מלחמת העצמאות של מקסיקו
מלחמת העצמאות של מקסיקו התחוללה בשנים 1810–1821 ובה השיגה מקסיקו את עצמאותה משלטון האימפריה הספרדית, ששלט בה 300 שנים (משנת 1521) במסגרת ספרד החדשה. המלחמה החלה כמרידת איכרים כנגד אדוניהם, והסתיימה הן בעצמאותה של מקסיקו, והן בשיתוף פעולה, שהיה קשה לחזותו מראש, בין הכוחות הליברלים והכוחות השמרנים במקסיקו העצמאית. פלישתו של נפוליאון בונפרטה לספרד ב-1808 נגעה למשבר הלגיטימיות של שלטון הכתר, שכן הוא הציב את אחיו ז'וזף בונפרטה על כס המלכות הספרדי לאחר שכפה את התפטרותו של המלך הספרדי קרלוס הרביעי. בספרד ורבים מנחלותיה שמעבר לים, התגובה המקומית הייתה להקים חונטות ששלטו בשם המלוכה הבורבונית. נציגים בספרד ובטריטוריות מעבר לים נפגשו בקדיס, ספרד, שעדיין הייתה בשליטה ספרדית, בתור הקורטס של קדיס, וניסחו את החוקה הספרדית של 1812. חוקה זו ביקשה ליצור מסגרת שלטונית חדשה בהיעדרו של המונרך הספרדי הלגיטימי. היא ניסתה להיענות לשאיפותיהם של ספרדים ילידי אמריקה לשליטה מקומית יותר ומעמד שווה עם ספרדים ילידי חצי האי, הידועים כ-peninsulares. לתהליך מדיני זה היו השפעות מרחיקות לכת בספרד החדשה במהלך מלחמת העצמאות ואחריה. פערים תרבותיים, דתיים וגזעיים הקיימים במקסיקו מילאו תפקיד מרכזי לא רק בהתפתחות תנועת העצמאות אלא גם בהתפתחות הסכסוך עם התקדמותו.
 | ||||||||||||||
| בכיוון השעון משמאל למעלה: מיגל אידלגו, חוסה מריה מורלוס, צבא טריגרנטה במקסיקו סיטי, ציור קיר של עצמאות מאת או'גורמן, חיבוק של אקאטמפן בין אגוסטין דה איטורבידה וגררו | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמות העצמאות של אמריקה הספרדית | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 16 בספטמבר 1810 – 27 בספטמבר 1821 (11 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מקסיקו | |||||||||||||
| תוצאה |
| |||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | ספרד איבדה את השטח היבשתי של מלכות המשנה של ספרד החדשה למעט סן חואן דה אולואה, וראקרוס | |||||||||||||
| ||||||||||||||
בספטמבר 1808, ספרדים ילידי חצי האי בספרד החדשה הפילו את המשנה למלך חוסה דה איטוריגאריי (1803–1808), אשר מונה לפני הפלישה הצרפתית. בשנת 1810, ספרדים ילידי אמריקה בעד עצמאות החלו לתכנן התקוממות נגד השלטון הספרדי. זה התרחש כאשר כומר הקהילה של הכפר דולורס, מיגל אידלגו אי קוסטייה (אנ'), פרסם את זעקת דולורס ב-16 בספטמבר 1810. מרד אידלגו החל את המרד המזוין לעצמאות, שנמשך עד 1821. המשטר הקולוניאלי לא ציפה להתמשכות המרד, שהתפשט מאזור באג'יו מצפון למקסיקו סיטי ועד לחופי האוקיינוס השקט והמפרץ. לאחר תבוסתו של נפוליאון, פרננדו השביעי עלה על כס המלכות של האימפריה הספרדית ב-1814 והתכחש לאלתר מהחוקה וחזר לשלטון אבסולוטי. כשהליברלים הספרדים הפילו את שלטונו האוטוקרטי של פרננדו השביעי ב-1820, השמרנים בספרד החדשה ראו בעצמאות פוליטית דרך לשמור על עמדתם. מלוכנים לשעבר ומורדים ותיקים התחברו תחת תוכנית איגואלה והקימו את צבא שלושת הערבויות. המומנטום של העצמאות ראה את קריסת ממשלת המלוכה במקסיקו והסכם קורדובה סיים את הסכסוך.
האזור היבשתי של ספרד החדשה אורגן כאימפריה המקסיקנית הראשונה, בראשות אגוסטין דה איטורבידה. המלוכה הקתולית הארעית הזו הופלה והוכרזה רפובליקה פדרלית ב-1823 אשר נקבעה בחוקה של 1824. לאחר כמה ניסיונות כיבוש מחדש ספרדיים, כולל משלחתו של איסידרו בראדאס ב-1829, הכירה ספרד תחת שלטונה של איזבלה השנייה בעצמאותה של מקסיקו ב-1836.
16 בספטמבר, יום סיום המלחמה, נחגג במקסיקו כיום חג לאומי.
אתגרים קודמים לשלטון הכתר עריכה
ישנן עדויות שאפילו מתקופה מוקדמת בהיסטוריה המקסיקנית שלאחר הכיבוש, חלקם החלו לבטא את הרעיון של זהות מקסיקנית נפרדת, אם כי בזמנו זה התרחש רק בקרב חוגים קריאוליים מסוימים. למרות המלמולים הללו על עצמאות, אתגרים רציניים בפני השלטון הקיסרי הספרדי לפני 1810 היו נדירים ומבודדים יחסית.
אתגר מוקדם אחד על סמכות הכתר הגיע מכובשים ספרדים שמענקי ה-encomienda שלהם, תגמולים על כיבוש, היו אמורים להסתיים בעקבות מותם של בעלי המענקים הנוכחיים. הקונספירציה של ה-encomenderos כללה את דון מרטין קורטס, בנו של הרנאן קורטס. מרטין קורטס הוגלה, וקושרים אחרים הוצאו להורג.
אתגר נוסף על סמכות הכתר התרחש בשנת 1624 כאשר האליטות הדיחו את המשנה למלך הרפורמיסט מרקיז דה גאלווס, שביקש לפרק ארגוני סחיטה שמהם הרוויחו האליטות ולצמצם מופעי כוח פקידותיים מפוארים. המשנה למלך הודח בעקבות מהומה דתית עירונית של פשוטי מקסיקו סיטי בשנת 1624, שהתעוררה על ידי האליטות. דווח כי הקהל, שהיה ברובו קתולי, צעק, "יחי המלך! אהבת חי המשיח! מוות לממשלה הרעה! מוות ללותרני הכופר [משנה למלך גאלווס]! תעצרו את המשנה למלך!" המתקפה הייתה ספציפית נגד גאלווס, אשר נתפס כנציג רע של הכתר, ולא נגד המלוכה או השלטון הקולוניאלי עצמו.
