פתיחת התפריט הראשי

מלחמות הבלקן הם שתי מלחמות, שהתרחשו בחבל הבלקן ב-1912 וב-1913. במלחמת הבלקן הראשונה הביסו ארבע ממדינות חבל הבלקן את האימפריה העות'מאנית. במלחמת הבלקן השנייה בולגריה, אשר הייתה המנצחת העיקרית מבין ארבע המדינות הללו, נלחמה נגד ארבע המדינות האחרות שהשתתפו במלחמת הבלקן הראשונה, והצליחה לסכל התקפת פתע של רומניה מצפון. האימפריה העות'מאנית איבדה את רוב השטחים שהיו תחת שליטתה באירופה. אוסטריה-הונגריה, על אף שהיא לא השתתפה במלחמות הבלקן, הפכה חלשה יותר בעקבות מלחמות הבלקן, ככל שסרביה נדחקה לאיחוד של העמים הדרום-סלאביים. המלחמה הניחה את היסודות למשבר הבלקן ב-1914 ובכך שימשה הקדמה למלחמת העולם הראשונה.

מלחמות הבלקן
Balkanska-voina2.jpg
כוחות הצבא הבולגרי מחסלים את כוחות הצבא הטורקים בקרב קירק קילס
תאריך התחלה: 9 באוקטובר 1912
תאריך סיום: 18 ביולי 1913
משך הסכסוך: 40 שבועות ו-3 ימים
מקום: אדריאנופל, סקוטארי, קוסובו, מנאסטיר, מחוזות סלוניקי, האיים האגאיים, הים האגאי
תוצאה:

במלחמת הבלקן הראשונה:

במלחמת הבלקן השנייה:

הצדדים הלוחמים

במלחמת הבלקן הראשונה:
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית  האימפריה העות'מאנית






במלחמת הבלקן השנייה:
בולגריהבולגריה ממלכת בולגריה

במלחמת הבלקן הראשונה:
Naval Ensign of Bulgaria (1878-1944).svg בולגריה
State Flag of Serbia (1882-1918).svg סרביה
Flag of Greece (1822-1978).svg יוון
Flag of Montenegro (people's flag until 1905 Constitution).svg מונטנגרו



במלחמת הבלקן השנייה:
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית  האימפריה העות'מאנית
רומניהרומניה ממלכת רומניה
State Flag of Serbia (1882-1918).svg ממלכת סרביה
ממלכת יווןממלכת יוון  ממלכת יוון
Flag of Montenegro (people's flag until 1905 Constitution).svg ממלכת מונטנגרו

בתחילת המאה ה-20 השיגו בולגריה, יוון, מונטנגרו וסרביה עצמאות מהאימפריה העות'מאנית, אך חלקים גדולים מהאוכלוסיות האתניות שבמדינות הללו נותרו תחת השלטון העות'מאני. בשנת 1912 הקימו מדינות אלו את הליגה הבלקנית.

מלחמת הבלקן הראשונה פרצה בגלל שלוש סיבות עיקריות:

  1. האימפריה העות'מאנית לא הייתה מסוגלת לבצע רפורמות נחוצות, למשול בצורה משביעת רצון, או להתמודד עם הלאומיות הגואה בקרבת הקבוצות האתניות השונות שבתחומה.
  2. המעצמות הגדולות רבו בינן לבין עצמן ולא הצליחו להבטיח שהעות'מאנים יבצעו את הרפורמות הנדרשות. הדבר הוביל לכך שמדינות הבלקן כפו פתרון משלהן.
  3. והכי חשוב, נוסדה הליגה הבלקנית וחבריה היו בטוחים שהם יוכלו להביס את הטורקים.

כתוצאה משתי מלחמות הבלקן האימפריה העות'מאנית איבדה את כל השטחים ממערב לנהר המריצה שהיו בשליטתה, כאשר נהר המריצה הפך בעקבות כך לגבול המערבי של טורקיה. זרם גדול של פליטים טורקים התחיל להימלט אל לב האימפריה העות'מאנית מהשטחים שנכבשו. בשנת 1914 האזורים שנותרו בשליטת האימפריה העות'מאנית חווה גידול האוכלוסייה משמעותי של 2.5 מיליון אנשים בעקבות ההגירה המאסיבית של פליטים טורקים מחבל הבלקן.

