מכתבי בהאא' אללה למלכים שבפרשת ההיכל

מכתבי בהאא' אללה למלכים שבפרשת ההיכל הם סדרה של חמישה מכתבים שבהאא אללה כתב לשליטים ומנהיגים בכירים, אשר כלולים בתוך "פרשת ההיכל" (בערבית: سُورَةُ ٱلْهَيْكَلِ; בתעתיק: סורת אל-היכל), שהיא אחד מכתבי הקודש של הדת הבהאא'ית. המכתבים נכתבו לשליטים הבאים: קיסר צרפת נפוליאון השלישי, האפיפיור פיוס התשיעי, השאה הפרסי נאסר א-דין שאה קאג'אר, מלכת אנגליה המלכה ויקטוריה, והצאר הרוסי אלכסנדר השני. המכתבים נכתבו לאחר שבהאא' אללה הוגלה לאדירנה ואז לעכו. הם נכתבו במקור בערבית, למעט המכתב אל השאה הפרסי, שנכתב לסירוגין בערבית ובפרסית.

בכל המכתבים, בהאא' אללה מציג את דתו כדת אמת, וטוען כי שלטון המלכים השונים הוא בר חלוף, בעוד מלכות שמים היא נצחית. לעומת זאת, במכתבו למלכה ויקטוריה, הוא משבח אותה על שאסרה את הסחר בעבדים, מביע את התרשמויותיו משיטת המשטר הפרלמנטרית, ומביע את תקוותו לשלום ולאחדות עולמיים. בהאא' אללה כתב גם מכתבים אחרים לשליטים נוספים, אך אלה כלולים בכתבים בהאא'יים אחרים, למשל "פרשת המלכים" (בערבית: سُورَةُ ٱلْمُلُوكِ; בתעתיק: סורת אל-מלוכ), שהכילה פנייה כללית למלכים אך גם פניות פרטניות, וגם קטעים שונים בתוך אל-כתאב אל-אקדס (בערבית: أَلْكِتَابُ ٱلْأَقْدَسُ; בעברית: הספר הקדוש ביותר).

השתלשלות האירועים עריכה

סדרת המכתבים החלה להיכתב על רקע שיאו של הסכסוך שהתקיים בין בהאא' אללה לבין אחיו למחצה מירזא יחיא נורי, המוכר גם בכינוי סובח-י אזל (בפרסית: صبح ازل; תעתיק מדויק: צבח אזל; בעברית: שחר הנצח).[1] אכן, השניים היו ראשי דתות מתחרים שהמאבק ביניהם נעשה לאלים ביותר, ועד כדי כך שלאחר שהוגלו לאדירנה, סובח-י אזל לכאורה ניסה להתנקש בחייו של בהאא' אללה.[2] עם זאת, השיא התרחש ב-1867 כאשר סובח-י אזל זימן את בהאא' אללה לטקס מבאהַלה (בערבית: مُبَاهَلَةٌ) במסגד הסלימייה;[3] במסגרת טקס זה, היו שני הצדדים אמורים להיפגש ואז לקלל אחד את השני ולקרוא לאלוהים שיכה כל אחד, והצד שמקבל סימן שאלוהים לצידו הוא המנצח.[4] אלא שבאותו יום שבו נקבע הטקס, בעוד שבהאא' אללה הגיע למקום, הרי שסובח-י אזל נעדר ולמעשה החליט שלא להגיע לאתגר שהוא עצמו יזם;[5] סובח-י אזל עודו נשמע למנהגים השיעיים, בהם שמאמין לא ישהה במחיצתו של כופר (כלומר, בעיניו, בהאא' אללה) מחשש להיטמאות, ולחלופין חשב שבהאא' אללה עצמו נשמע לנוהג ההוא.[6] אך לא רק שבהאא' אללה נטש את המנהגים השיעיים מזה זמן והגיע למקום המפגש,[6] אלא שלאי-הופעתו של סובח-י אזל היו השלכות משמעותיות: לא זו אף זו שהמאורע העלה את הפופולריות של הדת הבהאא'ית בעיני המאמינים השונים ואף מיצב אותה בתור דת אמת,[7] אלא שהדבר העלה את ביטחונו העצמי של בהאא' אללה עצמו, וכך הוא החל לכתוב לשליטי העולם כדי לבשר על הדת שהוא מוביל.[8][9]