בשנת 1642, הייתה מזימה קצרה לאיחוד ספרדים ילידי אמריקה, שחורים, אינדיאנים וקסטות נגד הכתר הספרדי ולהכריז על עצמאות מקסיקו. האיש שביקש להביא לעצמאות קרא לעצמו Don Guillén Lampart y Guzmán, והיה אירי עם שם הלידה ויליאם למפורט. מזימתו של למפורט התגלתה, והוא נעצר על ידי האינקוויזיציה ב-1642 והוצא להורג חמש עשרה שנים מאוחר יותר בגין המרדה. כיום, ישנו פסל של למפורט במאוזוליאום בבסיס מלאך העצמאות במקסיקו סיטי.
בשנת 1692, הייתה מהומה גדולה במקסיקו סיטי, שבה המון פלבאי ניסה לשרוף את ארמון המשנה למלך ואת מעונו של הארכיבישוף. שלא כמו המהומה ב-1624, שבה היו מעורבות אליטות והמשנה למלך הודח ללא השלכות על המסיתים, המהומה של 1692 הוקמה על ידי פלבאים בלבד והייתה לה מרכיב גזעני נוסף. המתפרעים תקפו סמלים מרכזיים של הכוח הספרדי וצעקו סיסמאות פוליטיות, כגון, "להרוג את הספרדים [ילידי אמריקה] ואת הגצ'ופינים [ספרדים ילידי חצי האי האיברי] שאוכלים את התירס שלנו! אנחנו יוצאים למלחמה בשמחה! אלוהים רוצה שנגמור את הספרדים! לא אכפת לנו אם נמות בלי וידוי! האם זו לא ארצנו?" המשנה למלך ניסה לטפל בסיבת המהומה, עלייה במחירי התירס שהשפיעה על העניים העירוניים. אבל המהומה של 1692 "ייצגה מלחמת מעמדות שהעמידה את הסמכות הספרדית בסיכון. העונש היה מהיר ואכזרי, ולא היו התפרעויות נוספות בבירה אשר קראו תיגר על הפאקס היספניקה."
מחסור במזון כמעט מאה שנה מאוחר יותר, עקב גידול באוכלוסייה ובצורות קשות, הוביל לשתי פרעות מזון ב-1785 וב-1808. המהומה הראשונה הייתה חמורה יותר, אך שתיהן הגיעו לשיאן באלימות ובכעס על פקידי המשטר הקולוניאלי. עם זאת, אין קשר ישיר בין פרעות אלו לבין תנועת העצמאות של 1810, אם כי ייתכן שהמחסור במזון בשנים 1808–1809 היה גורם תורם לטינה עממית על המשטר הפוליטי.
מרידות ילידים שונות בעידן הקולוניאלי התרחשו, אך היו בדרך כלל מקומיות באופיים, בניסיון לתקן עוולות שנתפסו של הרשויות במקום להשליך את שלטון הכתר באופן רחב יותר. הם לא היו תנועת עצמאות רחבה. עם זאת, במהלך מלחמת העצמאות, סוגיות ברמה המקומית באזורים כפריים אלו היו כה נפוצים עד שהיוו את מה שכינו היסטוריונים מסוימים "המרד האחר".
לבסוף, לפני שאירועי 1808 שיפרו את המצב הפוליטי בספרד החדשה, התקיים אירוע מבודד ופגוע ב-1799 שנקרא קונספירציית המצ'טות, שבוצע על ידי קבוצה קטנה במקסיקו סיטי שחיפשה עצמאות.
עידן המהפכה, ספרד וספרד החדשה עריכה
כבר בסוף המאה ה-18 הייתה "ספרד החדשה" הקולוניה הרווחית והמאוכלסת ביותר מבין הקולוניות הספרדיות בעולם החדש. חיו בה כ-4 מיליון תושבים והיא סיפקה כ־60% מכלל רווחי הקולוניות הספרדיות.[1] בנוסף לכך, נחלקה החברה המקסיקנית למספר מעמדות שונים. בקרב אנשי המעמד הגבוה נכללו הספרדים (שנולדו בספרד) וה"קראולים", שהיו בניהם של הספרדים שנולדו ברחבי הקולוניות. בקרב בני המעמד הנמוך נכללו ה"מסקיטוס", שהיו בני התערובת של הספרדים והילידים. בתחתית הסולם ניצבו המקומיים.[2] לאחר פלישת צבא נפוליאון לספרד (1808), כחלק מניסיון ספרד להיחלץ מנזקי המלחמה, ניסתה הממשלה להישען כלכלית על הקולוניות ובראשם על "ספרד החדשה". בתחילה הגבירו הספרדים את המיסוי ודרשו העברת כספים, בעיקר מבני המעמד הגבוה. מאוחר יותר לוו הספרדים כספים רבים מהגילדות המקצועיות השונות וכך פגעו במעגל העבודה של בעלי המלאכה, הסוחרים והאומנים של הקולוניות. כמו כן, שטחי וכספי הכנסייה, שהיו מקור ההלוואות העיקרי עבור אוכלוסיית הקולוניה הולאמו על ידי הממשלה הספרדית. כל הסוחרים ובעלי העסקים שלוו כסף מהכנסייה נדרשו לפרוע את חובותיהם באופן מידי. מי שלא הצליח לעמוד בהחזרי ההלוואות נאלץ למכור את נכסיו.[3]
הישענותה הכלכלית של ספרד על אוכלוסיית הקולוניה לא רק הגבירה את חוסר האיזון הכלכלי בקרב האוכלוסייה, אלא גם הדגישה את חוסר היכולת הפוליטית של ספרד לשלוט על המתרחש ב"ספרד החדשה". כל אלה, החריפו את הבדלי המעמדות הסוציו- אקונומיים שהתקיימו במקסיקו. תחושת לאומיות מקסיקנית חזקה התפתחה, אנשי האליטה ניסו לבסס שלטון שישמור על האינטרסים הכלכליים שלהם ואילו אנשי המעמד הנמוך נאבקו נגד השליטה הדומיננטית של אותן אליטות. בשנת 1808 נחצתה המפה הפוליטית בין שני צדדים, החונטות ה"קראוליות" צברו תאוצה בערים מרכזיות וקראו לעצמאות מקסיקנית, בעוד שאנשי החונטה ה"פנינסולארית" תמכו בנתינות המלוכה הספרדית.