אזרחי טורקיה מתייחסים למלחמות הבלקן כאל אסון גדול בהיסטוריה של האומה הטורקית. הנפילה הבלתי צפויה והוויתור הפתאומי על השטחים האירופאים שהיו בשליטת טורקיה הפכו לאירוע פסיכו-טראומטי בקרב טורקים רבים. ראש המטה של הצבא העות'מאני נסים פאשה, הואשם בהפסד במלחמות הבלקן והוא נרצח בעקבות כן ב-23 בינואר 1913 במהלך ההפיכה באימפריה העות'מאנית ב-1913 (אנ').

מלחמת הבלקן הראשונה החלה כאשר מדינות הליגה הבלקנית תקפו את האימפריה העות'מאנית ב-8 באוקטובר 1912 והסתיימה כעבור שמונה חודשים עם חתימת הסכם לונדון ב-30 במאי 1913. מלחמת הבלקן השנייה החלה ב-16 ביוני 1913. סרביה ויוון, התבססו על הטענה כי משום שהמלחמה נמשכה הותר להם לדחות את החלקים החשובים מההסכם שהושג לפני המלחמה ובשל כך הם המשיכו להחזיק תחת שליטתם את כל האזורים שכבשו. לאחר שנחכה שהחוזה הופר, בולגריה, אשר לא הייתה מרוצה מחלוקת השלל במקדוניה (שנעשתה בחשאי על ידי בעלות בריתה לשעבר, סרביה ויוון) החלה לפעול נגדם צבאית. כוחות הצבא המשולבים של סרביה ויוון אשר היו גדולים יותר הדפו אתד המתקפה הבולגרית והתקיפו בתגובה את בולגריה ממערב ומדרום. רומניה, שעד כה לא נטלה חלק בסכסוך, פלשה לבולגריה מצפון תוך הפרת הסכם השלום בין שתי המדינות. האימפריה העות'מאנית תקפה גם היא את בולגריה והתקדמה לכבשה מחדש את אדריאנופול. בהסכם בוקרשט בולגריה איבדה את רוב השטחים אותם כבשה במלחמת הבלקן הראשונה, ובנוסף לכך בולגריה נאלצה לוותר על מחוז דוברודג'ה לרומניה.

רקעעריכה

אחד מהגורמים העיקריים לפרוץ מלחמות הבלקן היה היווצרותם של מדינות הלאום באזורים של אירופה שהיו תחת שליטת האימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-19. סרביה כבשה אזורים נרחבים במהלך מלחמת רוסיה-טורקיה (1877–1878) ואילו יוון כבשה את ת'סאליה ב-1881 (אם כי איבדה חלק קטן יחסית משטחה לאימפריה העות'מאנית ב-1897) ובולגריה כבשה את מחוז רומלייה המזרחית (1885). כל שלוש המדינות, כמו גם מונטנגרו, חתרו לכבוש שטחים נוספים באזור "רומלייה" שהיה תחת שליטת האימפריה העות'מאנית ואשר הורכב ממזרח רומלייה, אלבניה, מקדוניה, ותרקיה.

 
גרמניה, צרפת, רוסיה, אוסטרו-הונגריה ובריטניה ניסו "לשמור את המכסה על הקלחת המתפתחת" של המתחים האימפריאליסטיים והלאומיים באזור חבל הבלקן, על מנת למנוע היווצרות של מלחמה כללית ברחבי אירופה. הם הצליחו לעשות זאת בשנים 1912 ו-1913, אך לא בשנת 1914.

מדיניות המעצמות הגדולותעריכה

אוסף בעיות פוליטיות ותרבותיות העסיקו את המעצמות הגדולות בעקבות תהליך דעיכת האימפריה העות'מאנית החל מסוף המאה ה-18. על רקע הלחץ הרוסי על האימפריה, התעוררה השאלה המזרחית שכוללת את ההשלכות ההרסניות של נפילת האימפריה על השלום והיציבות באירופה עצמה.