המכתב הראשון שהפיץ היה פרשת המלכים, שהכילה פנייה כללית למלכי ושליטי העולם, כמו גם פניות יותר פרטניות (כמו לסולטאן העות'מאני, עבד אל-עזיז).[10] לאחר מכן, הוא כתב את[11] (או שהתגלה אליו)[12] המכתב אל נאצר אל-דין שאה, השאה הפרסי, המוכר גם בתור "לוח אל-סלטאן" (בערבית: لَوْحُ ٱلسُّلْطَانِ; בעברית, מילולית: לוח הסולטאן). המכתב נחשב לארוך ביותר מבין סדרת המכתבים שבפרשת ההיכל, והוא כתוב לסירוגין בערבית ובפרסית. עם זאת, המכתב עצמו לא נשלח אל השאה אלא רק לאחר שבהאא' אללה הוגלה לעכו.[12] בנוסף אליו, בעודו באדירנה, בהאא' אללה גם כתב מכתב לקיסר הצרפתי, נפוליאון השלישי. אלא שלא זה המכתב שנכלל בפרשה, שהוא מכתב נוסף שנשלח מעכו מאוחר יותר, ובעצם לא ידוע הרבה על המכתב הראשון למעט תיאורים עקיפים מכתביו של שוגי אפנדי. ואכן, אפנדי כתב כי המכתב הראשון לנפוליאון השלישי נועד לבחון את כנות ליבו של הקיסר הצרפתי,[13] אך לא רק שהאחרון לא השיב למכתב ההוא, אפנדי אף מוסר שהייתה סברה שהצרפתים התבלבלו וחשבו שהמדובר בעצם בבקשה לסיוע חומרי. זאת ועוד, מסופר כי הקיסר הצרפתי עצמו, לאחר שקרא את המכתב, הגיב בזלזול וקרא כי "אם האיש הזה [בהאא' אללה] הוא אלוהים, אזי אני שני אלוהים!".[14]

ב-26 ביולי 1868 הוגלו בהאא' אללה ותומכיו לעכו על ידי השלטונות העות'מאניים,[15] ואף נכלאו במבצר של עכו במשך כשנתיים,[16] בין אם בשל הפופולריות הצומחת והגוברת של הדת הבהאא'ית גם בקרב פקידי הממשל העות'מאניים,[17] לבין אם בשל הסלמת העימותים בין תומכי בהאא' אללה לתומכי סובח-י אזל.[18] בעכו, חרף תנאי הכליאה הנוקשים שנכפו עליו, בהאא' אללה הצליח לשמור על קשר עם מאמיניו ברחבי העולם,[19] ואפילו לכתוב מכתבים נוספים לשליטים השונים שבסדרת המכתבים של פרשת ההיכל, והם מכתב נוסף לנפוליאון השלישי, מכתב לאפיפיור פיוס התשיעי, הצאר אלכסנדר השני והמלכה ויקטוריה של בריטניה.[20] כל המכתבים נכתבו במקור בערבית, ככל הנראה החל מ-1869,[21] והטקסט שלהם בשפה זו וגם בתרגום לאנגלית (ובשפות אחרות)[22] זמין באתרים הבהאא'יים השונים.[23]

שליחת המכתב לנאצר אל-דין שאה נחשבה, לעומת יתר המכתבים, למשימה מורכבת יותר, שכן היה ידוע כי, בשל יחסו העוין של השאה אל הבהאא'ים[24] (או אל הבאבים, שכן באותו זמן בפרס עדיין לא הכירו בהבדל בין שתי הדתות,[25] והרי שכך או כך, ניסיון ההתנקשות של מאמינים באבים בשאה גרם לטראומה אצל האחרון והותיר אותו בחשש תמידי לחייו),[26] השליח היה צריך להיות מוכן להקריב את חייו לאחר שישלים את משימתו.[27] על כן המשימה הוטלה ב-1869 על מירזא בזרג ח'ראסאני, המכונה בדיע (בערבית: بَدِيعٌ; בעברית: מופלא),[28] שעל הגעתו בהאא' אללה לכאורה התנבא.[29] את המכתב הפיזי בדיע לקח ככל הנראה מחיפה, ומשם יצא לטהראן כדי להביאו לשאה.[30] ואכן, בסופה של משימתו, בדיע נעצר, נחקר, עונה והוצא להורג.[31] ואמנם לא ידוע הרבה אודות התגובה של השאה הפרסי למכתב, הרי שמסופר כי נאצר אל-דין שאה רצה לנסח מכתב תשובה, אלא שבשל הימצאותן של מילים וניסוחים בערבית במשלב לשוני גבוה, הוא ביקש מאנשי הדת לעזור לו גם לקרוא את המכתב עצמו וגם לנסח מכתב תשובה; עד כמה שידוע, לכל הפחות, אנשי הדת סירבו לבקשתו השנייה.[32]

בסופו של תהליך, בהאא' אללה החליט לאגד את המכתבים ולכלול אותם בפרשה חדשה, שהיא פרשת ההיכל. סדר הפרקים הוא זה: פרשת ההיכל עצמה, המכתב לאפיפיור פיוס התשיעי, המכתב לקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי, המכתב לצאר הרוסי אלכסנדר השני, המכתב למלכת אנגליה ויקטוריה, המכתב לשאה הפרסי נאצר אל-דין שאה, ולבסוף פסקה מסכמת.[33] עם זאת, לא ידוע מתי הפרשה נכתבה (או הורדה), והאם היה זה לפני או אחרי שליחת המכתב של נאצר אל-דין שאה. מה שכן ידוע זה שהמכתב הועתק לצורך האיגוד שלו עם יתר המכתבים שבפרשה, שהועתקו גם הם.[34] כמו כן, יש מקום להניח שפרשת ההיכל עצמה נכתבה במקור בערבית.[35] זאת ועוד, ככל הנראה בשלב מאוחר יותר, הפרשה אוגדה ביחד עם פרשות ומכתבים נוספים לשליטים (כמו פרשת המלכים, אבל גם אחרים)[36] לספר שנקרא "הזימונים של אדון האדונים".[37]