עידן המהפכה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 כבר החלו כאשר פלישת נפוליאון ב-1808 לחצי האי האיברי ערערה לא רק את ספרד אלא גם את נחלותיה של ספרד מעבר לים. ב-1776, שלוש עשרה המושבות האנגלו-אמריקאיות זכו בעצמאותן בהצלחה ב-1783 בעקבות המהפכה האמריקאית, בעזרת האימפריה הספרדית וגם המלוכה הצרפתית של לואי השישה עשר. לואי השישה עשר הופל במהלך המהפכה הצרפתית שהחלה ב-1789, כאשר האריסטוקרטים והמלך עצמו איבדו את ראשם באלימות מהפכנית. עלייתו של האיש החזק בצבא נפוליאון בונפרטה הביאה קצת סדר בצרפת, אבל המהומה שם הכינה את הבמה למרד העבדים השחורים במושבת הסוכר הצרפתית סן-דומינג (האיטי) בשנת 1791. המהפכה בהאיטי חיסלה את העבדות והשיגה עצמאות עבור האיטי בשנת 1804.
חוסר יציבות פוליטית וכלכלית עריכה
המתיחות בספרד החדשה גברה לאחר הרפורמות בבורבון של אמצע המאה ה-18. עם הרפורמות ביקש הכתר להגדיל את כוחה של המדינה הספרדית, להקטין את כוחה של הכנסייה הקתולית, להגביר ולהדק את השליטה בבירוקרטיה המלכותית על ידי הצבת פקידים ילידי חצי האי ולא ילידי אמריקה, ולהגדיל את ההכנסות לכתר על ידי שורה של צעדים שערערו את מצבן הכלכלי של האליטות ילידי אמריקה. הרפורמות היו ניסיון להחיות את מזלה הפוליטי והכלכלי של האימפריה הספרדית, אך היסטוריונים רבים רואים ברפורמות כמזרזות את התמוטטות אחדותה. זה כלל לעיתים קרובות הסרה של כמויות גדולות של עושר שהושגו במקסיקו, לפני ייצוא לחלקים אחרים של האימפריה כדי לממן את המלחמות הרבות שהספרדים נלחמו.
הכתר הסיר פריבילגיות (fuero eclesiástico) מקהילתיות שהייתה להן השפעה בלתי מידתית על כמרים ילידי אמריקה, שמילאו את שורות הכמורה הנמוכה בספרד החדשה. מספר כוהני קהילה, המפורסמים ביותר מיגל הידאלגו וחוסה מריה מורלוס, נקלעו לאחר מכן למרד למען העצמאות. כשהכתר גירש את הישועים מספרד ומהאימפריה שמעבר לים ב-1767, הייתה לכך השפעה רבה על האליטות בספרד החדשה, שבניהן הישועים נשלחו לגלות, ונפגעו מוסדות תרבות, בעיקר אוניברסיטאות ומכללות בהן לימדו. בספרד החדשה פרצו מהומות במחאה על גירושם.
השלטון הקולוניאלי לא היה מבוסס על כפייה מוחלטת, עד תחילת המאה ה-19, שכן לכתר לא היה מספיק כוח אדם וכוח אש כדי לאכוף את שלטונו. במקום זאת, ההגמוניה והלגיטימיות של הכתר לשלוט התקבלו ונשלטו באמצעות מוסדות שפעלו כמתווכים בין קבוצות מתחרות, רבות מאורגנות כישויות תאגידיות. אלה היו אנשי דת, יזמי כרייה, סוחרי עילית, כמו גם קהילות ילידים. יצירת הכתר של צבא קבע בשנות ה-80 של המאה ה-18 החלה לשנות את החשבון הפוליטי מכיוון שהכתר יכול היה להשתמש כעת בכוח מזוין כדי לכפות את השלטון. כדי לסייע בבניית צבא קבע, הכתר יצר סט של הרשאות תאגידיות (fuero) לצבא. בפעם הראשונה, לקאסטות ושחורים מבני גזעים מעורבים הייתה גישה להרשאות תאגידיות, השמורות בדרך כלל לאליטות הלבנות.
ליזמים ולסוחרים בקנה מידה גדול הייתה גם גישה להטבות מיוחדות. סחר רווחי בחו"ל היה בידי חברות משפחתיות שבסיסן בספרד עם קשרים לספרד החדשה. כריית כסף הייתה המנוע של כלכלת ספרד החדשה, אך גם הזינה את הכלכלות של ספרד והעולם האטלנטי כולו. התעשייה הזו הייתה בידי בעלי מכרות ילידי חצי האי ומשקיעי הסוחרים המובחרים שלהם. הכתר הטיל תקנות חדשות כדי להגביר את הכנסותיהם משטחיהם שמעבר לים, במיוחד איחוד ההלוואות שבידי הכנסייה הקתולית. חוק האיחוד משנת 1804 קרא ללווים להחזיר מיד את כל קרן ההלוואה במקום למתוח תשלומים על פני עשרות שנים. הלווים היו בעלי קרקעות שלא יכלו בשום אופן להחזיר הלוואות גדולות בהתראה קצרה. ההשפעה איימה על היציבות הפיננסית של אמריקאים מובחרים. מיצוי הכספים הכפויים של הכתר נחשב על ידי אחדים כגורם מפתח לקריאולים לשקול עצמאות פוליטית.
מתחים דתיים, גזעיים ותרבותיים עריכה
בתוך האימפריה הספרדית הייתה היררכיה גזעית לא רשמית אך נראית לעין, אשר השפיעה על הניידות החברתית של אלו שאינם בצמרת החברה. הלבנים ילידי ספרד, היו בפסגה, שם תפסו רבים את רמות הממשל הגבוהות ביותר. לאחר מכן הגיעו צאצאים ספרדים טהורים ילידי מקסיקו, שגם תפסו את רוב תפקידי הממשלה, והקריאולים. מתחת לזה היו קבוצות ילידים, אפריקנים-מקסיקנים ומקסיקנים מעורבים. אליטות קריאוליות רבות התרעמו מאוד על חוסר הניידות החברתית שהביאה לכך שכן רק ספרדים ילידי חצי האי יכלו לתפוס את הדרגים הגבוהים ביותר של הממשל. זה תרם להגיון שלהם מאחורי גיבוי המהלך לעצמאות, להשיג כוח. הם לא רצו להפיל את הסטטוס קוו לחלוטין, מכיוון שהדבר יאיים על מעמדם הרווחי בחברה המקסיקנית. במקום זאת, הם רצו לעלות במעלה הסולם החברתי, ללא יכולת תחת ההיררכיה הגזעית הבלתי מדוברת של המשטר.
