מלחמות הקוסה
מלחמות הקוסה, אשר נקראות גם: מלחמות החזית ו-100 שנים של מלחמה באפריקה, היו סדרה של תשע מלחמות, בין השנים 1779–1879. המלחמות התקיימו בין שבטי הקוסה לבין המתנחלים האירופאים בדרום אפריקה. אירועים אלו היו הפעילות הצבאית הארוכה ביותר בהיסטוריה של הקולוניאליזם האפריקאי. המלחמות מתחלקות לשתיים: שלוש המלחמות הראשונות בהן היו עימותים בין הקוסה לבין המתיישבים הבורים, והמלחמה הרביעית עד לסוף הלחימה, בה התערבו הכוחות הבריטים ולחמו נגד בני שבט הקוסה.[1]
הקוסה היא קבוצה אתנית הנמצאת בדרום אפריקה, דוברת את שפות הבנטו. לקוסה שפה ייחודית משלהם הנקראת: איסיקוסה (isiXhosa). זו השפה השנייה בתפוצתה בדרום אפריקה לאחר שפת הזולו. הקוסה חיים בעיקר בחלקה הדרומי של דרום אפריקה, ונכון לראשית המאה ה-21 מונים כשמונה מיליון איש. הבורים, הם ההולנדים, המכונים אפריקנרים, דוברים את שפת האפריקאנס, ומהווים 60% מהאוכלוסייה הלבנה בדרום אפריקה. הבריטים התיישבו במושבת הכף בשנת 1850, והגיעו על מנת שהמושבה לא תיפול לידי ההולנדים.[1]
התיישבות הבורים עריכה
בשנת 1652, החלו ההולנדים, המתיישבים האירופאים הראשונים בדרום אפריקה, להתיישב בקייפ כתחנת עצירה בדרכם להודו בשליחות חברת הודו המזרחית ההולנדית. התנחלותם החלה בכף, אך התרחבה לכל אורכה ורוחבה של דרום אפריקה. במחצית השנייה של המאה ה-18, האירופאים עברו מזרחה במעלה החוף, שם פגשו את אנשי הקוסה אשר ישבו באזור, והחלו להתעמת מולם באזור נהר פיש על השטחים. עימותים אלו על הקרקעות הובילו למלחמות וחיכוכים רבים.[1]
התערבות הבריטים עריכה
הבריטים הגיעו לדרום אפריקה בשנת 1820 במטרה, בין היתר, לפתור את הסכסוך שנוצר בין הקוסה לבורים על הגבול המזרחי. הבריטים, לא רק שלא סייעו בפתרון סכסוך הגבולות, הם גם ניצלו את היותם משכילים ובכך חיזקו את מעמדם ושליטתם בנושאים משמעותיים באזור. למעשה, בשל הגעתם של הבריטים, נוצרו שתי קבוצות שליטה אירופאיות באזור זה- הבורים והבריטים. הבריטים היו אחראים על התחום הפוליטי- מסחר וייצור, כך שהבורים יכלו להתמקד בעיקר בניהול וטיפוח החוות שלהם. בין הבריטים לבורים היה פער בהשכלה, כשהראשונים היו משכילים יותר מהאחרונים, אותו פער בין הבריטים והבורים המשיך לגדול ובשנת 1841 שליטת הבריטים באזור עוגנה בחוק. ב-1869 החל סכסוך נוסף בין הבריטים למדינת אורנג' הבורית, כאשר נתגלו יהלומים באזור קימברלי. מדינת אורנג' החופשית טענו לבעלות על היהלומים, ואילו הבריטים סיפחו את האזור לעצמם וכך "פתרו", מבחינתם, את הסכסוך.[1]
ההיסטוריה של שבטי הקוסה עריכה