קישורים למאורעות היסטוריים והשלכות עריכה

אומנם ניתן להתרשם שלמכתבים אלה ואחרים לא הייתה השפעה במיוחד,[38] הרי שהבהאא'ים נוהגים לקשר בין המכתבים (שבסדרה זו, לכל הפחות, אך גם מכתבים אחרים)[38] לבין אירועים היסטוריים אחרים; אכן, במכתב השני לנפוליאון השלישי, בהאא' אללה כתב במפורש כי "בעבור מה שעשית [ייתכן שהכוונה לזלזול שגילה הקיסר הצרפתי, אך יכול להיות גם לזלזול כפי שמתואר בפסקה לפני כן בנוסח שבאנגלית], ממלכתך תידרדר לבלבול, והאימפריה שלך תילקח מידיך, כעונש על מה שאתה הבאת. אז תדע עד כמה שגית. מהומות יתפשטו בקרב כל האנשים שבארץ, אלא אם תקום ותסייע למטרה זו [של בהאא' אללה והדת הבהאא'ית]...".[39] מהדברים ניתן להבין בבירור שבהאא' אללה מנבא לנפוליאון השלישי מפלה ואיבוד השלטון באם לא יסייע לדת הבהאא'ית. זמן קצר לאחר שליחת המכתב, ב-1870, פרצה מלחמת צרפת–פרוסיה ביוזמתו של הקיסר הצרפתי, כשבמהלכה, בקרב סדאן, הצבא הצרפתי נחל תבוסה קשה ונפוליאון השלישי אף נלקח בשבי, מה שסימן את נפילתה של הקיסרות הצרפתית השנייה. שוגי אפנדי, בכתביו, אף מרחיב את ההקשר ומוסיף גם את מותו של נפוליאון הרביעי, בנו של נפוליאון השלישי, במלחמת אנגליה-זולו כחלק מהתגשמות נבואתו של בהאא' אללה.[40]

בהקשר למכתב לאפיפיור פיוס התשיעי, הדברים הם פחות חד-משמעיים, אך בנוסף לקריאתו של בהאא' אללה שהאפיפיור יותיר את המלוכה למלכים, הרי שישנה פסקה שבה בהאא' אללה פונה לנכבדי הדת הנוצרית (בראשם האפיפיור), וציין שהוא כבר פנה אליהם בעבר אך הם התעלמו ממנו.[41] ייתכן שהכוונה היא לפרשת המלכים, אשר בה יש פנייה כללית למלכי העולם הנוצרי.[36] כך או כך, זמן קצר לאחר שהמכתב נשלח, ב-1870, מלך פיימונטה, ויטוריו עמנואל השני, תפס את רומא כתוצאה מהתפתחויות מלחמת צרפת–פרוסיה, וסיפח את מדינת האפיפיור לממלכת איטליה, וכך מוסד האפיפיורות תחת פיוס התשיעי איבד את רוב הריבונות והעוצמה שהיו לו.[42]

במכתב לצאר אלכסנדר השני, בהאא' אללה מציין איזשהי פעם שבה הצאר ביקש עזרה מאלוהים, ובקשתו נענתה.[43] לכאורה, ישנה הערכה כי האזכור או חוזר אחורה ומתייחס למלחמת קרים (1856-1853), או צופה פני עתיד ובכך בדיעבד מתייחס למלחמה העות'מאנית-הרוסית (1878-1877), קרי שהצאר, באחת משתי המלחמות, התפלל להישגים ותפילתו נענתה; מסופר עוד כי בהאא' אללה עצמו אישר את הפרשנות הזו.[44] בפועל, מלחמת קרים הסתיימה בתבוסה רוסית, בעוד שהמלחמה העות'מאנית-הרוסית הסתיימה בהישגים רוסיים. כמו כן, גם במכתב זה בהאא' אללה קרא לצאר לשמוע לו וללכת בדרכו, אך נראה כי הצאר התעלם מקריאה זו, ובהקשר הזה רואים את העובדה שהתנקשו בחייו ב-1881, וששושלתו הגיעה לקיצה ב-1917 בעקבות המהפכה הבולשוויקית.[45]

במכתבו למלכת אנגליה ויקטוריה, בהאא' אללה משבח אותה על שאסרה את הסחר בעבדים (מאורע שהתרחש כ-40 שנה קודם לשליחת המכתב) ואף ציין כי היא צפויה לקבל ברכה מאלוהים על כך.[46] עם זאת, מעבר לכך, לא ידוע על איזשהו מאורע היסטורי מסוים שמתקשר אל המכתב הזה.