המתח הדתי הוא ללא ספק אחת התרומות הגדולות ביותר למתח לפני הפלישה הצרפתית לספרד ב-1808. קריאולים רבים, ספרדים מקסיקנים ורוב הקבוצות הילידיות, המעורבות והאפריקניות במקסיקו נהגו בקתוליות מקסיקנית בעוד שחצי האי השליטים העדיפו את הקתוליות המודרנית. הקתוליות המקסיקנית או המסורתית סגדו לעיתים קרובות באמצעות שימוש בשרידים, סמלים וחפצים כאשר הם מאמינים שרוח הקודש קיימת בצורה הפיזית של החפץ, והייתה שילוב של צורות פולחן מקומיות מסורתיות וקתוליות. זה מנוגד לתפיסה של הקתוליות המודרנית שחלקו רבים מילידי חצי האי, שבה סגדו לאלוהים באמצעות חפצים ושרידים אלוהיים, אך לא הייתה נוכחות דתית בתוך החפץ הפיזי. חוקים האוסרים על מטיפים להדיוטות, חלק עיקרי מהקתוליות המקסיקנית, להטיף ולהגבלות על כפריים להשתתף בתהלוכות סביב קרקע קהילתית כדי להגן מרוחות לא רצויות, גרמו לזעקה רבה ועוררו מאבקים משפטיים רבים בין קבוצות ילידים לבין המשטר הקולוניאלי באמצעות המשטר הנפרד. בתי משפט ילידים. לא רק זה, אלא שחוקים חדשים שבעצם אילצן קבוצות ילידים ללמוד ספרדית בבתי ספר והמיסוי של קופראדיאס או בני זוג השפיעו לרעה על האוריינות ורמת החיים בכפרים.
לאליטה הספרדית הלבנה השלטת ולרוב המדינה היו השקפות שונות מאוד לא רק בתרבות ובדת אלא גם לגבי תפקיד הממשל והיחסים החברתיים, כאשר אליטות רבות ראו בממשלה כלי לקידום כוחן, בעוד שקבוצות ילידים ראו הממשלה ככלי משותף.
לקראת המשבר ב-1808, ספרדים ילידי מקסיקו וקריאולים, וקבוצות ילידים ומעורבות, לא אהבו את המשטר הקולוניאלי מסיבות שונות.
הפלישה הצרפתית לספרד ומשבר פוליטי בספרד החדשה, 1808–1809 עריכה
פלישת נפוליאון לחצי האי האיברי ערערה לא רק את ספרד אלא גם את רכושה של ספרד מעבר לים. המשנה למלך היה "דמותו החיה של המלך" בספרד החדשה. בשנת 1808 כיהן המשנה למלך חוסה דה איטוריגאריי (1803–1808) כאשר כוחותיו של נפוליאון פלשו לספרד והדיחו את קרלוס הרביעי, מלך ספרד ואחיו של נפוליאון ז'וזף בונפרטה הוכרז כמלך. תפנית זו עוררה משבר לגיטימציה. המשנה למלך איטוריגאריי מונה על ידי קרלוס הרביעי, כך שלגיטימציה שלו לשלוט לא הייתה מוטלת בספק. במקסיקו סיטי, מועצת העיר (ayuntamiento), מעוז של ספרדים ילידי אמריקה, החלה לקדם רעיונות של אוטונומיה לספרד החדשה, ולהכריז על ספרד החדשה כעל בסיס שווה לספרד.
הצעתם הייתה מייצרת ממשלה לגיטימית, ייצוגית ואוטונומית בספרד החדשה, אך לא בהכרח מתנתקת מהאימפריה הספרדית. ההתנגדות להצעה זו באה מצד גורמים שמרניים, כולל השופטים ילידי חצי האי של בית המשפט העליון, שהביעו את האינטרסים של חצי האי. איטוריגאריי ניסה למצוא פשרה בין שני הפלגים, אך נכשל. לאחר ששמעו את החדשות על פלישת נפוליאון כמה אליטות חשדו שאיטוריגאריי מתכוון להכריז על מלכות המשנה כמדינה ריבונית ואולי לבסס את עצמו כראש מדינה חדשה. בתמיכת הארכיבישוף, פרנסיסקו חאבייר דה ליזנה אי בומונט, בעל הקרקע גבריאל דה ירמו, גילדת הסוחרים של מקסיקו סיטי, וחברים נוספים של האליטה בבירה, הוביל ירמו הפיכה נגד המשנה למלך. הם הסתערו על ארמון המשנה במקסיקו סיטי, בליל ה-15 בספטמבר 1808, הדיחו את המשנה למלך וכלאו אותו יחד עם כמה מחברי מועצת העיר ספרדים ילידי אמריקה.
המורדים מינו את פדרו דה גריביי כמשנה למלך. מכיוון שהוא לא היה מינוי של הכתר, אלא מנהיג של פלג מורדים, הקריאולים ראו בו נציג לא לגיטימי של הכתר. האירוע הקצין את שני הצדדים. עבור הקריאולים, היה ברור שכדי לצבור כוח הם צריכים ליצור קונספירציות נגד שלטון ילידי חצי האי, ובהמשך הם נטלו נשק כדי להשיג את מטרותיהם. גריבאי היה בן שנים מתקדמות וכיהן בתפקידו רק שנה, ובמקומו הוחלפה הארכיבישוף ליזנה אי בומונט, גם הוא מכהן בתפקיד כשנה. היה תקדים לכך שהארכיבישוף שימש כמשנה למלך, ובהתחשב בכך שגריבאי עלה לשלטון בהפיכה, לארכיבישוף הייתה יותר לגיטימציה כשליט. פרנסיסקו חאבייר ונגס מונה למשנה למלך ונחת בוראקרוס באוגוסט, והגיע למקסיקו סיטי ב-14 בספטמבר 1810. למחרת, הידלגו פרסם את קריאתו לנשק בדולורס.
מיד לאחר ההפיכה במקסיקו סיטי שהדיחה את איטוריגאריי, הקימו חונטות בספרד את החונטה המרכזית העליונה של ספרד והודו, ב-25 בספטמבר 1808 בארנחואס. יצירתו הייתה צעד מרכזי בהתפתחות הפוליטית באימפריה הספרדית, לאחר שהתברר שצריך להיות גוף שלטוני מרכזי ולא חונטות מפוזרות של אזורים מסוימים. חוסה הראשון, מלך ספרד הזמין נציגים מאמריקה הספרדית לבאיון שבצרפת לכינוס חוקתי כדי לדון במעמדם בסדר הפוליטי החדש. זה היה מהלך פוליטי ממולח, אבל איש לא נענה להזמנה. עם זאת, התברר לחונטה המרכזית העליונה ששמירה על נאמנות הנחלות מעבר לים היא הכרחית. כסף מספרד החדשה היה חיוני למימון המלחמה נגד צרפת. הגוף התרחב וכלל חברות מאמריקה הספרדית, מתוך הכרה מפורשת שהן ממלכות בפני עצמן ולא מושבות של ספרד. נקבעו בחירות לשלוח נציגים לספרד כדי להשתתף בחונטה המרכזית העליונה.
למרות שבאימפריה הספרדית לא הייתה מסורת מתמשכת של ממשל ייצוגי ברמה גבוהה, שנמצאה בבריטניה ובצפון אמריקה הבריטית, בעיירות בספרד ובספרד החדשה נבחרו גופי שלטון ייצוגיים, הקבילדו או האינטמיינטוס, שבאו למלא תפקיד פוליטי חשוב, כאשר המונרך הספרדי הלגיטימי הודח בשנת 1808. לבחירות המוצלחות של 1809 במקסיקו סיטי עבור צירים להישלח לספרד היו כמה תקדימים.
