פתיחת התפריט הראשי
איור בו מתואר הגנרל אקאשי גידאיו המתכונן לספוקו, לאחר שהפסיד בקרב ב-1582. הוא סיים לכתוב מכתב התאבדות בצורת פואמת מוות, הנראית על הקיר בפינה הימנית העליונה.

מכתב התאבדות הוא מכתב ובו מסר שמשאיר אחריו אדם שמתאבד או מנסה להתאבד. המכתב יכול להיות במגוון צורות, כגון פתק כתוב, הקלטת אודיו או וידאו. תוכן המכתב יכול לבטא מגוון מסרים של הכותב, כגון האשמה עצמית או האשמה של הסביבה הקרובה בקשיים וכישלונות שחווה הכותב בחייו, משאלות והוראות של הכותב לאחר מותו, ועוד; לעיתים קרובות התוכן מבטא רגשות עוצמתיים של הכותב.[1]

ההערכות הן כי 15%-30% מההתאבדויות מלוות במכתב התאבדות; קיימים הבדלים רבים באחוז זה בין תרבויות שונות.[2][3][4] במחקרים נמצא כי כתיבת מכתב במקרה של התאבדות היא נפוצה יותר בקרב נשים וצעירים; מכתביהם של צעירים נטו להיות יותר ארוכים, עשירים ברגשות ולעיתים קרובות כללו בקשת סליחה.[5]

מכתבי התאבדות מהווים מושא התעניינות של חוקרי מקרי מוות ושל חוקרים באקדמיה, בין השאר מכיוון שהם יכולים לספק הצצה לעולמו הפנימי של הכותב, תחושותיו ומניעיו בטרם ביצע את ההתאבדות.[4] עם זאת, מכיוון שנמצאו הבדלים בין מאפייניהם של מתאבדים שהשאירו אחריהם מכתב התאבדות, לבין אלו שלא השאירו, נטען כי אין להסיק ממכתבים אלו לגבי עולמם הפנימי של כלל המתאבדים.[6]

לקריאה נוספתעריכה

  • ישראל אורון (אוסטריי), שלום לחיים! בחרתי במוות: מכתבי פרידה מאת ישראלים שהתאבדו, קריית ביאליק: אח, 2008.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Incidence of note-leaving remains constant despite increasing suicide rates. Psychiatry and Clinical Neurosciences. 2005
  2. ^ Gelder, M., Mayou, R., & Geddes, J. (2005). Psychiatry. Oxford University Press
  3. ^ O'Donnell I, Farmer R, Suicide notes. Catalan J. Br. J. Psychiatry, 1993; 163: 45–48.
  4. ^ 4.0 4.1 Kuwavara et al., Differences in characteristics between suicide victims who left notes or not, Journal of affective disorders, 2006, 94(3), 145-149
  5. ^ Ho TP, Yip PS, Chiu CW, Halliday P. Suicide notes: What do they tell us? Acta Psychiatr. Scand. 1998; 98: 467–473.
  6. ^ Heim N, Lester D. Do suicides who write notes differ from those who do not? A study of suicides in West Berlin. Acta Psychiatr. Scand. 1990; 82: 372–373