באשר למכתב אל נאצר אל-דין שאה, הרי שהיו כמה התפתחויות מעניינות: לאחר שבדיע, השליח, הוצא להורג, רעב כבד תקף את פרס, ובהאא' אללה אישר כי היה זה עונש מאלוהים על ההוצאה להורג. ועם זאת, היה דבר שבלבל את המאמינים הבהאא'יים, וזה עצם העובדה שגם לאחר שהמכתב הגיע אליו, השאה הפרסי עדיין נותר במקומו; אכן, בזוכרם את נפילתו המהירה של נפוליאון השלישי, הם ציפו שגם שלטונו של נאצר אל-דין שאה יתרסק לרסיסים, בייחוד בשל יחסו לבהאא'ים שהיה כה דכאני, שבהאא' אללה אפילו קרא לו "נסיך המדכאים"; אלא שהדבר לא קרה. בהאא' אללה העניק כמה הסברים מורכבים לכך, בהם שישנם מאמינים בהאא'יים שאינם מתנהגים באופן שהוא יאה לציוויי הדת.[47] על כל פנים, בפועל, נאצר אל-דין שאה שלט עד 1 במאי 1896, לאחר שלאומנים פרסים התנקשו בחייו. כמו כן, תקופת שלטונו נחשבת לשלישית הארוכה ביותר בכל ההיסטוריה של פרס (1896-1848).

תוכן עריכה

המכתב לנאצר אל-דין שאה נחשב ליוצא דופן מבין כל המכתבים שבסדרה זו, ולא רק בגלל אורכו, אלא גם בגלל האופן שבו בהאא' אללה מציג את עצמו במכתב; אכן, שלא כמו ביתר המכתבים שבהם הוא מציג את עצמו כמעין מלך המלכים,[48] הרי שבמכתב לשאה הפרסי בהאא' אללה מציג את עצמו עוד בשורות הראשונות כוסאל (בתרגום לאנגלית)[36] ואפילו כעבד בשפת המקור (בערבית: مَمْلُوكٌ; בתעתיק: ממלוך).[49] ואכן, למרות היומרות השונות שמוצגות לאורך המכתב, זה בכל זאת המכתב הצנוע יותר של בהאא' אללה.[50]

לאורך המכתב עצמו עולות כמה תמות. למשל, בהאא' אללה קורא לשאה הפרסי לנהוג ולשלוט בצדק, בין היתר כדי שאלוהים יגלה רחמים כלפיו. במכתב הוא גם מספר אודות ההתגלות האלוהית שחווה, וטוען בתוקף בדבר אמיתותה. זאת ועוד, בנוסף לטענתו שאין תימוכין להאשמת אנשי הדת שהוא כופר, בהאא' אללה אפילו מציע לשאה לערוך משפט - השאה יפגיש בינו לבין אנשי הדת, אשר יספקו את כל ההוכחות להאשמות שלהם, ובהאא' אללה ישיב על כולן. כמו כן, במכתב הוא מציין שהקהילה הבהאא'ית אינה מעוניינת בחיכוכים וסכסוכים נוספים. בנוסף על כך, בהאא' אללה גם מפרט אודות הסבל שעבר במסגרת שליחותו, ויש שמפרשים שאפילו חזה את גלותו העתידית לעכו (וכזכור, המכתב נכתב עוד כשהיה באדירנה). לבסוף, הוא מנבא את ניצחונה של דתו.[51]

כמו כן, כאמור קודם לכן, במכתבו אל נפוליאון השלישי,[52] בהאא' אללה מדבר במעמד של מלך המלכים ואלוהים, מגנה אותו על הזלזול שגילה כלפיו, ומנבא את נפילתו באם לא יתקן את דרכיו. זאת ועוד, היו שהבינו כמה מהניסוחים שבמכתב כאילו בהאא' אללה מציג את עצמו גם כהתגלות מחודשת של ישו.[53] במכתב ישנה גם פנייה של בהאא' אללה למאמיניו, שבה הוא קורא להם להשתמש ב"חרבות החוכמה" כדי לכבוש את לבבות האנשים והמושחתים, היות שבין היתר אלה טובות יותר מחרבות רגילות.[54] משמעות הדברים היא, לכאורה, שבהאא' אללה קורא למאמיניו שלא לנהוג באלימות כלפי אלה שלא מאמינים אלא בדרכי שכנוע ואדיקות דתית.

כמו במכתב לנפוליאון השלישי, גם למכתב לאפיפיור פיוס התשיעי נוהגים לצרף פרשנות לפיה בהאא' אללה מציג את עצמו כהתגלות מחודשת של ישו,[55] אם כי כאן הדברים הם מעט יותר מפורשים; למשל, לאורך המכתב, בהאא' אללה מאזכר את קהילת הפרושים, אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית המקדש השני, אשר זלזלו ולא הכירו בהתגלותו האלוהית של ישו. ואכן, במכתב, בהאא' אללה יוצר דרך האזכורים האלה הקבלה אליו עצמו ואל "פרושים" שגם היום מזלזלים ולא מכירים בו. כמו כן, לאורך כל המכתב (ועוד מתחילתו), בהאא' אללה קורא לאפיפיור לקרוע מעליו את בגדי סמכותו ותפארתו כדי ללכת בדרכו של אלוהים (קרי, בהאא' אללה). דברים דומים הוא כתב גם במכתבו אל הצאר אלכסנדר השני[56] (בנוסף למה שהוזכר קודם לכן).