בשבט ראראבה, אחד מהשבטים בתוך הקוסה, היה יורש לשלטון בשם נגיקה (אנ') אך הוא היה צעיר מידי כדי לקבל את השלטון. עד שנגיקה הגיע לגיל המתאים, לקח על עצמו דודו, נדלאמב (אנ'), שליטה זמנית על השבט במקומו. בשנת 1795, הגיע נגיקה לגיל בו היה יכול לשלוט על השבט, אך נדלאמב לא היה מוכן לוותר על השליטה ולכן עבר, יחד עם קבוצת תומכים, מערבה אל מעבר נהר הפיש, והתיישב במושבות הלבנות זורובלד (אנ'). מהלך זה פיצל את שבט הראראבה לשתי קבוצות, כשכל קבוצה נקראה על שם מנהיגיה - הנגיקה והנדלאמב. התפתחויות אלו בקרב שבטי הקוסה, גרמו לתנועה גדולה שלהם לאזור הזורובלד, ואיתם מספר רב של בקר. המתח שהיה קיים בין הקוסה לאירופאים על השטחים באזור הזורובלד הובילו לשלוש מלחמות גבול קטנות. בכך, נוצר מצב בו שתי קבוצות תרבותיות חלקו את אותו האזור והסתמכו על הקרקע כמקור התפתחותי, כלכלי ומעמדי. דבר זה הוביל לחיכוכים בלתי נמנעים.[2]
המלחמות הראשונות עריכה
המלחמה הראשונה (1779-1781) עריכה
המלחמה הראשונה פרצה בשנת 1779 באזור הגבול בין המתיישבים הבורים לבין חברי שבט הקוסה. המלחמה התנהלה בגבולות שבין נהר הפיש לבין נהרות הסאנדייס (Sundays). למרות מרכזיותה של הקרקע באותו הזמן, דווקא הבקר הוא מה שהיווה את החשיבות העליונה בשביל בני הקוסה באזור הזורובלד. לאורך רוב המלחמה הראשונה, בני הקוסה העלו על נס את הרצון בשמירה על הבקר, ואף גנבו בקר מאויביהם. הדעה הרווחת בעולם היא כי המלחמה נגרמה בעקבות גנבת בקר של שבט הקוסה מהבורים, דבר אשר אילץ את הבורים לנטוש את חוותיהם. לאחר מכן, בשנת 1780, מינו הבורים את אדריאן ואן יארסוולד (Adreaan Van Jaarsveld) להיות המפקד בשדה המזרחי של הלחימה. ואן יארסוולד היה מנוסה מאוד, ותחת פיקודו הבורים הצליחו להחזיר כמות גדולה של בקר שבני הקוסה גנבו מהם. בהיעדר הבקר, מרבית מבני הקוסה נטשו את אזור הזורובלד בשנת 1781 .[3]
המלחמה השנייה (1789-1793) עריכה
שמונה שנים לאחר שנטשו בני הקוסה את אזור הזורובלד, פרצה מלחמת הגבול השנייה בשנת 1789. בעקבות אותה נטישה, היו חדירות רבות של בני הקוסה לשטחי הבורים, שיצרו חיכוכים רבים. מלחמה זו החריפה כאשר החלוצים שהיו תחת פיקודו של בארנד לינדק (Barend Lindeque) - אחד ממפקדי הבורים, חברו לשבט הקוסה על מנת להדוף את חברי שבט הגקונקובה (Gqunukhwebe). עימות נוסף התרחש בין שבטי נדמבלה ולינדקוואה לבין בני שבט הקוסה, כאשר הראשונים יצרו קואליציה חזקה, תקפו את הקוסה, וגנבו מספר רב של בקר (כ-2,000). כתוצאה מחוסר הבנה בין שבט נדאלמה ולינדקוואה, הקואליציה שלהם התפרקה, מה שהוביל להתקפות נגד מצד שבטי הקוסה באזור הזורובלד. ההתקפות הללו זרעו פאניקה בקרב המתיישבים האירופאים שהרגישו צורך לנוס על נפשותיהם ולנטוש את חוותיהם כמעט לחלוטין. תקיפות אלה הסתכמו בהחזרת כ־11,000 כבשים, 200 סוסים לידי הקוסה. התקפת הנגד מצד המתיישבים האירופאים לא איחרה לבוא, כשברצונם לדחוק ולגרש את הקוסה מאזור הזורובלד. מעבר להחזרת כ-8,000 ראשי בקר, הבורים הצליחו להרוג את מפקדיהם של הקוסה, אשר רובם נטשו שוב את האזור. אך עם זאת, בתום התקיפה, המתיישבים האירופאים הבינו כי אין ביכולתם לגרש את כלל בני הקוסה מהאזור, ואלה החלו לחזור בחזרה, דבר שגרר התחלת משא ומתן בין הצדדים, שלא הניב תוצאות חד משמעיות לגבי האזור המבוקש.[3]