מרד אידלגו, 1810–1811 עריכה
מיגל אידלגו אי קוסטייה נחשב כיום לאבי העצמאות המקסיקנית.[3] ההתקוממות שלו ב-16 בספטמבר 1810 נחשבת לניצוץ שהצית את מלחמת העצמאות המקסיקנית. הוא נתן השראה לעשרות אלפי אנשים רגילים ללכת אחריו, אבל לא ארגן אותם לכוח לוחם ממושמע או בעל אסטרטגיה צבאית רחבה, אבל הוא כן רצה להרוס את הסדר הישן. עמית מנהיג המורדים והשני בפיקוד, איגנסיו אלנדה, אמר על אידלגו, "גם אנשיו לא היו ניתנים למשמעת, וגם אידלגו לא היה מעוניין בתקנות." אידלגו הוציא כמה צווים חשובים בשלב מאוחר יותר של המרד, אבל לא ביטא מערך יעדים קוהרנטי הרבה מעבר לקריאה הראשונית שלו לנשק שגינתה ממשל גרוע. רק בעקבות מותו של אידלגו ב-1811 בהנהגתו של תלמידו לשעבר בסמינר, האב חוסה מריה מורלוס, נוצר מסמך שהבהיר את מטרות המרד, ה-Sentimientos de la Nación ("רגשות האומה") (1813). נקודה ברורה אחת הייתה עצמאות מדינית מספרד. למרות שהייתה לה אידאולוגיה מעורפלת בלבד, תנועתו של אידלגו הוכיחה את חוסר שביעות הרצון והכוח המסיביים של הפלבאים של מקסיקו כאיום קיומי על המשטר האימפריאלי. הממשלה מיקדה את משאביה בהבסת המורדים של אידלגו צבאית ובמעקב וביצוע פומבי של הנהגתה. אבל עד אז המרד התפשט מעבר לאזור והנהגתה המקורית.
אידלגו היה כומר מלומד שידע מספר שפות, הייתה לו ספרייה משמעותית והיה מיודד עם גברים בעלי דעות נאורות. הוא החזיק בתפקיד החשוב של רקטור הסמינר של סן ניקולס, אך התנגש עם האינקוויזיציה בגלל אמונות לא שגרתיות ודיבורים נגד המלוכה. הוא כבר הוליד שתי בנות עם חוספה קינטנה. לאחר מותו של אחיו חואקין ב-1803, אידלגו, שסבל מבעיות כספיות עקב חובות על אחוזות קרקע שבבעלותו, הפך לאוצר של הקהילה הענייה של דולורס שבמחוז גואנחואטו בצפון-מרכז מקסיקו. הוא הפך לחבר בקבוצה של ספרדים משכילים ילידי אמריקה בקוארטרו. הם נפגשו במסווה של אגודה ספרותית, שנתמכה על ידי אשתו של פקיד הכתר (הקורג'ידור) מיגל דומינגס, חוספה אורטיס דה דומינגס, הידועה כיום בשם "לה קורג'דורה". במקום זאת דנו החברים באפשרות של התקוממות עממית, בדומה לזו שכבר בוטלה לאחרונה בוויאדוליד (כיום מורליה) ב-1809 בשם פרננדו השביעי. הטפותיו לעצמאות וסיום העבדות זכו לתמיכה רבה בקרב אוכלוסיית דולורס.
אידלגו היה מיודד עם איגנסיו אלנדה, קפטן ברגימנט הדרגונים בספרד החדשה, שהיה גם בין הקושרים. "המזימה של Querétaro" החלה ליצור תאים בערים ספרדיות אחרות בצפון, כולל Celaya, Guanajuato, San Miguel El Grande, הנקראת כעת על שם אלנדה. אלנדה שירת בגדוד מלכותי בתקופת שלטונו של חוסה דה איטוריגאריי, שהודח בשנת 1808 על ידי ספרדים ילידי חצי האי שראו בו סימפתי מדי לתלונותיהם של ספרדים ילידי אמריקה. עם הדחת המשנה למלך פנה אלנדה נגד המשטר החדש והיה פתוח לקנוניה לעצמאות. אידלגו הצטרף לקונספירציה, וכשאלנדה ערב לו הפך להיות אחד ממנהיגיה. השמועה על הקונספירציה הגיעה לפקידי הכתר, והקורג'דור דומינגס התפרץ, אבל אשתו חוספה הצליחה להזהיר את אלנדה שהזעיק אז את אידלגו. בשלב זה לא הייתה אידאולוגיה או תוכנית פעולה נחרצת, אבל ההמלצה עוררה את אידלגו לפעולה. ביום ראשון, 16 בספטמבר 1810, עם בני הקהילה שלו שנאספו למיסה, פרסם אידלגו את קריאתו לנשק, הגריטו דה דולורס. אידלגו צלצל בפעמוני כנסיית דולורס תוך כדי קריאה ללחימה מחומשת כנגד תומכי השלטון הספרדי. לא ברור מה בעצם אמר אידלגו, מכיוון שיש תיעודים שונים. זה שהפך לחלק מהתיעוד הרשמי של ההאשמות נגד אידלגו היה "תחי הדת! תחי אמנו הקדושה ביותר מגוואדלופה! יחי פרננדו השביעי! תחי אמריקה ומטה עם ממשל גרוע!" אירוע זה, שלימים יקרא "הכרזת דולורס", יהיה הגורם לפרוץ מלחמת העצמאות של מקסיקו.
ממפגש קטן בכנסיית דולורס, אחרים הצטרפו למרד, כולל עובדים באחוזות מקומיות, אסירים ששוחררו מהכלא וכמה חברים בגדוד צבא מלכותי. כלי נשק רבים של עובדי אחוזה היו כלי חקלאי לשימוש נגד המשטר. חלקם היו רכובים ושימשו כחיל פרשים בהנחיית מנהלי האחוזה שלהם. אחרים היו אינדיאנים חמושים גרוע עם קשתות וחצים. המספרים שהצטרפו למרד גדלו במהירות בהנהגתו של אידלגו, הם החלו לנוע מעבר לכפר דולורס. למרות המתיחות הגוברת בעקבות אירועי 1808, המשטר המלכותי לא היה מוכן במידה רבה לפתאומיות, לגודלה ולאלימות של התנועה.