גם המכתב אל המלכה ויקטוריה נחשב ליוצא דופן, וזאת גם בשל החשיבות שייחסו לו מבחינת התרומה שלו להקמת המוסדות הבהאא'יים; אכן, בנוסף לשבחים שבהאא' אללה מחלק למלכה (ושהוזכרו קודם לכן) ולקריאתו אליה ללכת בדרכו, במכתב הוא גם מתייחס לשיטת המשטר הפרלמנטרית בבריטניה ורואה אותה באור חיובי למדי. כמו כן, הוא מייעץ לנציגים הפרלמנטריים בכל העולם ששיקולי טובת הכלל (ושל כל האנושות) הם שצריכים להנחות אותם בעבודתם ולא שיקולים צרים. את הדברים האלה מפרשים בתור המקום שבו בהאא' אללה הניח את הבסיס הנורמטיבי למוסדות הייצוגיים הבהאא'יים,[57] הגם שבאל-כתאב אל-אקדס, שכתיבתו הושלמה מאוחר יותר (ב-1873), נכתבו דברים דומים בהקשר הזה.[58]

במכתב, בהאא' אללה מביע גם את תקוותו להקמת שלום ואחדות עולמיים; הוא עושה זאת קודם בפנייה לנציגים הפרלמנטריים בכל העולם, על מנת שיתאחדו ויפעלו לטובת כל האנושות. לאחר מכן, הוא פונה לשליטי העולם, מזהיר אותם פן יסטו מדרך הישר, וקורא להם להתפייס אחד עם השני, להיפטר מאמצעי הלחימה ולהתאחד.[59]

מוטיבים מרכזיים עריכה

בין כל המכתבים ניתן לשים לב לכמה מוטיבים מרכזיים. למשל, בכל המכתבים מצוין ומודגש העיקרון של בלעדיות האל (בערבית: تَوْحِيدٌ; בתעתיק: תוחיד; כלומר, היות האל אחד); בין היתר, חוץ מבמכתב של אלכסנדר השני, בכל המכתבים מופיעה נוסחת השהאדה, כשלרוב היא מופיעה בניסוח הבא: "אין אלוה אלא הוא" ואז שורה של שמות תואר. בנוסף, במכתבים אל המלכה ויקטוריה ונפוליאון השלישי בהאא' אללה כביכול מצטט את אלוהים שמודיע כי "אין אלוה אלא אני",[60] ובמכתב אל נאצר אל-דין שאה הוא עורך פניות ישירות לאלוהים, בשימוש בנוסחה "אין אלוה אלא אתה".[61] זאת ועוד, בכל המכתבים בהאא' אללה עומד על כך שדתו היא דת אמת. למשל, במכתביו לצאר אלכסנדר השני ולמלכה ויקטוריה הוא מציין שאלוהים גם מודע וגם יעיד על דברי האמת שהוא אומר, וכך גם במכתב אל השאה; ובמכתבו לנפוליאון השלישי בהאא' אללה טוען שכוח האמת הוא שזורם דרכו. לחלופין, במכתביו אל האפיפיור פיוס התשיעי ונאצר אל-דין שאה הוא אומר שאין למעשה הוכחה שיכולה להפריך את דתו, ובמכתב אל האחרון הוא אפילו ביקש לאתגר את אנשי הדת במשפט פומבי, כאמור. בנוסף על כך, בכל המכתבים הוא מפנה אל כתבי הקודש השונים (בעיקר התנ"ך והברית החדשה) בתור תימוכין לכך שהוא התגלות אלוהית וגם מוביל את דת האמת. הדבר בולט במיוחד במכתבו אל נאצר אל-דין שאה, שם הוא מצטט גם מהקוראן לצורך דברי ההוכחה שלו.

כמו כן, במכתבים השונים (למעט במכתב אל נאצר אל-דין שאה), בהאא' אללה כולל גם פניות כלליות אף על פי שהמדובר במכתבים פרטניים; כך, למשל, במכתב אל האפיפיור פיוס התשיעי בהאא' אללה פונה למאמיני כל הדתות כדי שילכו אל דת האמת; במכתב אל נפוליאון השלישי הוא עושה פנייה כללית אל האנשים ומזהיר אותם פן דבריהם לא יתאמו את מעשיהם (קרי עושים דברים שהם בניגוד לציוויי דתם); במכתבו אל הצאר אלכסנדר השני, בהאא' אללה פונה אל "כל בעלי הגאווה בעולם", ומוכיח אותם על שהם שוכנים בארמונות בעוד שהוא נמצא "במשכן העלוב ביותר" (קרי, עכו); ובמכתב למלכה ויקטוריה, כאמור, הוא פונה לנציגים הפרלמנטריים ולשליטים בכל העולם. בכל המכתבים, בהאא' אללה גם מציין את הייסורים שעבר או, לכל הפחות, אודות הימצאותו בכלא בעת כתיבת המכתבים עצמם. הדבר בולט במיוחד במכתב של נאצר אל-דין שאה, היכן שבהאא' אללה מתאר באופן מקיף את החוויות שחווה וגם את מצב קהילת המאמינים בפרס.

בנוסף על כך, בהאא' אללה קורא לכל השליטים לזכור את אלוהים, בנוסחים ובצורות שונות. כך למשל, במכתב אל האפיפיור פיוס התשיעי, הוא אומר לו לקרוא "אל זכירתו [של אלוהים]";[62] במכתב אל נפוליאון השלישי, בהאא' אללה קרא לו שיעטה את מקדשו "במעטפת שמי [של אלוהים, או של בהאא' אללה, שרואה את עצמו כהתגלות אלוהית], ואת לשונך בזכירתי [גם כן, של אלוהים, או של בהאא' אללה]";[62] במכתבו אל אלכסנדר השני, הוא אומר לו להגיד כי "לא הורדו הספרים [קרי ספרי הקודש השונים של הדתות השונות] אלא לזכירתי";[63] במכתב אל המלכה ויקטוריה, הוא קורא לה "לעטור את ממלכתך בכתר זכירת אלוהייך";[62] ובמכתב אל נאצר אל-דין שאה, בהאא' אללה כותב (בפרסית) כי "כל מי שמעוניין לסייע לאלוהים חייב, לפני כל דבר אחר, לכבוש, באמצעות חרב המשמעות הפנימית וההסבר, את לבו שלו ולשמור עליו מזכירת הכל פרט לאלוהים,...".[64] יצוין כי בהקשר שהוא יותר אסלאמי-צופי, המונח של זכירה (בערבית: ذِكْرٌ; בתעתיק: ד'כר) מקבל משמעויות יותר אמוניות.

אך מוטיב בולט נוסף, שמשתלב ככל הנראה גם עם ההחלטה לאגד את המכתבים בפרשת ההיכל, מדבר על זמניות השלטון הארצי ונצחיות השלטון האלוהי; אכן, בכל אחד מהמכתבים בהאא' אללה מציין בפני השליטים שהשלטון שלהם זמני ובר חלוף, בעוד שהשלטון של אלוהים הוא נצחי ויתקיים גם לאחריהם. כמשל, אף על פי שהדברים הם פחות חד משמעיים במכתב אל האפיפיור פיוס התשיעי, הרי שלכל אורכו בהאא' אללה מזמין אותו להיכנס לממלכת שמים ולנטוש את כל הדברים הארציים, ובראשם מלבושי הסמכות שלו; במכתבו אל נפוליאון השלישי, כאמור, בהאא' אללה מאיים במפורש במפלת השלטון של הקיסר הצרפתי אם לא יתקן את דרכיו, אך בנוסף על כך הוא גם כותב במפורש לנפוליאון השלישי כי כל מה שברכושו של האחרון סופו שיתכלה, בעוד שכל דבר שהוא מאת אלוהים ימשיך להיות; במכתבו אל הצאר אלכסנדר השני, בהאא' אללה פונה אל כל "בעלי הגאווה עלי אדמות" ואומר כי כל הרכוש שבאמתחתם סופו שיהיה של אחרים בעוד הם עצמם יהפכו לאפר; ובמכתבו אל נאצר אל-דין שאה, בהאא' אללה גם כן כותב במפורש שכל העולם יתכלה ותישאר רק מלכות שמים. גם במכתב אל המלכה ויקטוריה, בפסקה הראשונה, בהאא' אללה קורא לה לנטוש את כל מה שעל האדמה וכן, כאמור, לעטות מעל ממלכתה "את כתר זכירת אלוהייך", קרי להאמין בדת הבהאא'ית. עם זאת, לא נמצא בכל המכתב שום דבר מפורש יותר.

ואכן, בהקשר אל פרשת ההיכל, שבתוכה כל המכתבים נכללו, הרי שהם מהווים ניגוד אחד של השני; המכתבים מצביעים על כך שהמלכות הארצית של השליטים היא זמנית ובת חלוף, הגם כוללת אי צדק רב (ולכן בהאא' אללה מייעץ לשליטים במכתבים השונים לשלוט בצדק), בעוד שפרשת ההיכל מדגישה את נצחיות וצדקת מלכות שמים של אלוהים.[65] כמו כן, בין המכתבים עצמם יש ניגודיות, הגם בתוך הקשר היסטורי מעט אנכרוניסטי; במכתבים אל האפיפיור פיוס התשיעי, הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי, הצאר אלכסנדר השני והשאה הפרסי נאצר אל-דין שאה, בהאא' אללה אמר (לעיתים במפורש) שמלכותם היא זמנית ואף הזהיר אותם פן יסטו מדרך הישר; סופם היה ששלטונם הסתיים (גם אם לאחר זמן רב, במקרה של השאה הפרסי). עם זאת, במכתב אל המלכה ויקטוריה, לא רק שלא היה ניתן למצוא דברים דומים ומפורשים כמו במכתבים האחרים, הרי שבהאא' אללה העטיר עליה שבחים ושיתף אותה גם בתקוותיו האופטימיות לשלום ואחדות עולמיים; אגב כך, המלכה ויקטוריה נפטרה אמנם משבץ מוחי ב-22 בינואר 1901 (בגיל 81), הרי שבתקופת שלטונה (1901-1837) בריטניה חוותה את המהפכה התעשייתית והפכה לאימפריה החזקה ביותר בעולם.