המלחמה השלישית (1799-1803) עריכה
מלחמה זו פרצה בשנת 1799 בעקבות מרד של בני הקוסה באזור גראף- ריינט ( Graaff-Reinet) כאשר הממשל הבורי שלח חיילים על מנת להפסיק את המרד. לאחר התקרית, שבטי הקויקוי חברו לקוסה בזורובלד ותקפו את החוות הלבנות של הבורים. לאחר כחצי שנה, ביולי 1799, הם הגיעו עד אזור אודטשהור (Oudtshoor). הכוח של הגנרל הבורי הותקף בדרכם חזרה למפרץ אלגה על ידי שבט גקונקובה, אשר פחדו שיגורשו מאזור הזורובלד. באותן שנים, עלה הגנרל קוי ( Khoi ) לשלטון הקוסה, ובשל החשש מפניו, ממשלת הבורים פעלה לקידום השלום. כתוצאה מכך, הניחה לשבט הקוסה להישאר באזור הזורובלד. בשנת 1801 פרץ מרד נוסף באזור גראף ריינט, כיוון שהגנרל קוי כפה על אנשי הקוסה לנטוש את חוותיהם. למרות המרד, הקומנדו הבורי לא הצליח להגיע לתוצאות ולכן, בשנת 1803 הוסדר הסכם השלום בו תושבי הקוסה נשארו בזורובלד, שהפך לנייטרלי, לא בשליטה של אף אחד מהצדדים.[4]
תחילת התערבות הבריטים עריכה
המלחמה הרביעית (1811-1812) עריכה
המלחמה הרביעית הייתה המלחמה הראשונה בה התערבו הבריטים. הקוסה התעלמו מההסכם בו אזור זורובלד נקבע כנייטרלי, וכבשו אותו. מהלך זה הוביל את ממשלת קייפ בשנת 1809 לשלוח את סגן הקולונל ריצ'רד קולינס לסייר בגבולות. לאחר סיורו הוא המליץ על שני צעדים מרכזיים: גירוש הקוסה מאזור זורובלד והגנה עליו על ידי התיישבות בריטית צפופה. צעד נוסף היה הפיכת האזור בין נהר הפיש לנהרות הקיסקאמה (Keiskamma River) לנייטרלי- כלומר, לא מאוכלס על ידי אף אחד מהצדדים. היסטוריונים רבים מאמינים כי המלחמה הרביעית הפתיעה את הקוסה כיוון שחיילי האופוזיציה היו מוכנים היטב, זאת בניגוד לשלוש המלחמות הקודמות. בשנת 1811, קולונל ג'ון גרהאם(John Graham) השתלט על האזור. בעקבות כך, בינואר ובפברואר 1812, העבירו החיילים הבריטים 20 אלף אנשים משבטי נדלמבה וגקונקובה לצד השני של נהר הפיש יחד עם כוחות מאזורים נוספים, שהיו תחת הפיקוד הכללי של קולונל גרהאם. במיקום בו שכנו מפקדותיו של קולונל גרהם, הוקמה עיירה (אחת מהערים הראשונות שהוקמו על ידי הבריטים בדרום אפריקה) הנושאת את שמו- גרהמסטאון (Grahamstown). לאחר המלחמה, נבנתה שורת מבצרים בריטים בחזית על מנת להגן על הגבול. נעשה ניסיון (מצד הבריטים) להקים התיישבות צפופה מאחורי הגבול, וניסיון חיזוק הגנת הקו, אך זה נכשל. במקום זאת, כרת המושל סר צ'ארלס סומרסט (Sir Charles Somerset) ברית בעל פה עם נגאיקה, הצ'יף הגדול של שבטי הקוסה המערבי. ברית זו עוררה תנועה לאומית בשבטי הקוסה (בהנהגת 'הנביא' Makana), אשר הובילה לחידוש מלחמת האזרחים בין הגאיקה לנדלאמב. בשלהי מלחמת החזית הרביעית, פיט רטיף (אחד מהמנהיגים הבורים בדרום אפריקה, שלחמו כנגד הקוסה. רטיף עצמו הביע הסתייגות מהתערבות הבריטים) יחד עם שלושה מפקדים מכוח הקומנדו החדש של העיר סטלנבוש (stellenbosch), שחררו את החיילים הבורים בחזית המזרחית.[5]
המלחמה החמישית (1818-1819) עריכה
מלחמת החזית החמישית ידועה גם בשם "מלחמת נקסל" (War of Nxele), וזו התפתחה בעקבות קונפליקט בין ממשלת הקייפ לבין אנשי הקוסה. הקונפליקט התעורר בשנת 1817, כתוצאה מהניסיון של הרשויות הקולוניאליות לאכוף את השבתו של הבקר הגנוב. הצפיפות בין אנשי הקוסה שישבו ממזרח לנהר פיש, בשנת 1818 הובילה למלחמת אזרחים בין שבט נגאיקה לבין שבט נדלאמב, שהסתיימה בתבוסתם של שבט נגאיקה. האחרונים, פנו לממשלת הקייפ לבקשת סיוע וחתמו על הסכם הגנה. הסכם זה היווה חובה משפטית להיענות לבקשתם של שבט נגאיקה לסיוע צבאי. ראש הנביאים מקאנה (Maqana Nxele), הוביל את צבאות הקוסה במספר התקפות, ובעקבות התגלות שסיפר שחווה, ניבא והבטיח כי הכדורים הבריטים "יפנו לכיוון המים" ולא יפגעו בבני הקוסה. בהמשך להסכם הצבאי, פלשו כוחות בריטים לאזור של בני הקוסה, והצליחו לנצח את שבט נדלאמב. אך כאשר הבריטים עזבו את האזור וחזרו לאזורם, המלחמה בין השבטים הוצתה בשנית, ושבט נדלאמב הביס שוב את שבט נגאיקה. ב -22 באפריל 1819 מקאנה הוביל פלישה ותקף את העיר גרהמסטאון, אך המלחמה הסתיימה בניצחון של ממשלת הקייפ ותבוסה של שבט נדלאמב. לאחר מכן הוחזק מקאנה על ידי חיל מצב של הבריטים. קבוצת קוי קויי, אשר חברו לבריטים דאז- היא שאפשרה לחיל המצב להדוף את מקאנה, שאיבד 1,000 חיילים. בהמשך שנת 1819, הבריטים הדפו את הקוסה מזרחה, מעבר לנהר הקאיסקאסמה ובנוסף, מקאנה נתפס ונכלא באי רובן (Robben). בשלב זה ראשי הקוסה נאלצו להכיר בנגאיקה כמנהיג העליון של הקוסה. בסוף המלחמה, יצרה בריטניה אזור חיץ נייטרלי בין נהרות הקאיסקאסמה והפיש, שהוכרז כמגביל את הכיבוש הצבאי של שני הצדדים- אך הבריטים ניסו לאכלס אותו באפריקאים, שהיו נאמנים להם באותה התקופה. מהמתחרש בין המלחמות- בשנת 1820 כ-5,000 מהגרים בריטים מהמעמד הבינוני, בעיקר סוחרים ואנשי עסקים, שוכנעו לעזוב את בריטניה ולהתיישב על חלקות אדמה בין הקבוצות הלוחמות כדי להוות אזור חיץ.[5]
המלחמה השישית (1834-1836) עריכה
בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19, המשיכו העימותים והתפשטו אל אזור נהר קאיסקאמה, שבזמן זה היה נחשב לגבול המזרחי של הקייפ. למעשה, עד שנת 1823 כבר נסוגו כמעט מחצית המתיישבים באזור לערים, בעיקר לגרהמסטאון ולפורט אליזבת. ה'לבנים', הקויקוי והקוסה, חיו באזור נייטרלי, שבו המסחר והתעסוקה הותרו, אך חוסר הביטחון שהחל במלחמות הקודמות, נמשך והורגש גם כעת. ההרחבה של גבול הקייפ לעבר נהר קאיסקאמה גרמה לגידול בצפיפות באזור, וכן הייתה נתונה ללחץ מצד שבטים אחרים שנעקרו מביתם על ידי אימפריית הזולו. בשנת 1829 גורשו מאקומה (Maqoma) והשבט שלו מאזור נהר קאט (שם התיישבו הקויקוי) ועברו מזרחה, שם התיישבו באדמה נחותה יותר. הם הורשו לחזור לעמק טיום רק בשנת 1833, אך גם אז, גורשו מהאזור כמעט מיד לאחר שחזרו. בשנת 1833, גירושם מחדש של מאקומה ושבטו יצרה מרירות רבה בקרבם. מרירות זו החריפה והובילה ל'פעולות תגמול' דרסטיות על ידי סיורים בריטים, כתגובה לגנבת בקר משטחם שהתרחשה בתקופת הבצורת. לכן, בשנת 1834, הורה הממשל הבריטי לסר בנג'מין ד'אורבן (Sir Benjamin d'Urban) להקים מערכת הגנה אזרחית. כחלק מהקמת מערכת הגנה זו, נקבעו הסכמים עם מפקדים שהומלצו על ידי סוכני הממשלה, ואשר קיבלו תשלום על מנת לשמור על הסדר. תגובות הקייפ לפשיטות הבקר של אנשי קוסה התמתנו, אך במקרים מסוימים עדיין נשארו דרסטיים ואלימים. ב-11 בדצמבר 1834, יחידת קומנדו של מפלגת הקייפ הרגה צ'יף משבט הקוסה שהיה בדרגה גבוהה. בעקבות כך, ב-31 בדצמבר של אותה השנה, מאקומה, (אחיו של הצ'יף שנהרג), יחד עם כוח גדול משבט הקוסה (כ-12,000) חצו את הגבול אל תוך מושבת הקייפ. הם בזזו ושרפו את המחנות, והרגו את כל המתנגדים. באותו חורף, פיט רטיף (Piet Retief), הצליח להביסם. סגן הקולונל הארי סמית' נשלח למסע בן שישה ימים, מקייפטאון לגרהמסטאון, במטרה לתפוס את הפיקוד על הגבול. התגבורות נשלחו דרך הים אל מפרץ אלגואה. לאחר סדרת התרחשויות, הובסו ראשי הלוחמים משבט הקוסה והם נסוגו אל הרי אמאטולה. ד'אורבן הגיע לגבול ב-14 בדצמבר 1834. הוא האמין כי הינטסה (Hintsa kaKhawuta), מפקד הקוסה, הוא בעל חשיבות עליונה לכל מדינת הקוסה, ולכן אחראי על ההתקפה על המושבה. ד'אורבן קבע כי הינטסה אחראי על גנבת מלאי קולוניאלי שנתפס במהלך הפלישה. זו הסיבה שלאחר מכן הוביל ד'אורבן כוח של חיילים קולוניאליים אל מעבר לנהר הקיי ולעבר מעונו של הינטסה. הם כללו את סיפוח השטח בין נהר קאיסקאסמה ונהרות קיי כטריטוריה בריטית, וגירשו את כל השבטים שהיו מעורבים במלחמה. לפיהם, הממלכה אדלייד תיושב על ידי שבטים נאמנים שהם שבטי מורדים שהתנערו ממנהיגיהם ועל ידי פינגוס, שרידי שבטים שנהרסו לאחר עליית אימפריית הזולו. למרות התוכנית, הגירוש של אנשי הקוסה הוכח כבלתי אפשרי. בספטמבר 1835, ד'אורבן הכריז על הסכמים עם ראשי המורדים, והניח להם להישאר במקומות בהם התיישבו, בתנאי להתנהגות טובה משני הצדדים, ובשליטה של שופטים. הם קיוו כי יערערו במהירות את השבטיות בעזרת עזרה מיסיונרית. אולם, ההתפשטות הטריטוריאלית סתרה את אותו הרצון העז של הבריטיים לפתח את הכלכלה שלהם, וכן את הנהגת ממשלת בריטניה.
