פתיחת התפריט הראשי
אין תמונה חופשית

מלאניה (מלה) ינקורומנית: Melania (Mella) Iancu;‏ 28 בדצמבר 19021981[1]) הייתה אחות ופעילה ציונית ברומניה, פעילה במיוחד בארגון העלייה מרומניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, מהנאשמים במשפטי הציונים ברומניה, רעייתו של הפעיל הציוני דוקטור קורנל ינקו ובת אחותו של הרב דוקטור משה גסטר.

מלאניה נולדה בבוקרשט שברומניה לטוליוס רביצ'י וליקטרינה גסטר רביצ'י. היא למדה לימודים כלליים והמשיכה בבית הספר לאחיות. היא נישא למנהיג הציוני, דוקטור קורנל ינקו (בן דודו של מרסל ינקו) וב-1924 נרשמה בארגון התרבותי של הנשים היהודיות. מ-1928 הנהיגה את השלוחה הרומנית של אוז"ה - המרכז להגנת האם והילד שליד הקונגרס היהודי העולמי. במסגרת הארגון התרבותי של הנשים היהודיות הייתה גזברית עד השנים 1928 - 1929, כאשר לקחה את הנהגת של הארגון הציוני לנערות ובהמשך, במסגרת תנועת הנוער "העבודה", השתתפה בארגון התוכנית התרבותית והדריכה נשים צעירות לכיוון פעילות חברתית ופתחה שתי קנטינות לבתי ספר, קנטינות ממומנות על ידי מגביות של "העבודה".

מ-1931 הייתה ינקו חברה בקבוצה הציונית renașterea (הלידה מחדש). בשנים 1933 - 1941 עבדה כאחות בתפקיד של ראש קבוצה במסגרת הצלב האדום, נציגת אוז"ה ברומניה. בבוקרשט היה בית מחסה ליתומים וילדי עניים, שנוהל על ידי מלה ינקו והודות למסירותה היא זכתה לכינוי "אמא מלה" (mama mella). פעילות המקום התחילה לאחר אירועי מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט, כשהוגשו במקום ארוחות חמות לנפגעי הפרעות וסיוע רפואי בבתי החולים של הקהילה. במועדון שפעל אחר הצהריים ילדי הקהילה הכינו שיעורים והכינו מופעים, שהוצגו בהיכל קורל. בפעוטון היו 60 מיטות בהן אימהות שיצאו לעבוד (הגברים היו במחנות) השאירו את ילדיהן. מלה ינקו ובעלה, דוקטור קורנל ינקו, ייסדו בית יתומים נוסף ל-180 ילדים ולאחר השבת יתומי טרנסניסטריה לרומניה מספר המתאכסנים בו הגיע לחמש מאות.

ב-1946 נרשמה ינקו במפלגת Ichud (מפלגת העובדים הציונים, מזוהה עם מפא"י) והייתה לחברה בלשכה הפוליטת. בתקופה שבין סוף מלחמת העולם השנייה ובין השתלטות הקומוניסטים על השלטון ברומניה (בסוף 1947) מלאניה ינקו, שהשתמשה בשם המחתרתי "נינה", הייתה אשת הקשר בין התנועה הציונית ובין הקומוניסטים הרומנים. היא שכנעה את אברהם בונאצ'יו, שהיה מנכ"ל משרד הפנים הרומני, בצורך לפעול נגד האינטרסים של בריטניה על ידי כך, שיאפשר ליהודים להגיע לארץ ישראל. לצורך העניין מונה מפקח משטרה בשם לפה (Lefa), שתפקידו היה לאפשר יציאתם של יהודים, שיציגו את חתימתה של "נינה"[2].

משפטי הציונים ברומניהעריכה

במסגרת גלי המשפטים של הציונים ברומניה נערך ביום 28 במרץ משפטם של 13 המנהיגים הציוניים העיקרים: אברהם לייבה זיסו - אישיות בעלת יוקרה רבה, לשעבר איש עסקים עשיר, סופר, מסאי, עתונאי, יו"ר ההסתדרות הציונית ונציג הסוכנות היהודית ברומניה בשנות השואה, יו"ר "המפלגה היהודית" והקונגרס היהודי העולמי סניף רומניה; מישו בנבניסטי - יו"ר ההסתדרות הציונית בימי השואה ולאחריה; עו"ד ז'אן כהן (Jean Cohen) - מומחה בחוק בינלאומי ובעל זכויות רבות בגלל פעילותו בשנות השואה, ממקימי ומראשי הציונים הדמוקרטים; קרול רייטר (Carol Reiter) - יו"ר ההסתדרות הציונית הארצית בטרנסילבניה; ד"ר בנימין זאב הבר (Beniamin Zeev Haber), מראשי התנועה בטרנסילבניה; ד"ר שמעון הס (Simon Has)- מראשי התנועה בטרנסילבניה; משה וייס-טלמון (Moşe Weiss-Talmon), מראשי "הנוער הציוני" ו-"החלוץ" ופקיד בצירות; זולטן בובי באר (Bubi Beer) מ"משמר"; זולטן הירש, מראשי "דרור-הבונים"; מוצי מוסקוביץ' (Mozti Moscovici), מראשי "renașterea" (הלידה מחדש), עתונאי ומנהל לשכת המודיעין של צירות ישראל בבוקרשט; שטפאן קון, מראשי התנועה בטרנסילבניה; מלאניה ינקו, פעילה ציונית מרכזית ורעיתו של דוקטור קורנל ינקו (בעלה נשפט גם הוא במקצה אחר כעבור שנה), מראשי מפא"י שהצטיינה בפעילות סקטור הרווחה - היא הואשמה בריגול למען בריטניה. הנאשם ה-13 היה הבלדר השווייצרי גיר, שבשנות המלחמה העביר את דואר התנועה הציונית מרומניה לחו"ל ומילא תפקיד של סוכן כפול - בטרם העביר את הדואר לתעודתו מסרו לגסטפו לצילום. זיסו, בנבנישתי וכהן נידונו למאסר עולם והאחרים לעונשים הנעים בין 8 ל-20 שנות מאסר.

בשנים 1955 - 1956 שוחררו כל נידוני משפטי הציונים ברומניה.

לקריאה נוספתעריכה

  • Evrei din România - Breviar biobibliografic Hasefer, București, 2008 עמוד 206 (ברומנית)
  • יעקב גלר, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului, הוצאת HASEFER, 2004, עמודים 304 - 305 (ברומנית)

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Melania Iancu (Revici) עברית ו(באנגלית)
  2. ^ על פי עדותה של מלה ינקו בארכיון של אוניברסיטת חיפה ועדותו של שייקה דן בארכיון הפרטי של ההיסטוריון שלמה ליבוביץ-ליש