרטיים.

פרסום או.קי זכה פעמיים בפרס הפרסום הישראלי: בשנת 1984 עבור קמפיין השנה "אלברט פירות", ובשנת 1987 עבור הקמפיין "הארץ מדבר בשפה שלי".[2] כמו כן זכה בפרס 'אותות' על הקמפיין "האלטרנטיבה של המדינה" שיצר עבור רשת שוקן כתגובת נגד לסיסמה של ידיעות אחרונות "העיתון של המדינה". בין הסיסמאות הבולטות שהגה קאופמן, הייתה הסיסמה "יש לנו חדשות בשבילך", שליוותה את עיתון חדשות החל מיום השקתו וששודרה באותה עת ברדיו על ידי חיים יבין.

אלברט פירותעריכה

מיקי קאופמן יצר את הדמות של אלברט פירות שגולמה על ידי חיים בנאי וכתב את התסריטים ל-60 תשדירי השירות של הסדרה ששודרו בטלוויזיה בין השנים 1983–1985. כן הגה את הסיסמה "עזוב שטויות אכול יותר פירות" שהושמה בפיו של אלברט פירות כדי להרבות באכילת פירות. "רבע מאה, המון זמן, חלפה מאז שהחלה סדרת התשדירים, ועדיין כולם, גם מי שהיה אז זאטוט, גם מי שבכלל לא נולד, יודעים בדיוק מיהו אלברט פירות, מה היו מכמני הלשון שלו, איך נראה השפם שנמתח לו מעל שפתיו, באיזו שמחת חיים מכר לנו את מרכולתו, אגסים וגויאבות ותפוחים".[3]

ענת ביין לובוביץ', כתבת פרסום, שיווק ומדיה בעיתון "גלובס", כתבה כי אלברט פירות הפך ל"גיבור תרבות" ו"לפסגת היצירה הפרסומית", וכי העיתונאית הדה בושס שביקרה אותו קשות בתחילת דרכו, הפכה מאוחר יותר ל"חובבת שלו". כמו כן כתבה כי חיים חפר כתב מקאמה אודותיו בטורו השבועי בידיעות אחרונות. עוד הוסיפה כי שנתיים לאחר תום שידור התשדירים, מצא מכון גאלופ, כי דמותו של אלברט פירות נמצאה עדיין בתודעתם של 80% מהציבור. .[4][5]

בשנת 1983 השתתפו מוני מושונוב ומשה איבגי בסדרה של מערכונים קצרים, שנכתבו כפארודיה על תשדירי השירות המוכרים משנות השמונים, ביניהם אלברט פירות שזכה "לטיפול מלא בהומור, תזכורת נוסטלגית מהימים בהם הפרסומות היו תמימות ומוני ואיבגי היו צעירים".[6]

נר יצחקעריכה

לקראת יום השנה הראשון לרצח יצחק רבין, יזם מיקי קאופמן מחווה לכבודו ולזכרו של ראש הממשלה. הוא הפיק נר זיכרון מיוחד, הנושא את דיוקנו של יצחק רבין וביקש מהציבור "הדליקו נר ליצחק רבין". הנרות נמכרו בעלות הייצור בכל רשתות המזון לרבות רשת "מק דונלד'ס", וגובו במסע פרסום מקיף בעיתונות, בטלוויזיה, ברדיו ובשילוט חוצות. כל הנרות שיוצרו -350,000- נמכרו עד האחרון שבהם. מיקי קאופמן ציין כי בנוסף לעצרות ההמונים ובשונה מן הצפייה הסבילה בטלוויזיה, ביקש לאפשר לכל החפץ בכך את האפשרות "להתאבל באופן פעיל. לקיים טקס אינטימי בקרב המשפחה, ולהסביר אף לילדים מדוע מדליקים נר ליצחק רבין."[7] כל הגופים שתמכו בקמפיין עשו זאת בהתנדבות מלאה. לקראת יום השנה החמישי לרצח יצחק רבין, החליט שר החינוך יוסי שריד לממן הפקת 500,000 נרות ולהפיצם בבתי-הספר. במקביל אימץ בית הנשיא את "טקס הדלקת נר ליצחק", כאירוע הפותח את יום הזיכרון.[8]מסורת זו נשמרת עד היום. לקראת יום השנה השישי החליטה שרת החינוך, לימור לבנת, לדחות את הבקשה להמשיך ולחלק נרות זיכרון לבתי הספר.

מבקר פרסומותעריכה

במשך שני עשורים עסק מיקי קאופמן בכתיבת מאמרי ביקורת על מוֹדעות ותשדירי פרסום, במגזין 'אותות' וב'דה מרקר'. מאמרו של קאופמן "הפרסומות בישראל - כמו בעולם", הוא דוגמה מובהקת, לסגנון כתיבתו, שבו מתובלים אלמנטים סיפוריים, כפי שמופיעים בפתיחה לביקורת:
"דצמבר כבר היה בעיצומו. היום הכי קצר עבר כהרף עין ואחריו בא חג המולד (לו אני חוגלה הייתי שולח משאית של האגיס לבית-לחם) והנה סילבסטר ולמחרת יחול יום השנה השישי למילניום שפתח, את האלף השלישי למניינם. והנה שוב התכנסנו כאן. וכבר עמדתי להתחיל בעריכת הסיכום השנתי, ובחירת תריסר הפרסומות המצטיינות של השנה, כאשר השיגוני דבריו של האיש שבא משם, קווין רוברטס לאמור: רוב הפרסומות הישראליות הן זבל. האיש, ככל הידוע, הוא מאור גדול והדברים כדורבנות אבל אין סיבה להיעלב, ודאי שלא לקחת ללב. שכן האיש, שאינו מבזבז מילה, לא הובן כהלכה. הוא פשוט התכוון לומר שכיום אין שום הבדל בין רוב הפרסומות המופקות בעולם לבין אלה המופקות בישראל. אם הסבר דחוק זה הניח את דעתכם, ואני מקווה שכך, תזכו לאריכות ימים ותקבלו סיכום שנתי בזמן ובמקום הראויים. בינתיים נסתפק בסקירת סרטי אוקטובר ונובמבר ולקורא ינעם."[9]

לקריאה נוספתעריכה

'מדרגות לשעת חירום', מיקי קאופמן, הוצאת סטימצקי, 2012

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה