מלחמה תוקפנית

מושג במשפט בינלאומי שמתאר כל מלחמה שמטרתה אינה להגנה עצמית

מלחמה תוקפנית הוא מושג במשפט בינלאומי פומבי שמשמעותו כל מלחמה שמטרתה אינה הגנה עצמית או שמתנהלת כתגובה על התקפה נגדית. ההגדרה באה מתאוריית המלחמה הצודקת וממגילת האומות המאוחדות. רבים מנאשמי משפטי נירנברג הואשמו בעריכתה, תכנונה או ייזומה של מלחמה תוקפנית.

עם זאת, עצם יציאה למתקפה יזומה איננה נחשבת בהכרח ל"תוקפנות" כאשר מתקיים 'מצב לוחמה' בין הצדדים, למשל כתוצאה מאי-הכרה של מדינה אחת החברה באו"ם בשכנתה. דוגמא לכך היא ישראל שלמרות שהתקבלה לאו"ם במאי 1949 וביולי 1949 סיימה לחתום על הסכמי שביתת נשק עם שכנותיה שהכריזו עליה מלחמה ביום הקמתה,אך שבהסכמי שביתת הנשק לא הודיעו על הכרה בישראל כמו גם על סיום מצב הלוחמה. במצב זה המשפט הבינלאומי איננו רואה במתקפה יזומה משום מלחמה תוקפנית.[1]

סעיף 39 של מגילת האומות המאוחדות קובע כי מועצת הביטחון של האו"ם תקבע את קיומה של כל מעשה תוקפנות ו"תמליץ, או תחליט אילו אמצעים יינקטו בהתאם לסעיפים 41 ו-42, כדי לשמור או להחזיר את השלום הבינלאומי. בִּטָחוֹן".

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ נתן פיינברג, הציונות ומדינת ישראל בהארתו של משפטן ערבי, ירושלים, ראובן מס, 1972; וראו: יגאל אלון, מסך של חול, תל אביב, הקבוץ המאוחד-ספריית פועלים, 1959.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.