בין המלחמות- בשנת 1841 הועבר חוק שהנציח את שליטת הלבנים במושבת הכף.[5]
המלחמה השביעית (1846-1847) עריכה
המלחמה השביעית של הקוסה התרחשה במשך שנה אחת ונקראת גם 'מלחמת הגרזן' או 'מלחמת אמטולה'. הרקע הכלכלי לתחילת מלחמה זו מתבסס על סכנה שריחפה על האינטרסים הכלכליים של הבריטיים בקייפ, ולכן הבריטים החליטו להתערב. מגדלי וסוחרי צמר במזרח הקייפ לחצו להרחבת שטחי המרעה לאזור סיסקאי. בצד הבריטי היו שתי קבוצות עיקריות שנלחמו- קבוצה של חיילים שנשלחו מלונדון לעזור במלחמה וכוחות בריטיים הנקראו 'כוחות בורגר', אשר היו כוחות הקומנדו והתיישבו לפני בדרום אפריקה. בצד של הקוסה, הנגאיקה היו השבט המרכזי שעסק בלחימה, בעזרה של שבטי הטאמבו ונדלאמב. הכוח של שבטי הקוסה הוכפל פי 10 מהמלחמות הקודמות, ואת סוג הנשק החליפו מנשק מסורתי לנשק חם. בשנת 1946, מושל הכף דאז, מייטלנד, הורה לתקוף את בני הקוסה, בטענה כי חילצו את אחד מחברי הקוסה אשר גנב מהם גרזן וישב בכלא פורט בופורט(Fort Beaufort), ובנוסף הרגו קצין משטרה. גנבת הגרזן הייתה רק תירוץ לתחילתה של 'מלחמת הגרזן', ואילו הסיבה האמיתית הייתה שליטה בקרקעות. מלחמה זו בישרה את תחילתו של עימות בין הבריטים לבין בני הקוסה. בתקופה זו, החלו הבריטים במדיניות שנקראת "אדמה חרוכה", שזוהי טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר העשוי להיות שימושי לאויב. כחלק ממדיניות זו כבשו את האזור והפכו אותו ל"קפרריה בריטית", כלומר מושבה שהיא בשלטון של הבריטים.[5]
המלחמה השמינית (1850-1853) עריכה
במהלך שליטתו של המושל הארי סמית, נגרם מצב בו אנשים רבים משבט הקוסה נעקרו מאזור קיסקאמה. עקורים אלה הפכו לפליטים אשר הצטרפו לאוכלוסייה המקומית. מצב זה גרם לקשיים עקב ריבוי האוכלוסייה. כמו כן, פליטים אלה עודדו על ידי השלטון לאמץ אורח חיים בריטי. הארי סמית גם תקף את מדינת אורנג' החופשית ועל מנת לכסות את ההוצאות הרבות, הוא הטיל מיסים מופרזים על אנשי הקוסה וקיצץ את מספר הכוחות הקבועים של הקייפ. ביוני 1850, בעיצומו של גל קור בחורף קר במיוחד, הורה סמית על עקירתם של מספר גדול של אנשי קוסה מאזור קאט ריבר. המלחמה השמינית נודעה בשם: "Mlanjeni's War". זאת על שמו של הנביא אשר חזה כי הקוסה לא יושפעו מהמתקפות. בתקופה זו, מספר גדול של אנשי קוסה החלו לעזוב את הערים הקולוניאליות ועברו להתיישב באזורים השבטיים. באוקטובר 1850, הודח סנדיל (Mgolombane Sandile-המנהיג הראשי של הנגאיקה), לאחר שסירב להשתתף בפגישה אליה