מכשפה

מכשפה היא אישה העוסקת בכישוף. לפי אמונות עממיות, למכשפה כוחות מאגיים והיא משתמשת בהם בדרך כלל כדי להזיק לבני אדם. לעיתים היא יוצרת בריתות עם שדים ועם השטן. במהלך ההיסטוריה נרדפו נשים רבות בחשד לכישוף. נשים מכשפות מהוות מוטיב שכיח באגדות עם.

מכשפות בהיסטוריה

במערב היוו המכשפות לעיתים קרובות איום על השלטון והסמכויות המקומיות, הדתיות והמדעיות. פרקטיקות אחדות הקשורות לצמחי מרפא שויכו לעיסוק בכשפים, ביניהם צמחים עם השפעות פסיכואקטיביות^[1]. נשים שהואשמו בכישוף נרדפו והוצאו להורג על ידי סמכויות אלו. באנגליה, בימי הביניים, נשים נשרפו והועלו על המוקד במסגרת ציד מכשפות. הכנסייה הקתולית בתקופת ימי הביניים רדפה בעיקר נשים, ובמיוחד נשים לא נשואות – רווקות, גרושות ואלמנות^[2] – והאשימה אותן בכישוף. לנשים אדומות שיער היה סיכוי גבוה להיחשב כמכשפות. עד היום "ציד מכשפות" הוא ביטוי שמתאר האשמה חסרת בסיס, רדיפה ומשפט לא הוגן.

המכשפות הואשמו בין היתר בגרימת עקרות, פגיעה ביבולים, גרימת מחלות ומוות, פיתוי, שינוי צורה ויצירת קשרים עם השטן.

ציד המכשפות היה קטן יחסית בימי הביניים. הרדיפה תפסה תאוצה בתחילת המאה ה-15, עם תום ימי הביניים ותחילת הרנסאנס. חוקרים רבים מייחסים את ראשיתה הממוסדת לבולה שהוציא אינוקנטיוס השמיני, שצורפה בשנת 1487 לספרו של הנזיר הגרמני היינריך קרמר, "פטיש המכשפות"^[3]. "שמענו בצער", כתב אינוקנטיוס, "על גברים ונשים המוסרים עצמם לשדים ומבצעים מעשי כישוף המזיקים לאדם, לחיות המשק ולכל תנובת השדה".

בראשית העת החדשה חל היפוך מגמה, במובן מסוים, בגישה המסורתית הרשמית של הכנסייה כלפי מכשפות. אם הכרזות רשמיות בימי הביניים הגדירו את האמונה בקיומן של מכשפות כמינות וכפירה, החל מסוף המאה ה-15 נטען שמי שמסרב להכיר בקיומן של המכשפות כמשרתות השטן - הוא האשם במינות^[3].

ציד המכשפות החל בגרמניה ובאיטליה^[^{דרוש מקור]}, והתפשט ברחבי מערב אירופה וגם ביבשות אחרות. מספר מקרי המוות כתוצאה מהציד מוערך ב-40,000 עד 100,000. בשנת 1692 התרחש ציד המכשפות בסיילם שבמסצ'וסטס ומימה רנאר נשפטה בסאו פאולו^[^{דרוש מקור]}. בשנת 1735 נאסר ציד מכשפות בחוק האנגלי. אנה גולדי נשפטה בשווייץ בשנת 1782 ונידונה למוות. בשנת 2008 היא זוכתה מאשמה.

במאה ה-20

על רקע מלחמת העולם השנייה השלטונות בבריטניה החלו לפעול נגד נשים שטענו שהן מדיום וערכו סיאנס. בינואר 1944 הלן דאנקן (אנ') שהייתה סקוטית שעבדה כמדיום, נעצרה על רקע ביצוע סינאנס. לאחר בחינת מספר עבירות של מרמה היא נשפטה לבסוף באפריל של אותה שנה באשמת כישוף על בסיס חוק איסור הכישוף מ-1735. (אנ') השלטונות שמו לב לפעילותה בגלל חשיפת פרטים על טביעת האוניה הבריטית HMS Barham (אנ') ב-1941, שהצי המלכותי הבריטי ניסה להסתיר מידיעת האויב והציבור. דבר זה יצר מבוכה וחשש בקרב הצי המלכותי הבריטי.[1] היא הורשעה ונידונה ל-10 חודשי מאסר. ג'יין יורק (אנ') הייתה מדיום נוסף בבריטניה והיא הייתה האשה האחרונה שהורשעה בכישוף בספטמבר 1944. היא נקנסה ב-5 דולר והבטיחה לא לעסוק יותר בסיאנסים.

