מישהו בדרך הנה

מחזה מאת יון פוסה

מישהו בדרך הנהנורווגית: Nokon kjem til å komme) הוא מחזה פרי עטו של המחזאי הנורווגי יון פוסה, עבורו זכה בשנת 1996 בפרס איבסן. הצגת הבכורה שלו התקיימה בתיאטרון הנורווגי (Norske Teatret) ב-1996.

עלילה עריכה

המחזה מספר על בני זוג, שאין אנו יודעים דבר על עברם וקרויים בשמות "הוא" ו"היא". הם רוכשים בית מבודד ליד הים, ונוסעים להתגורר בו, על מנת להתרחק מהפרעות הסביבה ולהיות רק זה עם זו. האישה מביעה חשש או ציפייה לכך שמישהו יבוא לביתם והם לא יהיו לבדם ובן זוגה מנסה להרגיע אותה ואומר שאיש לא יבוא ושהם יהיו לבדם.

"הוא" נותר בבית ו"היא" יוצאת לחצר ורואה אדם כבן שלושים שקרוי "האיש".ש"האיש" מספר לה שהוא בעל הבית שעבור אליו בירושה מסבו וסבתו ולאחר מותם מכר את להם את הבית. "האיש" מפלרטט עם "היא". "הוא" מופיע ורואה את "היא" ו"האיש" ישובים זה לצד זה על הספסל וחש חוסר נוחות. "האיש" הולך ומבטיח שיבוא לבקר אותם. "הוא" אומר ל"היא" שהוא אוהב אותה ומביע חשש ש"היא" רוצה בקשר עם "האיש". "היא" מרגיעה אותו ואומרת שזה לא נכון.

הם משוטטים בבית המוזנח וכעבור זמן נשמעות דפיקות בדלת. בתחילה הם אינם רוצים לפתוח, אבל כשהדפיקות ממשיכות, "הוא" אומר ל"היא" שתפתח, אבל שהוא לא מסוגל לראות את "האיש" ונכנס לחדר צדדי. "היא" פותחת, "האיש" פותח בקבוק בירה, שותה ממנו ומכבד אותה. הוא משוחח איתה בידידות ומספר על סבתו. הוא כותב לה את מספר הטלפון שלו ואומר לה שתטלפן ושהם יכולים להיפגש. כש"האיש" הולך, "היא" ניגשת אל "הוא" שאומר לה בייאוש שהיא רוצה בקשר עם "האיש". היא אומרת שהיא לא תעשה זאת.

המחזה מסתיים כש"הוא" אומר:

"לא היא לא תצלצל
היא תיכף חוזרת
ואז נהיה לבד
תמיד נהיה / לבד ביחד / נהיה / לבד / זה בתוך זה...
היא נגשת ומתיישבת לידו על הספסל, היא מרימה יד אחת, מלטפת אותו על הלחי."[1]

אודות המחזה עריכה

לילך וולך כתבה בביקורת עכבר העיר אודות המחזה:

המחזה.. מציע התבוננות בחומרים יומיומיים במקוריות יוצאת דופן, עם איכויות פיוטיות וסוריאליסטיות. ל"מישהו בדרך הנה" יש מבנה מרוסק, שלא מציע תבנית קלאסית של התחלה-אמצע-סוף אלא מושך ללישה איטית ומהורהרת של התמה, ולמעגליות רפטטיבית שמזכירה מחשבות אובססיביות וביעותי לילה.[2]

הבמאית לילך דקל-אבנרי אמרה על המחזה בריאיון להילה אהרון-בריק מאתר הבמה:

"ההצגה לא קלה לגברים מסוג `גברים-גברים`. אני רואה את זה בתגובות. גברים במחזה הזה מאוד מתפרקים, זה מאוד לא ישראלי. מאוד נורווגי. המקום הזה, שגברים מפחדים מנשים נורא חזקות, זה מאוד מושתת על איבסן עם אלמנטים מסטרינדברג. יש שם את הדמות הדמונית של האשה, שהם הכי זקוקים לה והכי פוחדים ממנה, ולא סומכים עליה שלא תנטוש ותבגוד."[3]

בתשובה לשאלתה של אהרון-בריק מה היא לוקחת באופן אישי מהמחזה ענתה דקל-אבנרי:

"אני לוקחת את מה שהמחזה מציע בעיני בסוף שלו, מציע קבלה וחמלה ואת התובנה שזוגיות זה משהו מאוד מורכב ובזוגיות אמיתית מותר לכל אחד מבני הזוג גם להיות חזק וגם להיות חלש ולשני להיות אתו כשהוא צריך וזה העזר כנגדו. רק ככה אפשר באמת להתמיד לאורך זמן. אם אין יכולת הכלה וחמלה גם על עצמך, לתת את הלגיטימציה שאתה צריך להתרסק להישבר ולהישען על השני - זו לא זוגיות אמיתית.

"זה מפחיד להיות במקום הזה, זה נורא חשוף וזה מאוד שונה מהאוטופיה ההוליוודית לגבי זוגיות. זה הרבה יותר בוגר. בני אדם צריכים לעבור איזושהיא דרך כדי להבין אותה, כך שבעיני זה המחזה הכי אופטימי שעשיתי עד היום".[4]

המחזה בישראל עריכה

בישראל המחזה עלה לראשונה במסגרת "העונה הנורווגית" בתיאטרון תמונע ב-6-4 ביוני 2009 והמשיך ורץ אחר-כך במסגרת תמונע. זהו המחזה הראשון ועד כה (2013) היחידי של פוסה שעולה בישראל. ההצגה זכתה בפרס קיפוד הזהב לעיצוב התאורה בפרינג' 2009.

  • יוצרים: תרגום – דורון תבורי, בימוי – לילך דקל-אבנרי, דרמטורגיה – שלומי ליברמן, עיצוב חלל ותפאורה – איריס מועלם, עיצוב תאורה - איריס מועלם, עומר שיזף. עיצוב תלבושות (ברשימת הקרדיטים כתוב "סטיילינג") – ענבל ליבליך. מוזיקה מקורית וביצוע חי – יניב מינצר.
  • שחקנים: הוא – גל הויברגר, היא – לני שחף, האיש – יפתח אופיר.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ יון פוסה, "מישהו בדרך הנה", בתרגומו של דורון תבורי, עמ' 54
  2. ^ לילך וולך, מישהו בדרך הנה: סיוט יפהפה ומפתה, באתר עכבר העיר, 10 בנובמבר 2009
  3. ^ הילה אהרון בריק, ריאיון - איבסן, מאחוריך, באתר הבמה, 10 בספטמבר 2009
  4. ^ שם