נקרא על ידי המושל. בדצמבר 1850, תקפו הנגאיקים סיור קולוניאלי במעבר בומח והרסו שלושה כפרים צבאיים. על פעולה זו, זכו הנגאיקים לתמיכה מאנשי טמבוס (Thembus) וחלק מאנשי גסלקס (Gcalek). מאוחר יותר, הצטרפו אליהם מורדים אשר נקראו "המשטרה השחורה" ואנשי קויקוי מהיישוב קאט ריבר. אנשי הקוי קוי סייעו מאוד בלחימה, שכן הם היו מנוסים מאוד בשיטות "הלחימה הלבנה" כלומר, סוג הלחימה אשר היה מזוהה עם הבריטים. בנוסף, מחנות צבאיים כדוגמת פורט בופורט הותקפו וגרמו לזעזוע בממשלה אשר דאגה לגבי נאמנותם של הקויקוי אליה. המרד של אנשי הקויקוי המכונה "מרד קאט ריבר(Kat River)", התבטא בחוסר תגובה של הקוי קוי לקריאה לשירות הקומנדו. לקראת סוף פברואר 1851 נעצר מרד קאט ריבר, ובמקביל לכך, החל המפקד ג'וברט מהממשלה הבריטית את המתקפה על המורדים. אף על פי שהממשלה נהנתה מתמיכתם של שבטים רבים כמו המפנגוס, רוב שבטי הנדלמבה ומספר גדול מאנשי הקוי קוי, הפעילות שלהם נעצרה עקב מיעוט בחיילים סדירים. במערכה המדוברת, זו הייתה הפעם הראשונה בה השתמשו הנגאיקים ובני בריתם בנשק חם. בנוסף, הלחימה התבצעה גם נגד הסוטו (Basuto) הנמצאים באזור נהר אורנג'. כל הגורמים שהוצגו, תרמו לעיכוב קץ המלחמה. בתחילת שנת 1852, הגיע ג'ורג' קאתקארט לקייפ על מנת להחליף את הארי סמית'. תחת פיקודו של ג'ורג', הייתה המלחמה נמרצת עד סופה. בספטמבר 1852, לא נותרו עוד גאיקאס באזור אמטולה (Amatole) ועד נובמבר הובסו מורדי הקוי קוי האחרונים.[6]
המלחמה התשיעית (1877-1879) עריכה
המלחמה התשיעית והאחרונה נקראת גם מלחמת פונגו-גסלאקס ( Fengu-Gcaleka War ). בני הגסלקאס (Gcalekas) אולצו לחלוק את אדמותיהם הישנות עם בני המפנגוס (Mfengus), אשר איתם הגסלקאס לא היו ביחסים טובים ואף תיעבו אותם. באוגוסט 1877, כשהמתחים הגיעו לשיאם בין שני השבטים, המפנגוס והגסלקאס, פרצה מריבה במסיבת חתונה של אחד מבני שבט המפנגוס שהובילה לפרוץ המלחמה התשיעית והאחרונה. משטרת הגבול של הקייפ, תחת פיקודו של קולונל צ'ארלס גריפית, חצתה את נהר הקיי (Kei), עם כוח מתנדבים במטרה להגן על בני המפנגוס. בחודש ספטמבר 1877, בסיוע של בני הטמבוס (Thembus) והמפנגוס, הצליחו משטרת הגבול להדוף את הגסלקאס מעבר לנהר המבאשה (Mbashe River) .שבט אחד קטן אשר היה שייך לבני הגסלקאס, נדחק למיקומו של סנדיל, שהיה מפקד הנגאיקה. הנגאיקים תקפו את המשטרה, ושבט הגסלאקס הצטרף אליהם ללחימה. מלחמה זו עוררה משבר בקייפ, עליו קיבלה הממשלה אחריות בשנת 1877.