המכשפות בדתות

ביהדות

ערך מורחב – איסורי כישוף ביהדות

במקרא

התורה אוסרת על כישוף: ”לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף”^[4] ואף גזרה עונש מוות על העוסקים בו, כנאמר: ”מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה”^[5]. המפרשים מציינים כי "דיבר הכתוב בהווה", כלומר הפסוק נקט לשון נקבה בהקשר זה, מכיוון שרוב העוסקים בתחום היו נשים, אך הן האיסור והן הענישה שווים גם כשמדובר בגברים. ישנה עוד פרשנות נפוצה פחות ומקובלת פחות במגזר האורתודוקסי, ועל פיה נקט המקרא בשם עצם קיבוצי ("מכשפה" - כלל המכשפים, כמו "דגה" - כלל הדגים). טעמים שונים ניתנו לאיסור, ביניהם הרחקה מעבודה זרה (הכישוף היה חלק מהדתות הפגניות) כמו כן נחלקו הדעות בשאלה האם התורה אסרה על הכישוף מכיוון שהוא ממשי ומסוכן, או שמא בדיוק להפך – משום שאין בו ממש.

בספר שמואל נודע לקורא בעקיפין, דרך דבריה של בעלת האוב, על הרג מכשפות שנעשה בידי שאול המלך.

בספר נחום כתוב: ”מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים, המוכרת גויים בזנוניה ומשפחות בכשפיה”^[6]. כאן יש קישור בין פיתוי מיני לכשפים.

פסל מכשפה בפראג

במשנה

במסכת אבות כתוב: ”מרבה נשים – מרבה כשפים”^[7]. האמירה הזו היא חלק ממספר אמירות המדריכות את האדם כיצד ראוי להתנהג בעולם. כאשר מספר נשים מתגוררות בבית אחד, יהיו שם יותר כשפים. ייתכן ומדובר בכשפי פיתוי בין נשים המתחרות על לב הבעל.

במדרש

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי נאמר ”רוב כשפים בנשים”^[8] רוב מי שעסק בכישוף בתקופה ההיא היו נשים. במדרש שנמצא בגניזה הקהירית ישנו תיאור "נשיכת" אישה רעה כהורגת^[9]. בכך מייחסים כוחות מאגיים שליליים לאשה רעה שפגעה בגבר, כך שזה כהרג בעבורו.

בתלמוד

המשנה במסכת סנהדרין (ו, ה) מזכירה את שמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד; בניגוד לכלל האומר שאין תולים אישה שמתה בבית דין, ובניגוד לכלל שאין בית דין דן שני אנשים ביום אחד. דברים אלו נעשו כהוראת שעה.
בתלמוד הירושלמי^[10] נאמר שאותן שמונים נשים היו מכשפות, ומסופר בצורה ארוכה על הרקע של הסיפור ועל דרך תפיסתן.

על פי מסכת סנהדרין השם מכשפה הוא מלשון נוטריקון של המילים ״מכחישה פמליא של מעלה״^[11] - כלומר, בגלל כוחות הכישוף של אותה מכשפה היא פועלת ליצור עיוות ושינוי המציאות שנקבעה לאותו אדם מהשמיים.

הגמרא במסכת סוטה מזכירה מכשפה יהודיה בשם יוחני בת רטיבי, אשר לפי הפרשנים, הייתה מעכבת לידות של נשים בעזרת כישופיה^[12].

ישנם מספר מקורות המתארים עד כמה מעשי הכשפים היו נפוצים בקרב בנות ישראל.

במסכת עירובין^[13]נאמר כי צריך להרים מאכלים (מאפים) מהקרקע, אך בתקופתו של רשב"י בה בנות ישראל עסקו הרבה בכשפים, יש חשש שהמאכל מכושף ויכול להזיק למי שירים אותו.

במסכת פסחים^[14]כתוב שאם שתי נשים יושבות בפרשת דרכים, כל אחת בצד אחר של השביל, ופניהן זו מול זו, הן כנראה עוסקות בכשפים. כדי להתחמק מהשפעתן הרעה יש לערוך טקס מסוים, ולהגיד משפט המזכיר שמות שדים.

