פתיחת התפריט הראשי

לאחר תקופת צמיחה גדולה במשק הישראלי, נכנס המשק לתקופת שפל חסרת תקדים, שכונתה מיתון. המיתון נוצר בעקבות מדיניות כלכלית מרסנת של הממשלה, הפסקת הזרמת כספי השילומים מממשלת גרמניה, וסיום פרויקטים מקיפים במשק.

המצב לפני המיתוןעריכה

לפני המיתון, כלכלת ישראל ידעה צמיחה טובה מאוד. האינפלציה הייתה ברמה של רוב ארצות אירופה (כ-5%), התוצר עלה ב-10%, התעסוקה הייתה מלאה, ורק יפן השתוותה לישראל באחוזי הצמיחה שלה.

אך למצב הכלכלי היו גם השפעות שליליות. הצריכה הפרטית לנפש לא לוותה במקביל בעלייה בכמות התוצר. העלייה ברמת החיים הייתה ברובה לילידי הארץ ולעולים הוותיקים, ולא לעולי העלייה ההמונית. שר האוצר דאז, לוי אשכול, ניסה להקטין את הצריכה הפרטית בעקבות פיחות עמוק בערך הלירה (כ-66%), אך הגירעון במאזן התשלומים נותר כשהיה.

כבר בשנתיים האחרונות לכהונתו של אשכול כשר האוצר ניכרו הסממנים למיתון המתקרב. מדיניותו כללה צמיחה כלכלית גבוהה לשם השגת כמה מטרות: תעסוקה לתושבים הוותיקים ולעולים החדשים כאחד, הקצאת אחוז גבוה מהתוצר לצרכים ביטחוניים, והעלאת רמת חייו של הפרט. בנוסף, כחמישית מהתוצר הופנתה להשקעות, בעיקר לפיתוח תעשייתי. דבר זה הוביל לפעילות יתר של המשק, וליבוא הון גדול.

בחורף 1964, לקראת הגשת תקציב המדינה החדש, הבינו קברניטי המשק כי יש למתן את המדיניות הכלכלית: התפוקה התעשייתית עלתה ב-14% בשנה החולפת, וההכנסה השנתית הממוצעת עלתה ב-10%. הגידול בתקציב הביטחון הוביל לעליית האינפלציה ולהגדלת הפער במאזן התשלומים. מומחים כלכליים המליצו על קיצוץ חד בתקציב, בעיקר בתקציבי הפיתוח. הוחלט על קיצוץ קל יותר. את ההחלטה נימק שר האוצר, פנחס ספיר, בכך שהמשק הגיע למצב טוב מספיק כדי לשאת ללא זעזועים צמצומים והגבלות. בנוסף, טען ספיר שיש לקבוע סולם עדיפויות קפדני יותר לפעילות הכלכלית.

כעבור חצי שנה התברר שהקיצוץ היה קל מדי. האינפלציה הוסיפה לעלות, ובמהלך אותה חצי השנה גבר הפער במאזן התשלומים ב-80%. דוד הורוביץ, נגיד בנק ישראל, הזהיר מכך. לטענתו, הדרך היחידה לשפר את מצב המאזן הייתה בצורה של "מיתון" הפעילות המשקית. לטענתו ההשקעות מובילות לעלייה בהכנסה ולעלייה ביבוא, מה שמוביל למעגל שמחריף את הגירעון. אשכול וספיר אמנם ביקרו את דבריו של הנגיד, אך גם אצלם התחזקה ההבנה שאין מנוס מצמצום הפעילות. ספיר והורוביץ תכננו קווי מדיניות כלכלית כדי למתן את פעילות המשק. אולם כיוון שהבחירות לכנסת השישית היו בפתח, כמו גם הבחירות להסתדרות, הוחלט לשמור על מסגרת התקציב הנוכחית ולהוציא את המדיניות לפועל לאחר הבחירות.