אוסטר-הונגריה אשר הייתה בשליטת בית הבסבורג, ביקשה את המשך קיומה של האימפריה העות'מאנית, שכן שניהם היו ישויות רב-לאומיות עם בעיות פנימיות, ולפיכך קריסת האחד הייתה עלולה להחליש את השנייה. בית הבסבורג ראו גם בנוכחות העות'מאנית באזור כמשקל נגד התעצמות הלאומנות הסרבית של נתיניהם הסרבים בבוסניה, בווידינה ובחלקים אחרים של האימפריה. המטרה העיקרית של איטליה באותה העת הייתה למנוע ממעצמה אחרת להשיג גישה הים האדריאטי. באמצעות מדיניות "Drang nach Osten" (אנ') האימפריה הגרמנית לעומת זאת שאפה להפוך את האימפריה העות'מאנית לקולוניה גרמנית דה פקטו, ועל כן תמכה בהמשך קיומה של האימפריה העות'מאנית.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, בולגריה ויוון חתרו לכבוש את אזור מקדוניה ואזור תרקיה מהאימפריה העות'מאנית. היוונים האתניים חתרו לבצע "הלניזציה" כפויה על הבולגרים אתניים, אשר מצדם חתרו לבצע "בולגריזציה" על היוונים האתנים (עליית הלאומיות). שני העמים שלחו כוחות חמושים בלתי סדירים לשטח העות'מאני על מנת להגן ולסייע לקבוצות האתניות אשר בהם הם תמכו. החל מ-1904 הייתה מלחמה בעצימות נמוכה במקדוניה בין הקבוצה האתנית היווניות, הקבוצה האתנית הבולגריות, והצבא העות'מאני. לאחר המפלגה הלאומנית "הטורקים הצעירים" תפסה את השלטון באימפריה העות'מאנית ב-1908 המצב השתנה באופן דרסטי.

מהפכת הטורקית הטורקים הצעירים (יולי 1908)עריכה

  ערך מורחב – הטורקים הצעירים

ביולי 1908 הצליחה המפלגה הלאומנית "הטורקים הצעירים" לבצע הפיכה אשר כונתה "הפיכת הטורקים הצעירים". הגורמים הישירים להפיכה היו האיום ההולך וגובר על האימפריה ומצבו ההולך ומדרדר של הצבא העות'מאני. כאשר פרץ המרד הוא זכה לתמיכת אינטלקטואלים, אנשי הצבא, וכמעט כל המיעוטים האתניים באימפריה העות'מאנית, כאשר על הסולטאן עבדול חמיד השני נכפה לאמץ מחדש את החוקה העות'מאנית של 1876. בעקבות כך נערכו בחירות להקמת פרלמנט עות'מאני אשר יכיל נבחרים רב-אתניים שייצגו טוב יותר את האוכלוסייה המגוונת של האימפריה העות'מאנית. עם זאת, בעקבות ניסיונו של הסולטאן לבצע הפיכת נגד, נדחק האלמנט הליברלי של מפלגת הטורקים הצעירים והיסוד הלאומני הפך להיות הדומיננטי.

הליגה הבלקניתעריכה

  ערך מורחב – הליגה הבלקנית (ברית)

בעקבות ניצחונה של איטליה במלחמה האיטלקית-טורקית שנערכה בין השנים 1911–1912 איבדה מפלגת הטורקים הצעירים את השלטון לאחר הפיכה. מדינות הבלקן ראו בכך הזדמנות לתקוף את האימפריה העות'מאנית במטרה לכבוש ממנה אזורים נרחבים.

בולגריה חתמה בהמשך על הסכמים עם סרביה על חלוקתו העתידית של אזור צפון מקדוניה.

הברית בין יוון, סרביה, בולגריה ומונטנגרו נודעה בשם הליגה הבלקנית. קיומה של הליגה הבלקנית היה בלתי רצוי בקרב כל המעצמות הגדולות באותה העת. מונטנגרו הכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית ב-8 באוקטובר. ב-17 באוקטובר הכריזו גם יתר חברי הליגה הבלקנית מלחמה על האימפריה העות'מאנית.

מלחמת הבלקן הראשונהעריכה

  ערך מורחב – מלחמת הבלקן הראשונה

שלושת בעלות הברית הסלאביות (בולגריה, סרביה ומונטנגרו) הכינו לפני המלחמה תוכניות נרחבות לתיאום מאמצי המלחמה שלהם תחת פיקוח הדוק של רוסיה. הוחלט שסרביה ומונטנגרו יתקפו באזור סאנדז'אק ושבולגריה וסרביה יתקפו באזור מקדוניה ותרקיה.