קטע נוסף המתאר את הנשים כמכשפות מופיע במסכת ברכות:^[15] אדם שיצא מחוץ לכרך, לעיר הגדולה, והריח ריח בשמים לא מברך אם יש רוב לעובדי כוכבים, מפני שקיים סיכוי רב שהבשמים הם קטורת לצורכי כישוף, ואסור ליהנות מעבודה זרה. אם מדובר על מקום בו יש רוב דמוגרפי לישראל יש מחלוקת בדבר, ר' יוסי טוען שעדיין אסור לברך מפני שבנות ישראל שותפות לפולחן הקטורת לצורכי כישוף. כאן רואים זיהוי בין עבודה זרה לכישוף.

במסכת גיטין^[16]מובא סיפור על רב עיליש ובנותיו של רב נחמן, שנלקחו בשבי. רב עיליש מבחין כי הנשים בוחשות בקדריה בידיהן ולא נכוות. מאחר ששמע שאינן מעוניינות לחזור לביתן ולהתחתן עם יהודים, הסיק כי הסיבה שהן לא נכוו היא לא נס שנעשה להן בשל צדיקותן, אלא שהן עוסקות בכשפים.

סיפור נוסף במסכת סנהדרין^[17] מתאר חכם בשם ינאי שהלך לפונדק. בפונדק נתקל במכשפה שהגישה לו אוכל מכושף. הוא חשד בה ונמנע מלאכול, והאכיל את המכשפה באוכל מכושף משלו. המכשפה הפכה לחמור, והוא רכב עליה בדרכו לשוק. חברתה של המכשפה ביטלה את הכישוף, וכך ראו כל אנשי העיר את החכם רוכב על אישה באמצע השוק.

לוינסון^[18] רואה בכישוף ובמכשפות דמות הפוכה לדמותו של החכם היהודי, על אף שלעיתים שני הצדדים משתמשים במעשי כישוף.

תיאור חיצוני של המכשפה בפולקלור

מכשפה זקנה בציור מ-1825 מציגה סטריאוטיפים ככובע מחודד וכיעור

מכשפה בציורו של ויליאם ווטרהאוס (1886) "ממעגל כשפים". המכשפה יפה ומסתורית ומבצעת פרקטיקות של כישוף כגון הכנת שיקוי, ציור מעגל על הארץ וטיפול בעורבים

ישנם שני סוגים שונים (ואף מנוגדים) של תיאורי מכשפות:

דימוי המכשפה הרוכבת על מטאטא בכתב יד צרפתי מ-1451

בחלק גדול מן האגדות מתוארות מכשפות כנשים זקנות לובשות שחורים, חובשות מצנפת מחודדת ורוכבות על מטאטא. חלק מהמכשפות מתוארות כבעלות שיניים מרקיבות, שיער שחור מתולתל, אף עקום ולעיתים קרובות מוארך, ופנים מקומטות. חלקן מתוארות בתור מפלצת-נחש או דרקון ומקושרות לצבעים הירוק והשחור^[19]. המכשפה מתוארת לרוב כקניבלית או כזקנה בודדה. מקום מגוריהן של המכשפות מתואר כבקתה עזובה ביער או בטירה אפלה. הרחק ממוקדי השלטון והדת, ובכך אפשר לראות בכך קריאת תיגר על החברה ומרידה במוסכמותיה^[18]. תיאור המכשפה בצורה כזאת נפוץ במיוחד במעשיות ובאגדות ממקור מזרח אירופי (ראו גם: באבה יאגה) ומערב אירופאי (אניס השחורה), וכן בחלק מהמקורות המרכז-אירופיים כגון סיפורי האחים גרים.

חוקרים מודרניים טוענים שתיאור זה של המכשפה כזקנה בודדה ללא משפחה, מכוערת ומרושעת (גם אם חזקה ועצמאית), כניגוד לגיבורה שמצאה אהבה והתחתנה עם נסיך - נועד לשכנע נשים להתחתן^[^{דרוש מקור]}. לעיתים המכשפה מתגוררת עם עוד מכשפות (coven) ובכך שוב יש שבירה של מוסד המשפחה המקובל באותה תקופה.