התחלת המיתוןעריכה

בשנת 1965, פסקו כספי השילומים מגרמניה. השכר במגזר הציבורי עלה במהירות בעקבות הפיחות ובעקבותיו עלה גם השכר במגזר הפרטי. תחזיות לעלייה מאמריקה ומברית המועצות התבדו. פרויקטים מקיפים במשק, כמו מפעלי ים המלח, הקמת המוביל הארצי והקמת נמל אשדוד, הסתיימו, אולם לא חל צמצום בביקוש לעובדים ולכן דרשו העובדים במגזר הציבורי דרישות שכר נוספות.

לאחר הבחירות, הודיע ספיר כי אינו מעוניין להמשיך בתפקיד שר האוצר, מתוך ידיעה שהמדיניות תגרום לפיטורים המוניים ואבטלה גואה. אשכול שכנע את ספיר להישאר בתפקידו בטענה שהוא זקוק לו במצב הקשה שעומד לבוא. ספיר התרצה, והחליט לקצץ בתקציב באופן דרסטי, להעלות מיסים ולא להמשיך בפרויקטים ההמוניים שהעסיקו את כוח האדם של המשק. המהלך גרר פיטורים והאטה מסוימת במשק.

ב-14 בפברואר התחיל המיתון באופן רשמי. ספיר הציג את תקציב המדינה לאותה שנה, ואמר שכדי למנוע את הבעיות (הגירעון, עליית השכר ותקציב הביטחון), הממשלה צריכה להעלות מיסים ולהקטין את תקציבה, או בלשונו: "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". מלבד זאת, עוד דברים התרחשו במשק: תקציבי פיתוח צומצמו במטרה לצמצם את רמת הפעילות הכלכלית. ייבוא חומרי גלם צומצם. האשראי הופחת. ספיר טען שלמרות העלייה באבטלה, הוא מוצא כמה סימנים להצלחת התוכנית: ריסון התביעות לתוספת שכר, הגבלת הבנייה, צמצום האשראי ובלימות הגידול בגרעון המסחרי. בנוסף, כמה אנשי רוח וכלכלנים בכירים הקימו את "תנועת הוויתורים"- הם הודיעו על הפחתה מרצון של שכרם בתנאי שהממשלה תיזום מהלך דומה.

אשכול אמנם תמך בצעדים, אולם היה פחות מרוצה מיישומם. לדעתו הצעדים שננקטו קיצוניים מדי- בייחוד הקיצוץ בסובסידיות שגרר עלייה חדה במחירי מוצרי היסוד. למרות זאת, אשכול טען שהצעדים בכללם הכרחיים, ושיש לרסן את העלייה ברמת החיים. כמו כן הודיע על הצטרפות הממשלה ל"תנועת הוויתורים".

למרות הצלחת המדיניות לצמצם את הגירעון ולמנוע עלייה ברמת האינפלציה, הרי שהמדיניות גרמה למיתון מלא בשנת 1966. האבטלה קפצה מ-3.5% לשיעורי שיא של 11.5%, התוצר הפסיק לצמוח והתחיל לרדת. השקעות חוץ נעצרו, ורמת החיים ירדה. מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" נכשלו. ספיר ואשכול ניסו לטעון שהמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "הניתוח אינו יכול שלא להכאיב", אך הציבור חש אי אמון כלפי אשכול וכלפי ספיר.

הממשלה איבדה שליטה על המיתון, ללא יכולת לייצר מקומות עבודה חדשים. באחד במאי 1966, פרצו הפגנות מובטלים שהפכו להתפרעויות בהן נפגעו מספר מפגינים. הפגנה בת מאות מובטלים מבאר שבע התרחשה מול משרד האוצר. הסממן החמור ביותר למיתון היה עצירת העלייה, וירידה המונית מהארץ. מספר היורדים עלה על מספר העולים לראשונה.