לקריאה נוספת עריכה

מקורות בעברית
  • לרר, סיוון. "הדת הבאבית והדת הבהאית", בתוך מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה. עורכים. האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2017, עמ' 673–681.
  • שרון, משה. הדת הבהאאית וכתב הקודש שלה, הספר הקדוש ביותר. ירושלים: הוצאת כרמל, 2005.
מקורות באנגלית
מקורות בשפות נוספות (ערבית ופרסית)
  • מן את'אר חצ'רת בהאא' אללה (בערבית: مِنْ آثَارِ حَضْرَةِ بَهَاءِ ٱللهِ; בעברית, תרגום חופשי: מכתבי בהאא' אללה). [מקורות בערבית ובפרסית]
  • נדאא' רבּ אל-ג'נוד (בערבית: نِدَاءُ رَبِّ ٱلْجُنُودِ; בעברית, תרגום חופשי: זימון ריבון הצבאות), נמצא במקור בתוך נמצא במקור בתוך Baha'i Reference Library שבערבית. [מקורות בערבית]
מקורות בצרפתית
  • L'appel du seigneur des armées (בעברית, תרגום מכונה: זימון אדון הצבאות), בתוך Médiathèque baha'ie (בעברית, תרגום מכונה: ספריית המדיה הבהאא'ית).



