מלאכה שאינה צריכה לגופה

כינוי למלאכה שנעשית שלא לצורך התוצאה הרגילה

בהלכות שבת ויום טוב, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אחת מל"ט מלאכות שבת ותולדותיהן שנעשית שלא לצורך גוף המלאכה, אלא לצורך אחר.

מקור

עריכה

במשנה נחלקו התנאים האם מלאכה כזו נחשבת לאיסור מהתורה או מדברי חכמים, לדעת רבי יהודה הדבר אסור מהתורה ולדעת רבי שמעון האיסור מדרבנן בלבד[1].
כמו כן נחלקו הראשונים כפי מי נפסקה ההלכה.

לפי רבינו חננאל ההלכה נפסקת כרבי שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדרבנן, מכיוון שרבא סובר כמותו[2] ו'הלכה כבתראי', וכן מכיוון שרוב הסוגיות מתפרשות בגמרא לשיטתו. כך גם פוסקים הראב"ד, הרמב"ן, הרשב"א, ספר התרומה, סמ"ג, רא"ש, המאירי והר"ן. כמוהו פוסק ככל הנראה רב האי גאון[3].

לעומתם הרמב"ם והיראים פוסקים כדעת רבי יהודה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מן התורה[3].

בדעת הרי"ף[4] נחלקו הראשונים: לדעת הרז"ה והרשב"א הרי"ף פסק כשיטת ר' יהודה, ואילו לדעת הרמב"ן והר"ן דעת הרי"ף היא לפסוק כרבי שמעון.

גם בדעת השולחן ערוך נחלקו האחרונים:

לדעת רוב האחרונים השולחן ערוך פסק כרבי שמעון, ש'מלאכה שאינה צריכה לגופה' פטור עליה מדברי תורה, אך הדבר אסור מדברי חכמים[5]. בשו"ת תבואות שמ"ש הסביר, לעומתם, שהשו"ע לא הכריע בדבר כי רצה לחשוש לשיטת ר' יהודה. הילקוט יוסף פסק כי הדבר הוא איסור מדרבנן[6]. בכל מקרה, מוסכם על האחרונים כי איסור זה חמור משאר איסורי שבות[7], מכיוון שפעולה זו עצמה עשויה להיות איסור מהתורה אם תעשה "לצורך גופה".

דוגמאות

עריכה
 
כיבוי שרפה הבוערת בבית על מנת למנוע נזק לרכוש הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כאשר השרפה עלולה לגרום לסכנת חיים, הכיבוי מותר
 