האופי הדתי של התנועה היה נוכח מלכתחילה, שהתגלם בהנהגתו של הכומר, אידלגו. דגל התנועה עם דמותה של הבתולה מגוודלופה, שנתפס על ידי אידלגו מהכנסייה באטוטונילקו, היה חשוב מבחינה סמלית. "הבתולה האפלה" נתפסה כמגן של מקסיקנים כהי עור, וכעת נראתה גם כמשחררת. גברים רבים בכוחותיו של אידלגו שמו את דמותו של גוואדלופה על כובעיהם. תומכי המשטר הקיסרי לקחו כפטרון את הבתולה מרמדיוס, כך שסמליות דתית שימשה גם מורדים וגם מלכותיים. במרד היו מספר כמרים ואנשי דת נמוכים אחרים, בעיקר אידלגו וחוסה מריה מורלוס, אך ההיררכיה של הכנסייה התנגדה נחרצות. מורדים נידוו על ידי אנשי הדת ואנשי דת הטיפו דרשות נגד המרד.
הם לא היו מאורגנים בשום אופן רשמי, יותר תנועת המונים מאשר צבא. אידלגו נתן השראה לחסידיו, אך לא ארגן או הכשיר אותם ככוח לוחם, ולא כפה עליהם סדר ומשמעת. כמה אנשי מיליציה במדים הצטרפו לתנועתו של הידלגו וניסו ליצור סדר ומשמעת צבאית, אך הם היו מעטים במספר. מרבית הצבא המלכותי נשאר נאמן למשטר הקיסרי, אך עלייתו של הידלגו תפסה אותם לא מוכנים ותגובתם התעכבה. הניצחונות המוקדמים של הידאלגו העניקו לתנועה מומנטום, אך "היעדר כלי נשק, חיילים מאומנים וקצינים טובים גרם לכך שלמעט בנסיבות חריגות המורדים לא יכלו להציב צבאות המסוגלים להילחם בקרבות קונבנציונליים נגד המלוכה."
כוח המורדים ההולך וגדל צעד דרך עיירות כולל סן מיגל אל גרנדה וצלייה, שם נתקלו בהתנגדות מועטה, וצברו עוקבים נוספים. כשהגיעו לעיירה גואנאחואטו ב-28 בספטמבר, הם מצאו כוחות ספרדיים מתבצרים בתוך האסם הציבורי, Alhóndiga de Granaditas. ביניהם היו כמה מלכותיים 'כפויים', קריאולים ששירתו וצידדו בספרדים. בשלב זה, המורדים מנו 30,000 והקרב היה מחריד. הם הרגו יותר מ-500 ספרדים אירופאים ואמריקאים, וצעדו לכיוון מקסיקו סיטי.
המשנה למלך החדש ארגן במהירות הגנה, ושלח את הגנרל הספרדי טורקואטו טרוחיו עם 1,000 איש, 400 פרשים ושני תותחים - כל מה שניתן היה למצוא בהתראה כה קצרה. הכתר הקים צבא קבע בסוף המאה ה-18, והעניק ללא-ספרדים ששירתו את ה-Fuero Militar,[4] את ההטבות המיוחדות לגברים מעורבים. האינדיאנים הודחו מהצבא. כוחות הצבא המלכותי של הצבא המקצועי נוספו על ידי מיליציות מקומיות. המשטר היה נחוש לרסק את ההתקוממות וניסה לחנוק חסרי שביעות רצון שעלולים להימשך להתקוממות.
איגנסיו לופס ראיון הצטרף לכוחותיו של אידלגו בזמן שחלף ליד Maravatío, Michoacan בזמן שהיה בדרך למקסיקו סיטי וב-30 באוקטובר, צבאו של אידלגו נתקל בהתנגדות צבאית ספרדית בקרב מונטה דה לאס קרוס. כשאידלגו וכוחותיו הקיפו את מקסיקו סיטי, קבוצה של 2,5000 נשים מלכותיות חברו יחד תחת אנה איראטה דה מייר, כדי ליצור ולהפיץ חוברות על סמך נאמנותן לספרד ולעזור למשפחות נאמנות אחרות. כוחותיו של אידלגו המשיכו להילחם והשיגו ניצחון. כאשר התותחים נתפסו על ידי המורדים, נסוגו המלכותיים ששרדו לעיר.
למרות שככל הנראה היה לו היתרון, אידלגו נסוג, נגד עצתו של אלנדה. נסיגה זו, על סף ניצחון לכאורה, התמיהה היסטוריונים וביוגרפים מאז. בדרך כלל הם מאמינים שאידלגו רצה לחסוך מאזרחים מקסיקנים רבים במקסיקו סיטי את ההרס והביזה הבלתי נמנעים שהיו נוצרים. נסיגתו נחשבת לשגיאה הטקטית הגדולה ביותר של אידלגו וכישלונו לפעול "הייתה תחילת נפילתו." אידלגו נע מערבה והקים מפקדה בגוודלחרה, שם התרחשה אחת מאירועי האלימות הקשים ביותר נגד אזרחים ספרדי, חודש של מעשי טבח מ-12 בדצמבר 1810 (חג הבתולה מגוואדלופה) ועד 13 בינואר 1811. במשפטו לאחר לכידתו מאוחר יותר באותה שנה, הודה הידלגו שהורה על הרציחות. אף אחד לא "זכו למשפט, וגם לא הייתה סיבה לעשות זאת, מכיוון שהוא ידע היטב שהם חפים מפשע." בגוודלחרה, דמותה של הבתולה מגוודלופה נעלמה לפתע מכובעי המורדים והיו עריקות רבות.
הכוחות המלכותיים, בראשות פליקס מריה קאלה דל ריי, הפכו יעילים יותר נגד הידאלגו הלא מאורגן וחמוש גרוע, והביסו אותם בגשר על נהר הקלדרון, בכוח לבקש מהמורדים לברוח צפונה לכיוון ארצות הברית, אולי בתקווה שיקבלו תמיכה כספית וצבאית. הם יורטו על ידי איגנסיו אליסונדו, שהעמיד פנים שהוא מצטרף לכוחות המורדים הנמלטים. אידלגו וחייליו הנותרים נלכדו במדינת קואהווילה בבארות באחאן (Norias de Baján). כאשר המורדים אימצו את הטקטיקות של לוחמת גרילה ופעלו היכן שהייתה יעילה, כמו ב- המדינה החמה של דרום מקסיקו, הם הצליחו לערער את הצבא המלכותי. בסביבות גואנחואטו, מנהיג המורדים האזוריים אלבינו גרסיה שילב במשך זמן מה בהצלחה התקוממות עם שודדים. עם לכידתם של אידלגו וההנהגה הקריאולית בצפון, שלב זה של המרד הסתיים.
מנהיגי המורדים שנתפסו נמצאו אשמים בבגידה ונידונו למוות, מלבד מריאנו אבסולו, שנשלח לספרד לרצות מאסר עולם בכלא. אלנדה, חימנס ואלדאמה הוצאו להורג ב-26 ביוני 1811, נורו בגב כאות חוסר כבוד. אידלגו, ככומר, נאלץ לעבור משפט אזרחי וביקורת על ידי האינקוויזיציה. בסופו של דבר הוא נשלל מכהונתו, נמצא אשם והוצא להורג ב-30 ביולי 1811. ראשי אידלגו, אלנדה, אלדמה וחימנס נשמרו ונתלו מארבע פינות האלחונדיגה דה גרנדיטאס של גואנחואטו כאזהרה קשה לאלו שהעזו ללכת בעקבותיהם.