אשכול ידע שהמיתון פוגע בתדמיתו, וביקש מספיר לרסן מעט את הצעדים, אולם הבין שבאותו שלב היה צריך לחכות עד שהצעדים ישפיעו על המשק לחיוב. ספיר, לעומתו, תקף את הכלכלנים ואת בנק ישראל על "הטעייתו" בדבר המיתון. אשכול תמך במיתון באופן מלא, ואף לקח אחריות על החלטה של ספיר לא לשלם תוספת יוקר להסתדרות. אשכול טען שהטיפול הוא באמצעות זעזוע למשק, ושהמדיניות מצליחה לפתור את ההיעדרויות מהעבודה.

בעקבות החרפת המצב הכלכלי, הוחלט באוגוסט 1966 על העסקת עובדים בעבודות יזומות. בסוף 1966 הועסקו 6,815 איש ביום בעבודות יזומות. באמצע 1967 הגיע מספרם ל-13,757 איש ביום. במקביל הגיש ספיר תוכנית כלכלית לשלוש השנים הבאות. בתוכנית אמנם הוקפאו השכר ותוספת היוקר, אולם התקציבים בה הורחבו באופן הדרגתי, לשם יצירת מקומות עבודה. לאחר שאשכול מיתן את העיקור בתוספת היוקר, הוא הציגה לאישור הממשלה ב-11 בספטמבר. אולם אשכול ידע שהתוכנית, כמו העבודות היזומות, היא רק זריקת הרגעה, ושהדרך החוצה מהמשבר ארוכה ומפותלת.

בסתיו ובחורף 1966, המצב הכלכלי לא השתפר ואף הוחמר. חיים יוסף צדוק, שכיהן בתפקיד שר התעשייה והמסחר, התפטר מהממשלה ביחד עם סגנו, לובה אליאב. ההתפטרות נתפסה כמחאה על המיתון. להערכת כולם, הרחבת התקציב רק תחמיר את המשבר עוד יותר.

גם התקציב לשנים 1967/1968 תכנן להמשיך את הצמצומים: כך, למשל, תוכנן להוריד את השכר במגזר הציבורי ב-4%.

למרות זאת, אשכול היה בטוח שהמיתון והמשבר יחלפו בתוך כמה חודשים, למרות אחוזי אבטלה בגובה 12%. אל מול כנסת שקראה לו להתפטר, אשכול טען כי אין משבר במדינה. הוא עמד עיקש מול מתנגדיו בכנסת, בעיתונות ובמשרד האוצר, וטען שהתוכנית תצליח.

בשנת 1967, המשבר הגיע לשיאו הקיצוני ביותר, וגם לסופו.

שיא המשבר וסיומועריכה

כבר באמצע שנת 1967, התרבו סימני ההתאוששות. כבר בחודשי הקיץ התהפכה המגמה: האבטלה ירדה, האינפלציה התייצבה, התל"ג (במיוחד בתעשייה) עלה, והגירעון הצטמצם.

בשנת 1967, הציבור בארץ היה מצוי באווירת משבר עמוקה ביותר. מלבד האווירה הרגילה של המיתון, הציבור היה מצוי בחרדה קיומית מפאת תקופת ההמתנה - תקופה של 3 שבועות, מה-15 במאי ועד ל-5 ביוני, בה הציבור ציפה לפרוץ מלחמת ששת הימים.

מלבד הביקורת שהופנתה כלפי אשכול בעקבות המיתון, ביקורת נוספת הופנתה אליו בעקבות החלטתו לא לצאת למלחמה. מלבד זאת, לתקופה הייתה השלכה בנוגע למשק: בעקבות גיוס רוב הגברים בגילאי העבודה, המשק, שגם כך לא היה עם הרבה פעילות כלכלית, פשוט שיתק את פעולתו.

לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט להפסיק את המיתון ולהגדיל מאוד את הגירעון התקציבי, וכך בא לסופו המיתון.

ישנם חוקרים שטוענים שהמלחמה לא הייתה הגורם ליציאה מהמיתון, ונטען שעוד לפני המלחמה המיתון התקרב אל קיצו. בנוסף, מטרת המיתון, להפסיק פעילות יתר של המשק, הושגה.