הערות שוליים עריכה

  1. ^ J. R. I. Cole, "Bahāˀ-Allāh," Encyclopaedia Iranica, 3, 1989, p. 423; משה שרון, הדת הבהאאית וכתב הקודש שלה, הספר הקדוש ביותר (ירושלים: הוצאת כרמל, 2005), עמ' 92; סיוון לרר, "הדת הבאבית והדת הבהאית", בתוך: מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות (ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2017), עמ' 676.
  2. ^ קול, עמ' 425; שרון, עמ' 92; Adib Taherzadeh, The Revelation of Bahaullah (Reprinted. Oxford: George Ronald, 1988), vol. 2, p. 284.
  3. ^ קול, עמ' 425; שרון, עמ' 93; טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 292-291.
  4. ^ שרון, עמ' 93; טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 292.
  5. ^ קול, עמ' 425; טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 296.
  6. ^ 1 2 שרון, עמ' 93.
  7. ^ שרון, עמ' 93; טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 298.
  8. ^ שרון, עמ' 93; טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 298; קול, עמ' 426.
  9. ^ עוד קודם לכן, בהאא' אללה הכריז על התגלותו האלוהית ועל החלטתו לבשר על דתו החדשה; שרון, עמ' 87; קול, עמ' 425; לרר, עמ' 677; טאהרזאדה, כרך 1, עמ' 260-259.
  10. ^ טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 336-301; קול, עמ' 426.
  11. ^ קול, עמ' 426.
  12. ^ 1 2 טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 339.
  13. ^ טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 369.
  14. ^ טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 369.
  15. ^ טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 402; שרון, עמ' 95; קול, עמ' 426; לרר, עמ' 677.
  16. ^ קול, עמ' 426; לרר, עמ' 677.
  17. ^ טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 398-397.
  18. ^ שרון, עמ' 95; לרר, עמ' 677.
  19. ^ שרון, עמ' 95.
  20. ^ קול, עמ' 426; טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 108, 110, 116, 118, 123.
  21. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 110–111, 116, 118, 123.
  22. ^ למשל, בצרפתית; ראו L'appel du seigneur des armées (בעברית, תרגום מכונה: זימון אדון הצבאות), בתוך Médiathèque baha'ie (בעברית, תרגום מכונה: ספריית המדיה הבהאא'ית).
  23. ^ ראו מן את'אר חצ'רת בהאא' אללה (בערבית: مِنْ آثَارِ حَضْرَةِ بَهَاءِ ٱللهِ; בעברית, בתרגום חופשי: מכתבי בהאא' אללה); מכיל גם כתבים בפרסית וקטעים רלוונטיים מספרו של טאהרזאדה בערבית; ראו The Summons of the Lord of Hosts, in Bahai Reference Library; מכיל רק את פרשת ההיכל ופרשות נוספות באנגלית.
  24. ^ טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 338-337; טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 174.
  25. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 200.
  26. ^ שרון, עמ' 95.
  27. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 175.
  28. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 176; שרון, עמ' 95.
  29. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 175, 179.
  30. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 182.
  31. ^ שרון, עמ' 95; טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 187-186; ניתן לקרוא בהרחבה רבה יותר על העינויים והחקירות של בדיע בספרו של טאהרזאדה בעמודים שלאחר מכן.
  32. ^ טאהרזאדה, כרך 2, עמ' 339; טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 191.
  33. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 133; ראו The Summons of the Lord of Hosts
  34. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 133.
  35. ^ ראו מכתבי בהאא' אללה; הקישורים לכתבים השונים מסודרים באופן כזה שניתן לראות מה הייתה שפת המקור של כל אחד מכתבי בהאא' אללה, והאתר מציין כי שפת המקור של פרשת ההיכל היא ערבית.
  36. ^ 1 2 3 ראו The Summons of the Lord of Hosts.
  37. ^ תרגום חופשי מהאנגלית; ראו The Summons of the Lord of Hosts; בערבית, ניתן לתרגם את הביטוי באופן חופשי בתור "זימון ריבון הצבאות" (בערבית: نِدَاءُ رَبِّ ٱلْجُنُودِ; בתעתיק: נדאא' רבּ אל-ג'נוד); ראו זימון ריבון הצבאות, נמצא במקור בתוך Baha'i Reference Library שבערבית.
  38. ^ 1 2 שרון, עמ' 94.
  39. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 112; ראו The Summons of the Lord of Hosts; זהו תרגום חופשי מהתרגום באנגלית, אם כי ניתן לתרגם את הנוסח המקורי הערבי, באופן חופשי, כך: "בעבור מה שעשית חילוקי דעות יתגלעו בתוך רשויות השלטון שבממלכתך ותצא המלוכה מידיך כעונש על מעשיך וכך תמצא עצמך בחרטה ברורה, ויאחזו זעזועים בכל האנשים שם אלא אם כן תקום לסייע למטרה הזו [של הדת הבהאא'ית ובהאא' אללה]…"; ראו אל-לוח אל-ת'אני אלא נאבליון אל-ת'אלת (בערבית: أَللَّوْحُ ٱلثَّانِي إِلَى نَابُلِيُونَ ٱلثَّالِثِ; בעברית, מילולית: הלוח השני אל נפוליאון השלישי).
  40. ^ שרון, עמ' 94; טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 113.
  41. ^ ראו The Summons of the Lord of Hosts; ראו לוח אל-באבא (בערבית: لَوْحُ ٱلْبَابَا; בעברית, מילולית: לוח האפיפיור).
  42. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 118-117.
  43. ^ ראו The Summons of the Lord of Hosts; ראו לוח מלך אל-רוס (בערבית: لَوْحُ مَلِكِ ٱلرُّوسِ; בעברית, מילולית: לוח מלך הרוסים).
  44. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 123-122.
  45. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 120.
  46. ^ ראו The Summons of the Lord of Hosts; ראו לוח אל-מלכה פיכתוריא (מלכת בריטאניא) (בערבית: لَوْحُ ٱلْمَلِكَةِ فِيكِتُورِيَا, مَلِكَةُ بَرِيطَانِيَا; בעברית, מילולית: לוח המלכה ויקטוריה, מלכת בריטניה)
  47. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 202-200.
  48. ^ שרון, עמ' 94.
  49. ^ ראו The Summons of the Lord of Hosts; ראו לוח-י סלטאן (לוח נאצר אל-דין שאה) (בפרסית‍‌‍‌‍: لوح سلطان, لوح ناصر الدين شاه; בעברית, בתרגום חופשי: הלוח של הסולטאן, הלוח של נאצר אל-דין שאה).
  50. ^ שרון, עמ' 94.
  51. ^ ראו טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 357-337; ראו The Summons of the Lord of Hosts.
  52. ^ מבחינת המכתב השני אל נפוליאון השלישי, הרי שבאחד המקורות שבערבית, שמו את הפסקה האחרונה שבמכתב אל האפיפיור פיוס התשיעי בתחילת המכתב הזה, מה שעלול לגרום לבלבול; להשוואה ראו The Summons of the Lord of Hosts; הלוח השני אל נפוליאון השלישי; לוח האפיפיור; זימון ריבון הצבאות.
  53. ^ קול, עמ' 426; טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 112; אצל טאהרזאדה הדבר פחות מפורש ויותר משתמע, שכן, כשהוא מביא קטעים מתוך המכתב אל נפוליאון השלישי, במקום מאוד ספציפי הוא מוסיף בסוגריים את המילה "ישו", מה שמעניק את הרושם כאילו בהאא' אללה הוא התגלות מחודשת של ישו; להשוואה ראו גם The Summons of the Lord of Hosts.
  54. ^ ראו הלוח השני אל נפוליאון השלישי; ראו The Summons of the Lord of Hosts.
  55. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 116.
  56. ^ ראו טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 123-118; ראו The Summons of the Lord of Hosts; ראו לוח מלך הרוסים; ראו לוח האפיפיור.
  57. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 124; ראו The Summons of the Lord of Hosts; ראו לוח המלכה ויקטוריה.
  58. ^ אל-כתאב אל-אקדס, ס' 30; קיימים גם הנוסח בשפת המקור בערבית וגם בתרגום לאנגלית, ותרגום לעברית בספר של שרון; שרון, עמ' 204.
  59. ^ ראו טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 132-125; ראו The Summons of the Lord of Hosts; ראו לוח המלכה ויקטוריה.
  60. ^ ראו לוח המלכה ויקטוריה; ראו הלוח השני אל נפוליאון השלישי; ראו The Summons of the Lord of Hosts.
  61. ^ ראו הלוח של נאצר אל-דין שאה; ראו The Summons of the Lord of Hosts
  62. ^ 1 2 3 תרגום חופשי מאנגלית; ראו The Summons of the Lord of Hosts.
  63. ^ תרגום חופשי מערבית; ראו לוח מלך הרוסים.
  64. ^ תרגום חופשי מאנגלית; ראו The Summons of the Lord of Hosts; בתרגום לאנגלית, הבחינו בין הקטעים שכתובים בערבית לאלה שבפרסית באמצעות קביעת רווח בין הפסקאות וגם בשינוי אורכי השוליים.
  65. ^ טאהרזאדה, כרך 3, עמ' 134.