המרד בדרום תחת מורלוס, 1811–1815 עריכה
הלוחמה בצפון אזור באחיו דעכה לאחר לכידתה והוצאה להורג של ההנהגה הקריאולית של המרד, אך המרד כבר התפשט לאזורים דרומיים אחרים, לעיירות זיטאקוארו, קואוטלה, אנטקרה (כיום אואחקה) שבהן צמחה הנהגה חדשה. הכמרים חוסה מריה מורלוס ומריאנו מטמורוס, כמו גם ויסנטה גררו, גואדלופה ויקטוריה ואיגנסיו לופס ראיון המשיכו את המרד על בסיס אחר, ארגנו את כוחותיהם, תוך שימוש בטקטיקות גרילה, ובעיקר עבור המרד, יצירת ארגונים ויצירת מסמכים כתובים שביטאו את מטרות המורדים.
לאחר הוצאתם להורג של אידלגו ושל מורדים אחרים, התאחדה תחילה הנהגת תנועת המורדים שנותרה תחת איגנסיו לופס ראיון, עורך דין ואיש עסקים אזרחי. הוא הוצב ב-Saltillo, Coahuila עם 3,500 איש ו-22 תותחים. כששמע על לכידתם של מנהיגי המורדים, הוא ברח דרומה ב-26 במרץ 1811 כדי להמשיך במאבק. לאחר מכן הוא נלחם בספרדים בקרבות פוארטו דה פיניונה, זקאטקאס, אל מגואי וזיטקוארו.
בצעד חשוב, ראיון ארגן את Suprema Junta Gubernativa de América (חונטת השלטון הלאומית העליונה של אמריקה), אשר טענה ללגיטימציה להוביל את המרד. ראיון ניסח את Elementos constitucionales, הקובע כי "הריבונות נובעת ישירות מהעם, שוכנת בדמותו של פרננדו השביעי, ומופעלת על ידי ה-Suprema Junta Gubernativa de América. החונטה העליונה יצרה מבול של תקנות ופקודות מפורטים. בשטח, האב חוסה מריה מורלוס המשיך בהתקשרויות צבאיות מוצלחות, וקיבל את סמכותה של החונטה העליונה. לאחר שזכה בניצחונות וכבש את נמל אקפולקו, אז את העיירות Tixtla, Izúcar ו-Taxco, מורלוס היה נצור במשך 72 ימים על ידי כוחות מלכותיים תחת Calleja ב-Cuautla. החונטה לא הצליחה לשלוח סיוע למורלוס. חייליו של מורלוס החזיקו מעמד ויצאו מהמצור, המשיכו לכבוש את אנטקרה, (כיום אוחאקה). היחסים בין מורלוס והחונטה התדרדרו, כאשר מורלוס התלונן, "חילוקי הדעות שלך סייעו לאויב." מורלוס היווה ניגוד אמיתי לאידלגו, למרות ששניהם היו כמרים מורדים. לשניהם הייתה אהדה למדוכאי מקסיקו, אבל מורלוס היה בן גזעים מעורב בעוד אידלגו היה אמריקאי יליד ספרד, לכן מורלוס הבין באופן חווייתי את האפליה הגזעית בסדר הקולוניאלי. בנימוקים פרקטיים יותר, מורלוס בנה כוח צבאי מאורגן וממושמע, בעוד שחסידיו של אידלגו היו חסרים נשק, אימונים או משמעת, כוח יעיל שהצבא המלכותי התייחס אליו ברצינות. בפוטנציאל מורלוס היה יכול לכבוש את העיר השנייה בגודלה של המושבה, פואבלה דה לוס אנג'לס, הממוקמת באמצע הדרך בין נמל וראקרוס לבירה מקסיקו סיטי. כדי למנוע את אותו אסון אסטרטגי, שהיה מותיר את הבירה מנותקת מהנמל הראשי שלה, המשנה למלך ונגס העביר את Calleja מבאחיו כדי להתמודד עם כוחותיו של מורלוס. כוחותיו של מורלוס נעו דרומה וכבשו את אואחאקה, ואיפשרו לו לשלוט ברוב האזור הדרומי. בתקופה זו, למרד היו סיבה לאופטימיות וגובשו מסמכים המכריזים על עצמאות ומנסחים חזון למקסיקו הריבונית.
מורלוס לא שאף להיות מנהיג המרד, אבל היה ברור שהוא הוכר על ידי המורדים כמפקד הצבאי העליון שלה. הוא נע במהירות ובנחישות, פשט את השלטון מראיון, פיזר את החונטה העליונה, ובשנת 1813 כינס מורלוס את קונגרס צ'ילפנינגו, הידוע גם כקונגרס של אנאואק. הקונגרס הפגיש את נציגי המרד. מורלוס ניסח את רגשות האומה שלו, שהופנו לקונגרס. בנקודה 1, הוא קובע בצורה ברורה וברורה ש"אמריקה חופשית ובלתי תלויה בספרד".
ב-6 בנובמבר של אותה שנה, הקונגרס חתם על מסמך העצמאות הרשמי הראשון, הידוע בשם החוק החגיגי של הכרזת העצמאות של צפון אמריקה. בנוסף להכרזה על עצמאות מספרד, קראו בני הזוג מורלוס לביסוס הקתוליות כדת היחידה (אך עם הגבלות מסוימות), ביטול העבדות וההבחנות הגזעיות בין ובין כל האומות האחרות", נאמר בסעיף 5. "הריבונות נובעת ישירות מהעם." הנקודה השנייה שלו הופכת את "הדת הקתולית" ליחידה המותרת, וכי "הדוגמה הקתולית תישמר על ידי ההיררכיה של הכנסייה" (נקודה 4). חשיבות הקתוליות מודגשת עוד יותר למנדט. 12 בדצמבר, חגה של הבתולה מגוודלופה, כיום לכבודה. הוראה בעלת חשיבות מרכזית לפלבאים כהי עור (נקודה 15) היא "שהעבדות אסורה לנצח, כמו גם ההבחנות של מעמד [גזע], אז זה כולם יהיו שווים; ושההבחנה היחידה בין אמריקאי אחד למשנהו תהיה ההבחנה בין סגן וסגולה". חשוב גם לחזונו של מורלוס על האומה החדשה היה שוויון בפני החוק (נקודה 13), במקום שמירה על בתי דין ופריבילגיות מיוחדות (fueros) קבוצות מסוימות, כגון אנשי כנסייה, כורים, סוחרים וצבא.