הוויכוח על מהותו וצדקתו של המיתון היזום עדיין מעסיק חוקרים. גישה אחת אומרת כי מדובר בביטוי מוקדם לאימוץ מדיניות כלכלית נאו-ליברלית עוד לפני שהמושג הזה תפס מקום בדיון הציבורי. על פי הגישה הזו, גם את המדיניות הכלכלית החדשה של 1952 יש לראות כסנונית ראשונה. ואמנם, דברים ברוח זו ניתן למצוא בספרו של דוד הורוביץ 'כלכלת ישראל' שראה אור ב-1954. על פי פרשנות זו, האליטה הכלכלית-חברתית שנהנתה ממדיניות הפיתוח שהנהיגה מפא"י לאחר הקמת המדינה, מדיניות שהצלחתה רק העמיקה אחרי תום מבצע קדש, תקופה בה ידע המשק שגשוג וצמיחה, החליטה להנהיג מדיניות כלכלית שתעלה בקנה אחד עם האינטרסים המעמדיים שלה, כלומר פחות מיסוי ופחות מעורבות של המדינה ביזמות הכלכלית. שיאה של גישה זו ב'תוכנית הייצוב' של 1985 ואחריה.

הגישה השנייה אומרת את ההפך: המיתון היזום נועד ליצור שינוי מבני במשק שעד לאותו הזמן (1965) נשען על מיזמי פיתוח אדירים: נמל אשדוד, בניית ערי פיתוח, סלילת כבישים ומעל לכל המוביל הארצי. כל אלו הגיעו לרוויה או לסיום לקראת 1965, כשבמקביל מגיעה לקיצה זרימת המזומנים שהייתה קשורה ב'הסכם השילומים'. על רקע מציאות כלכלית אובייקטיבית זו, החליטה הממשלה בראשותו של אשכול ובתמיכה של שרי 'אחדות העבודה' (אלון שימש אז כשר העבודה) ושל שרים נוספים בקואליציה (כמו אלמוגי איש מפא"י ששימש כשר השיכון), לנקוט צעדי ריסון שמטרתם להביא את המשק לכלל תפקוד סדיר במציאות בה אין יותר פרויקטים אדירי ממדים. בפועל אכן המיתון היזום יצר אבטלה משמעותית שקולה נשמע למרחוק בשל העובדה שהיא פגעה גם בעובדי צווארון לבן והכתה גם במרכז ולא רק בפריפריה, אבל אם לשפוט על פי התפקוד הכלכלי של המשק אחרי 1967, הצעד כשלעצמו היה נכון ומוצדק.

במלים אחרות, הוויכוח על המיתון היזום מתמצה במשמעות של הצעדים שננקטו, כלומר במטרתם. הפרשנות הראשונה מציעה לראות בצעדי הריסון את תחילת ההתנערות של העילית הישראלית הוותיקה והמשגשגת מהשכבות הנמוכות יותר, ואילו הפרשנות השנייה מציעה לראות בצעדי הריסון המשך מדיניות הצמיחה והפיתוח באמצעים זמניים אחרים.

המיתון הותיר רושם עמוק על החברה בישראל. במשך עשרים השנים לאחר מכן, עד לתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, נרתעו הפוליטיקאים מכל צעד של קיצוץ בהוצאה הציבורית. הם חששו לפגיעה ביוקרתם, כשם שיוקרתו של אשכול נפגעה מאוד במהלך המיתון. הם חששו מגרימת אבטלה המונית וירידה מהארץ. רק ב-1985 קוצצה שוב ההוצאה הציבורית, על אף האבטלה ההמונית שנגרמה בעקבות צעד זה.

קישורים חיצונייםעריכה

  • ארנון למפרום וחגי צורף (עורכים), לוי אשכול ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1895- 1969), ירושלים, ארכיון המדינה, תשס"ב:

http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=95199637#1.undefined.6.fitwidth

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2016/02/50-1967-1966.html

  • מאמר של פרופ' יצחק גרינברג על הפרסום של ארכיון המדינה, 14.2.2016:

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2016/02/blog-post_14.html