שלטון הקייפ, התעקש על כך שהכוח המשולב של כוחות סדירים, משטרה קולוניאלית ומתנדבים יהיה תחת שליטתו המלאה של גריפית' (Comdt Gen Griffith). כמו כן, ברטל פרר (Sir Henrey Bartle Frere) התעקש שהוא, כמנהיג הקיסר הראשי, יהיה אחראי על התנהלות המלחמה. לאחר מכן, הוא דחה את ממשלת מולטנו ומינה במקומה ממשלה חדשה תחת גורדון ספרינג. המלחמה התשיעית הסתיימה במהירות. בפברואר 1878, הובסו כוחותיו של קרלי במושבה קנטאני (Kentani). וביוני הוא נכנע. בתקופה זו, סנדיל מת וניתנה חנינה לו ולנאמניו. בשנת 1879, סופחו מפנגולנד (Fenguland) ואידוטיאווה (Idutywa) לקייפ- כלומר לשליטה בריטית. כך גם אזור גסלקאסלנד (Gcalekaland) (אך לא באופן רשמי). אחת מתוצאותיה ארוכת הטווח של מלחמת החזית התשיעית קרתה בשנת 1894, בה הורחבו גבולותיו של הקייפ לנהר מטאמוונה (Mtamvuna River), על ידי הסיפוח החלקי של חלקי השבטים הנותרים.[6]
אחרית דבר עריכה
בתחילת ניסיונות הכיבוש, לא היה כל סימן לכך שהסכסוך על השליטה בשטחים יהיה מעבר למריבה בין-לאומית זעירה. גם ממשלת הקייפ וגם שבטי הקוסה לא רצו לפתוח במלחמה. התוצאה העיקרית של 100 שנות הלחימה הייתה דחיקתם מזרחה של בני שבט הקוסה בידי הכוחות הקולוניאליים הבריטיים. בשנים שלאחר הלחימה, נעו רבים מהקוסה מערבה כתוצאה מלחץ שהפעילה תנועת התפשטות של ענפי שבט זולו, שהיגרו מצפון מאזור נטאל ודחקו את הקוסה מערבה בחזרה. לאחר המלחמות התרחש אצל שבט הקוסה רעב המוני ופיצולים פוליטיים, אשר גרמו לכך שלא הצליחו עוד להילחם בבריטים ובהתרחבותם. לאחר המלחמות, סופחו כל השטחים של בני שבט הקוסה לשטחים הבריטיים. בנוסף, הפילו הבריטים את ממשלת הקייפ. בשנת 1814 ניכסו לעצמם הבריטים את הקייפ באופן סופי. נכון לראשית המאה ה-21, אזורים אלו בדרום אפריקה, כמו הקייפ, קימברלי וגרף ריינט הם יעדים מאוד מתוירים.[6]
מורשת עריכה
חוקר הלשון, ראסל קשולה (Russell Kaschula), אשר מתחמה בתחום הלשון האפריקאית, הוציא ספר הנקרא "Xhosa" בשנת 1996, על מנת לשמר את מורשת הקרב ולתעד אותה. ספר זה מספר על רקע בני השבט, האירועים והמלחמות אותם עברו בני שבט הקוסה לאורך כל ההיסטוריה. מורשת נוספת אשר הושארה מהקרבות היא של הצייר והאומן תומאס ביינס (Thomas Baines) אשר תיעד בציורים את המלחמה השמינית ואת החיים תחת המשטר הקולוניאלי. נבנו מספר אתרי הנצחה על מנת לנסות ולהנציח את מלחמות הקוסה. אחד מהם, והמפורסם בדרום אפריקה, נקרא מוזיאון פורט בופורט (FORT BEAUFORT HISTORICAL MUSEUM), אשר ממוקם על יד נהר הקאט. במוזיאון מוצגים שחזורים של המבצרים בהם השתמשו הבריטים במלחמה החמישית, על מנת לשמור על השלום בזמן בו בני הקוסה חזרו להתיישב ליד נהר הקייסקאמה הסמוך. דרך נוספת להנציח אנשי מפתח בלחימה מול הקוסה, הייתה לבנות ערים שנושאות את שמותיהם של האנשים, כגון גרהאם סטון ופיט רטיף.[7]
קישורים חיצוניים עריכה
- מלחמות הקוסה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 נייג׳ל וורדן, האוניברסיטה הפתוחה, צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, 2003. (בiw)
- ^ Russell Kaschula, Xhosa, The Rosen Publishing Group, December 1996. (באנגלית)
- ^ 1 2 Stanley Sandler, Ground Warfare: An International Encyclopedia, ABC-CLIO, 2002. (באנגלית)
- ^ Richard Elphick, Hermann Buhr Giliomee, The Shaping of South African Society, 1652-1840, Maskew Miller Longman, 1989. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 Timothy J. Stapleton, Encyclopedia of African Colonial Conflicts, ABC-CLIO, LLC, 2016-11-07. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Jeffrey B. Peires, The Dead Will Arise: Nongqawuse and the Great Xhosa Cattle-killing Movement of 1856-7, Indiana University Press, 1989. (באנגלית)
- ^ sahoboss (2011-03-21). "Conquest of the Eastern Cape 1779-1878". South African History Online (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-2018-06-23. נבדק ב-2018-03-24.