המצב של האימפריה העות'מאנית היה לא פשוט. מצד אחד אוכלוסייתה מנתה כ-26 מיליון בני אדם ולכן היה להם מאגר עצום של כוח אדם פוטנציאלי שניתן להשתמש בו במלחמה, אך שלושה רבעים מאוכלוסיית האימפריה העות'מאנית וכמעט כל האוכלוסייה המוסלמית של האימפריה העות'מאנית חיה בחלק האסייתי של האימפריה העות'מאנית. משום כך האימפריה העות'מאנית שלחה תגבורת מאסיה בעיקר דרך הים, וההגעה של התגבורת היה תלוי בעיקר בתוצאה של הקרבות שנערכו בין הצי הטורקי לצי היווני בים האגאי.

עם פרוץ המלחמה הפעילה האימפריה העות'מאנית שלוש מפקדות צבאיות - המפקדה התרקית בקונסטנטינופול שפיקדה על המלחמה נגד בולגריה, המפקדה המערבית בסלוניקי שפיקדה על המלחמה נגד יוון, ומפקדת וארדאר בסקופיה שפיקדה על המלחמה נגד סרביה. רוב הכוחות של האימפריה העות'מאנית הוקצו לחזיתות הללו. יחידות עצמאיות קטנות יותר הוקצו למקומות אחרים, בעיקר באזור של ערים שהיו מבוצרות במיוחד.

מונטנגרו הייתה המדינה הראשונה שהכריזה מלחמה נגד האימפריה העות'מאנית ב-8 באוקטובר. יתר מדינת הליגה הבלקנית הכריזו מלחמה על האימפריה העות'מאנית כשבוע לאחר מכן.

בחזית הימית הצי העות'מאני חצה פעמיים את הדרדנלים והובס פעמיים על ידי הצי היווני. הדומיננטיות היוונית בים האגאי לא איפשרה לעות'מאנים להעביר את הכוחות שהם רצו להעביר מהמזרח התיכון לתרקיה (על מנת שילחמו נגד כוחות הצבא בולגריה) ולחזית המקדונית (על מנת שילחמו נגד כוחות צבא יוון וסרביה).

בינואר, לאחר הפיכה מוצלחת שביצעה קציני צבא צעירים, החליטה האימפריה העות'מאנית להמשיך במלחמה. לאחר התקפת-נגד עות'מאנית כושלת בחזית התראקית, הצליחו הכוחות הבולגרים, בעזרת הצבא הסרבי, לכבוש את אדריאנופול, בעוד שהכוחות היוונים הצליחו לכבוש את יואנינה לאחר שהביסו את העות'מאנים בקרב ביזאני.

המלחמה הסתיימה רשמית עם החתימה על הסכם לונדון ב-30 במאי 1913.

מלחמת הבלקן השנייהעריכה

  ערך מורחב – מלחמת הבלקן השנייה

מלחמת הבלקן השנייה פרצה משום שבולגריה, אשר לא הייתה מרוצה מחלוקת השלל בסוף מלחמת הבלקן הראשונה, תקפה ב-16 ביוני 1913 את בנות בריתה לשעבר סרביה ויוון. הצבא היווני הצליח להדוף את המתקפה הבולגרית ונכנס לבולגריה. בנוסף לכך, סכסוכים טריטוריאליים שהיו קיימים בין בולגריה לרומניה הובילו לכך שגם רומניה תקפה את בולגריה. האימפריה העות'מאנית ניצלה את ההזדמנות על מנת לתקוף את בולגריה בכדי לנסות והשתלט על חלק מהטריטוריה שאיבדה במלחמת הבלקן הראשונה. כשהגיעו כוחות הצבא הרומני לבירה הבולגרית סופיה, נחתם הסכם בוקרשט בו בולגריה נאלצה לוותר על חלקים שכבשה במלחמת הבלקן הראשונה ולהעביר אותם לשליטת סרביה, יוון ורומניה.

בהסכם קונסטנטינופול בולגריה העבירה את אזור אדירנה לשליטת האימפריה העות'מאנית.

מלחמות אחרות שנערכו בחבל הבלקןעריכה

לאורך ההיסטוריה נערכו באזור חבל הבלקן מספר מלחמות נוספות כאשר המלחמות הבולטות הן:

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מלחמות הבלקן בוויקישיתוף