מתיאור זה נובע השימוש במלה "מכשפה" בלשון הדיבור ככינוי גנאי לאשה מכוערת ודוחה במיוחד, ולעיתים קרובות גם מרושעת.

במקרים מסוימים המכשפה מתוארת כמי שיש לה שדי ברזל, או שדיים המפיקים רעל. במקרים רבים המכשפה אוכלת ילדים קטנים. המכשפה מוצגת כדמות לא אמהית, במקום ללדת ולהזין תינוקות, היא מכניסה לתוכה ילדים, ושדיה מפיקים רעל במקום חלב אם^[20].

לעומת זאת, קיים תיאור נגדי של מכשפה כאשה צעירה (או בעלת יכולת קסם לקיים נעורים נצחיים), יפהפייה ובעלת קסם ומשיכה מינית שגברים אינם מסוגלים לעמוד בפניה, מעין ארכיטיפ קדום של פאם פאטאל. שתי דמויות מפורסמות של מכשפות מסוג זה הן קירקה בה נפגש אודיסאוס במהלך נדודיו ומורגן לה פיי, אחותו של המלך ארתור שעמה קיים יחסים של גילוי עריות ומאוחר יותר הפכה (בחלק מהסיפורים) לאויבתו בנפש.

ישנן גם דמויות של מכשפות המחברות את שני הדימויים גם יחד – כלומר, בכוח הקסם עוברות מדמות צעירה ויפהפייה לזקנה ומכוערת ובחזרה. גם דמות כזאת מופיעה בסיפורי המלך ארתור, כאשר נתקל בה האביר סיר גאווין, אחד החשובים באבירי השולחן העגול. מעבר בין הדימויים נמצא גם במעשיה "שלגיה ושבעת הגמדים", כאשר המלכה משנה את צורתה מאישה צעירה ויפה לרוכלת זקנה. לעיתים המכשפה שומרת על נעוריה ויופייה באמצעות ניקוז אנרגיית החיים מצעירים וצעירות, אותם היא מפתה.

מכשפות בפסיכואנליזה

לדעת ברונו בטלהיים^[21], המכשפה, כדמויות שליליות נוספות, מציגה את הפחד מפני מבוגרים סמכותיים בעלי השפעה על הילד. הילד צריך לקבל ביטחון במבוגר שתמיד יגן עליו, וכשזה לא מתרחש, לילד קל יותר 'לפצל' את דמות ההורה לדמות 'טובה' ודמות 'רעה'. לא אחת המכשפה היא האמא החורגת, לאחר שהאמא הטובה מתה. כך הילד מפצל את הרגשות הסותרים שהוא חש כלפי אמו. לילד "טוב" אסור לכעוס ולייחס לאמו תכונות שליליות, וכעסים אלו מופנים כלפי המכשפות בסיפורים. במקביל, הדמויות השליליות מבטאות דחפים שליליים שאותם הילד צריך להדחיק. הרצון להיות רע ולפגוע באחרים עובר סובלימציה דרך המכשפות ודמויות שליליות נוספות.

מכשפות בתרבות המודרנית

בתרבות המודרנית מכשפות מופיעות לא אחת בספרים, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה שונות בתפקידים שונים. המכשפות הן נשים חזקות וקנאיות המשתמשות ביכולותיהן הקסומות לטובתן שלהן בסרטי אולפני וולט דיסני, המבוססים בחלקם על מעשיות האחים גרים. מנגד הקוסם מארץ עוץ, הן בספר והן בעיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים השונים, מציג מכשפות רעות לצד מכשפות (לרוב קוסמות) רוחשות טוב, המשתמשות בכשפיהן כדי לסייע לגיבורים להביס את הרעות.

לעיתים המכשפות אף הפכו לגיבורות ולדמויות חיוביות, שינוי שחל משנות ה-60 של המאה הקודמת – כך בסדרות טלוויזיה כגון מכושפות, בה המכשפות נלחמות כנגד הרוע, או סברינה המכשפה הצעירה, בה המכשפות מנסות להשתלב בחברה האנושית ה"רגילה". כך גם בספרים – סדרת הארי פוטר מציגה עולם רווי מכשפים וקוסמים, חלקם מנצלים הכשפים לטוב ואחרים לרע, וסדרת עולם הדיסק עוסקת לא אחת בשאלה מתי מכשפה "טובה" הופכת ל"רעה". במחזור כישור הזמן מוטיב חוזר הוא נשים המשמשות כמרפאות בכפרים ונחשדות בכישוף, בדומה לציד המכשפות של עולמנו אנו.