שימוש בגביעונית ויציאה עימה לרשות הרבים במטרה לשמור על ניקיון הבגדים היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. שימוש בגביעונית במטרה לשמור על ניקיון הגוף מותרת כי אז היא נחשבת לבגד
  • מלאכת חורש: החופר בור כדי להשתמש בעפר, הרי שביצע את מלאכת חורש שלא לצורך גופה של המלאכה, מכיון שגוף מלאכת חורש הוא חפירה לצורך החריץ בקרקע, ולא לצורך העפר היוצא מן החפירה[8].
  • מלאכת מכבה: כיבוי הנר בשביל החולה שיישן, למרות שמטרתו היא עצם הכיבוי, מהווה מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכיוון שמלאכת מכבה במהותה היא כיבוי לצורך הפחמים המתהווים מהפתילה בכיבוי, או כדי לחזור ולהדליק את הפתילה לאחר זמן, ולא לשם הכיבוי עצמו (באופן דומה, לכך שמלאכת קורע היא רק בקורע על מנת לתפור, ומלאכת סותר היא רק כאשר אדם סותר על מנת לחזור ולבנות). גם כיבוי מחשש מפני גנבים ורוצחים שיבואו וימצאוהו אינו נחשב למלאכה הצריכה לגופה מאותה סיבה[9][10].
    • אש הבוערת בבית וקיים חשש שתגרום לסכנת חיים, להלכה יש לכבותה. כיבוי זה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי כל הדעות[11]. למרות זאת לא התירו כיבוי זה לצורך הצלת ממון רגילה[12].
  • מלאכת הוצאה: זב או נדה שקושרים תחבושת במקום יציאת הזיבה או הדם כדי שהבגדים לא יתלכלכו ויוצאים עימה לרשות הרבים עושים מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין מטרתם להוציא את התחבושת לרשות הרבים, אלא להשתמש בה להגן על הבגדים[13]. לעומת זאת, מותר להשתמש בתחבושת על מנת למנוע מהגוף להתלכלך בדבר העלול לגרום לצער גופני, שכן במקרה כזה התחבושת נחשבת לבגד, שכמו כל בגד מטרתו להגן על הגוף. באופן דומה, הוצאת מת מרשות היחיד בה בוערת אש לרשות הרבים נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא שלהלכה אף על פי שזו אסורה מדברי חכמים בלבד, לא התירו הוצאה זו לצורך מת, מפאת חומרתה היחסית של "מלאכה שאינה צריכה לגופה" כפי שהוסבר לעיל[7].
  • מלאכת בונה: סכין הנעוץ בכותל נהגו בו איסור להוציאו בשבת מהכותל מכיוון שהוצאתו עשויה לנקוב חור בכותל, שאם עושים אותו לצורך בנייה - תחיבת מסמר בכותל - עוברים על מלאכת בונה. הפוסקים כותבים כי לא ברור מנין המנהג להחמיר, שהרי יש כאן שלוש סיבות להקל: מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכה כלאחר יד שאין בה איסור מהתורה, ומקלקל, אלא שאין להקל כנגד המנהג[14].
  • מלאכת נטילת נשמה: הריגת בעלי חיים אסורה מהתורה אם משום מלאכת צובע, אם משום נטילת נשמה. אלא שבעל חיים הרודף אחרי אדם להמיתו ויש בו חשש פיקוח נפש, או אפילו חשש נזק גופני חמור, ישנה דעה שמותר להורגם מכיוון שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין צריך להריגת הבעל חי, ומדובר כפתרון בלבד שלא יהרגנו, ולכן יש להקל במקום צער גדול זה. אם אינם רודפים אחריו להורגו מותר להורגם רק דרך הליכה ולא בדרך הריגה. ויש לכתחילה להחמיר כדעה האומרת שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, למרות שלהלכה נפסק שמותר[15].
  • מלאכת זורה: אדם הרוקק ברוח והרוח פיזרה את הרוק, לפי הדעה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הוא עובר על איסור זורה, ולפי הדעה שפטור - עבר רק על איסור מדרבנן, (למרות שהדבר נחשב לדבר שאינו מתכוון, ציור זה נחשב לפסיק רישא שוודאי שיעשה ואינו נחשב ל"אינו מתכוין")[16]
  • מלאכת תולש: הוצאת שן חולה הגורמת לצער גדול, בשבת, אם הצער גורם לכך שחלה ממנו כל גופו מותר לומר לגוי להוציאו, אך לפי הדעה ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה", מכיוון שאין הוא צריך להוצאת השן, מותר לעשות זאת גם אם לא חלה כל גופו[17].
  • מלאכת זורע: אדם האוכל בגינה ולפני האכילה נטל את ידיו לאכילה על אדמת הגינה, עבר בכך על איסור מדברי חכמים כי זו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה[18].

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ לדוגמה במשנה, מסכת שבת, פרק י', משנה ה' לגבי הוצאת המת לרשות הרבים בשבת שזו מלאכת הוצאה, אולם פעולה זו נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה. דעת רבי יהודה לחייב, ורבי שמעון פוטר.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"א, עמוד א'.
  3. ^ 1 2 הרשב"א בשבת צד ב.
  4. ^ כך לדעת המגיד משנה בדעתו (הלכות שבת פרק א ה' הלכה ז). אולם הרמב"ן מסביר בדעת הרי"ף, שגם הוא פסק כרבי שמעון.
  5. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"ד, סעיף כ"ז; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"י, סעיף ח', וראה בבית יוסף סימן רע"ח
  6. ^ ילקוט יוסף קש"ע, פרק "שנים שעשאוה ומלאכה שאינה צריכה לגופה" סעיף כה'.
  7. ^ 1 2 שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שי"א סעיף ה'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ג, עמוד ב'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ט, עמוד ב'
  10. ^ שולחן ערוך הרב סימן רע"ח סעיף א'.
  11. ^ סימן שכ"ט סעיף א'.
  12. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שלד סעיף כ"ח.
  13. ^ סימן ש"א סעיף י'.
  14. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שי"ד סעיף ד'.
  15. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, שט"ז סעיף כ"ב.
  16. ^ סימן שי"ט סעיף כ"ט.
  17. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שכ"ח סעיף ד'.
  18. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן של"ו סעיף ט'.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.