בספרו הנודע של ויקטור הוגו, הגיבן מנוטרדאם (1831), נידונה איזמרלדה הצוענייה לגזר דין מוות, בעלייה על המוקד, על היותה מכשפה.

בסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש" מוצג משפט של מכשפה המציג בצורה מגוחכת את הטיעונים הלוגיים ששימשו במשפטי מכשפות.

הספר "מרשעת" מציג את הסיפור "הקוסם מארץ עוץ" מנקודת מבטה של המכשפה "הרעה" מהמערב. בסיפור דמותה של המכשפה היא אחת הדמוית החיוביות היחידות.

ספר הילדים "טרמפ על מטאטא" מציג את המכשפה כדמות חיובית ונדיבה.

בתרבות הישראלית

המשוררת רחל חלפי הוציאה ספר שירים בשם "מכשפות", בו היא מקדישה משיריה לדמויות בדיוניות שהואשמו בכישוף.

יהודית קגן הוציאה לאור ספר פנטזיה בשם "חרשתא" ("מכשפה" בארמית) העוסק בבת שירות לאומי בעלת כוחות כישוף.

להקת המכשפות הישראלית – להקת רוק שכל חברותיה נשים. שיריהן "עד העונג הבא" ו"המכשפות" מזכירים פולחני כשפים רווי מיניות.

בשיר "אף אחת" שהוקלט על ידי מירי מסיקה, ושאת מילותיו כתבה צרויה להב, מופיע הרמז למכשפה במילים: "אני רואה לך את החלומות ורואה ממה אתה פוחד, נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד"^[22]^[23].

סרטים

"שחור" (1994) – עוסק בקסם שחור שהגיע מצפון אפריקה.
"סימה וקנין מכשפה" (2003) – הסרט מתרכז באלמנה מבוגרת מגלה שיש לה יכולות כישוף.

תיאטרון

המכשפה מהבית ממול (הצגת ילדים)
Speaking of a witch (תיאטרון הבית)

בלט: "מכשפה" בהנחיית דים אמור.

קונצרט: 'לא קל להיות מכשפה' קונצרט לכל המשפחה, בית ספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה.

ראו גם

לקריאה נוספת

ולטר בנימין, רדיו בנימין, תרגם הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2016, הפרק "משפטי מכשפות", עמ' 19–30.
ראסל, ג,פ, ברוקס, א. היסטוריה של הכישוף: קוסמים, מכשפות ופגאנים, תל אביב: רסלינג . 2008.
בר און, י. מכשפה יהודיה חצר מלך צרפת: משפטה של לאונורה גליגאי, 1617, ירושלים: כרמל, 2010 .

קישורים חיצוניים

אלי אשד, הכישוף של רחל חלפי, e-mago
מאיר בר-אילן, Witches in the Bible and in the Talmud.
מאיר בר-אילן, מכשפה לא תחיה (אורכב 17.09.2006 בארכיון Wayback Machine), עלון פרשת השבוע של המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר-אילן.
אראל סגל, מה ההגדרה של כישוף?, האתר למקוריות במצוות.
מכשפות בספרות ילדים, עיונים בספרות ילדים 27, תל אביב: מכללת לוינסקי 2017.
רוחמה וייס, יש מכשפות מקסימות, באתר ynet, 20 בפברואר 2009
סלינה משיח, ‏מכשפות מתהפכות ותודעות משתנות: על סיפורי מכשפות לילדים, ספרות ילדים ונוער יוני 1993, עמ' 19–27
מכשפות, דף שער בספרייה הלאומית

Leary, J. (2013), "Where there are many women there are many witches: The Social and Intellectual Understanding of Femininity in the 'Malleus Maleficarum' (1486)", Reinvention: an International Journal of Undergraduate Research', Volume 6, Issue 1

הסכת לילדים בנושא המכשפה, סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים

^ ד"ר מינה פארן, צמחי המכשפות, באתר העמותה הישראלית לצמחי מרפא (עיל"ם)
^ Rich, Adrienne (1993). Adrienne Rich's Poetry and Prose. New York and London: Norton & Company. pp. 203–33.
^ ¹ ² מירי אליאב-פלדון, אויב מדומיין: צייד המכשפות, באתר אוניברסיטת תל אביב, דקות 10:30-4:56
^ דברים, י"ח, י'
^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז
^ ספר נחום, פרק ג', פסוק ד'
^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ז'
^ מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כב:יז
^ אחיטוב יוסף, על יחוס תכונות דמוניות לאישה, מחניים 14, תשס"ג, עמ' 149–159
^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה ב' (דף יא עמוד א)
^ פורטל הדף היומי: צורת הדף, באתר daf-yomi.com
^ רש"י, מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד א': ”אלמנה מכשפה היתה, וכשמגיע עת לידת אשה, הייתה עוצרת רחמה במכשפות ולאחר שמצטערת הרבה הייתה אומרת אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא. פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה והיא הלכה לבית האשה היולדת, ושמע השכיר קול הכשפים מתקשקשין בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם ובא ופתח את מגופת הכלי והכשפים יצאו והוולד נולד, וידעו כי בעלת כשפים היא”.
^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ד, עמוד ב'
^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"א, עמוד א'
^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ג, עמוד א'
^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד א'
^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ז, עמוד ב'
^ ¹ ² יהושע לוינסון, גבולות ומכשפות: סיפורי עימות בין רבנים למכשפים בספרות חז"ל, תרביץ עה (ג-ד), תשסו, עמ' 295–328
^ Gilbert, Sandra and Gubar, Susan, The Madwoman in the attic, Yale University Press, 1979
^ Widdowson, John David Allison (1973). The Witch as a Frightening and Threatening Figure. Routledge & Kegan Paul.
^ ברונו בטלהיים, קסמן של אגדות, מודן, 2002
^ מירי מסיקה - אף אחת, נבדק ב-2021-07-14
^ מילים לשיר אף אחת - מירי מסיקה, באתר שירונט

[1] ד"ר מינה פארן, צמחי המכשפות, באתר העמותה הישראלית לצמחי מרפא (עיל"ם)

[2] Rich, Adrienne (1993). Adrienne Rich's Poetry and Prose. New York and London: Norton & Company. pp. 203–33.

[:0-3] ¹ ² מירי אליאב-פלדון, אויב מדומיין: צייד המכשפות, באתר אוניברסיטת תל אביב, דקות 10:30-4:56

[4] דברים, י"ח, י'

[5] ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז

[6] ספר נחום, פרק ג', פסוק ד'

[7] משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ז'

[8] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כב:יז

[9] אחיטוב יוסף, על יחוס תכונות דמוניות לאישה, מחניים 14, תשס"ג, עמ' 149–159

[10] תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה ב' (דף יא עמוד א)

[11] פורטל הדף היומי: צורת הדף, באתר daf-yomi.com

[12] רש"י, מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד א': ”אלמנה מכשפה היתה, וכשמגיע עת לידת אשה, הייתה עוצרת רחמה במכשפות ולאחר שמצטערת הרבה הייתה אומרת אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא. פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה והיא הלכה לבית האשה היולדת, ושמע השכיר קול הכשפים מתקשקשין בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם ובא ופתח את מגופת הכלי והכשפים יצאו והוולד נולד, וידעו כי בעלת כשפים היא”.

[13] תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ד, עמוד ב'

[14] תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"א, עמוד א'

[15] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ג, עמוד א'

[16] תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד א'

[17] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ז, עמוד ב'

[לוינסון-18] ¹ ² יהושע לוינסון, גבולות ומכשפות: סיפורי עימות בין רבנים למכשפים בספרות חז"ל, תרביץ עה (ג-ד), תשסו, עמ' 295–328

[19] Gilbert, Sandra and Gubar, Susan, The Madwoman in the attic, Yale University Press, 1979

[20] Widdowson, John David Allison (1973). The Witch as a Frightening and Threatening Figure. Routledge & Kegan Paul.

[21] ברונו בטלהיים, קסמן של אגדות, מודן, 2002

[22] מירי מסיקה - אף אחת, נבדק ב-2021-07-14

[23] מילים לשיר אף אחת - מירי מסיקה, באתר שירונט

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מכשף
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מכשפות