הקונגרס בחר במורלוס לראש הרשות המבצעת של הממשל, כמו גם למפקד העליון של המרד, תוך תיאום מרכיביה הרחוקים. ההצהרה הרשמית של הקונגרס של צ'ילפנינגו, המעשה החגיגי של הכרזת העצמאות, היא מסמך רשמי חשוב בהיסטוריה המקסיקנית, שכן היא מכריזה על מקסיקו כעל אומה עצמאית ופורשת את סמכויותיה כמדינה ריבונית לעשות מלחמה ושלום, למנות שגרירים, ולעמוד לצד האפיפיור, במקום בעקיפין באמצעות המלך הספרדי. המסמך מעגן את הקתוליות הרומית כדת היחידה.
Calleja הקים מחדש את הצבא המלכותי בניסיון לרסק את המרד, ויצר פקודות בפואבלה, ויאדוליד (כיום מורליה), גואנחואטו ונואיבה גליסיה, עם קציני צבא מנוסים בחצי האי שיובילו אותם. הקצין יליד אמריקה אגוסטין דה איטורבידה היה חלק מההנהגה המלכותית הזו. בריגדיר צ'יריאקו דה לאנו תפס והוציא להורג את מריאנו מטמורוס, מורד יעיל. לאחר פירוק הקונגרס של צ'ילפנינגו, מורלוס נתפס ב-5 בנובמבר 1815, נחקר, נשפט והוצא להורג על ידי כיתת יורים. עם מותו הסתיימה הלוחמה הקונבנציונלית ומלחמת הגרילה נמשכה ללא הפרעה.
התקוממות תחת ויסנטה גררו, 1815–1820 עריכה
עם הוצאתו להורג של מורלוס ב-1815, התגלה ויסנטה גררו כמנהיג החשוב ביותר של המרד. מ-1815 עד 1821 עיקר הלחימה לעצמאות מספרד הייתה על ידי כוחות גרילה ב-tierra caliente (המדינה החמה) של דרום מקסיקו ובמידה מסוימת בצפון ספרד החדשה. ב-1816 הצטרף לתנועת העצמאות פרנסיסקו חאבייר מינה, מנהיג צבאי ספרדי שנלחם נגד פרננדו השביעי. מינה ו-300 גברים נחתו בריו סנטנדר (Tamaulipas) באפריל, בשנת 1817 ונלחמו במשך שבעה חודשים עד לכידתו על ידי כוחות מלכותיים בנובמבר 1817.
קמו שני מנהיגים מורדים: גוואדלופה ויקטוריה (נולד כחוסה מיגל פרננדס אי פליקס) בפואבלה וויסנטה גררו בכפר טקסלה, במה שהיא כיום מדינת גררו. שניהם זכו לנאמנות ולכבוד מתומכיהם. בהאמינו שהמצב בשליטה, הוציא המשנה למלך הספרדי חנינה כללית לכל מורד שיניח את נשקו. רבים אמנם הניחו את נשקם וקיבלו חנינות, אך כאשר נוצרה ההזדמנות, חזרו לא פעם למרד. הצבא המלכותי שלט בערים ובעיירות הגדולות, אך חלקים שלמים של האזור הכפרי לא נרגעו. מ-1816 עד 1820, המרד עמד על קיפאון, אך לא הופסק. קצין הצבא המלכותי, אנטוניו לופס דה סנטה אנה, הוביל חנינה למורדים לשעבר, במרדף אחר מנהיג המורדים גוואדלופה ויקטוריה. המורדים תקפו כבישים מרכזיים, חיוניים למסחר ולשליטה אימפריאלית, כך שהכתר שלח מפקד מפרו, בריגדיר פרננדו מיארס אי מנצ'בו, לבנות כביש מבוצר בין נמל וראקרוס לג'לאפה, נקודת העצירה הגדולה הראשונה בדרך אל מקסיקו סיטי. המורדים התמודדו עם התנגדות צבאית ספרדית נוקשה ואדישותם של רבים מהקריולים המשפיעים ביותר.
התקופה 1816–1820 נחשבת לעיתים קרובות לתקופה של קיפאון צבאי, ללא יכולת להנחית מכת נוקאאוט. המורדים שקעו לעיתים קרובות במלחמת גרילה עם קצת שודדים, בעוד שהכוחות המלכותיים הפכו ליותר ויותר דמורליים. ספרד שלחה לא מספיק תגבורת, למרות שהגיעו מספר קצינים בכירים. עד 1814, הסתיימה מלחמת חצי האי נגד נפוליאון ופרננדו השביעי הפך למלך, בתחילה כשליט חוקתי על פי החוקה הספרדית של 1812, אך לאחר שהגיע לשלטון, ויתר על הבטחות להגבלות חוקתיות על כוחו. משאבי הכתר לא הופנו למימון המלחמה נגד המורדים, כך שחיילי משלחת רבים לא קיבלו שכר והושארו לנפשם בשטח שנשלט ברובו על ידי מורדים. במקום לסכן חיים ואיברים בלחימה במורדים, הם נמנעו מפעולות מסוכנות ונשארו קרובים לכוחות מצב מבוצרים. מאחר שהכסף לתשלום ואספקת חיילים לא הגיע מהכתר, כוחות המלוכה לחצו על אוכלוסיות מקומיות לספק אספקה. באשר לקצינים בכירים, רבים ראו את חוסר התקווה של המצב והחליטו להפיק ממנו את המיטב על ידי יצירת מה שהיסטוריון אחד כינה "סטראפיות אמיתיות", התעשרות מנכסי מורדים שהוחרמו ומיסוי על סוחרים מקומיים.
במה שאמור היה להיות המערכה האחרונה של הממשלה נגד המורדים, בדצמבר 1820, שלח המשנה למלך חואן רואיס דה אפודקה כוח בראשות קולונל המלכותי אגוסטין דה איטורבידה, כדי להביס את צבאו של גררו בוואחקה. איטורבידה, יליד ויאדוליד (כיום מורליה), זכה לתהילה בזכות הקנאות שלו נגד המורדים של אידלגו ושל מורלוס במהלך מאבק העצמאות המוקדם. איטורבידה, החביב על ההיררכיה של הכנסייה המקסיקנית, סימל ערכים קריאוליים שמרניים; הוא היה דתי אדוק ומחויב להגנה על זכויות קניין ופריבילגיות חברתיות. הוא גם התרעם על חוסר קידומו וכישלונו להשיג עושר.
גררו, איטורבידה ותוכנית איגואלה עריכה
משימתו של איטורבידה למשלחת אואחאקה ב-1820 קרה במקביל להפיכה צבאית מוצלחת בספרד נגד המלוכה של פרננדו השביעי. מנהיגי ההפיכה, חלק מכוח משלחת שהתאסף כדי לדכא את תנועות העצמאות ביבשת אמריקה, פנו נגד המלוכה האוטוקרטית. הם אילצו את פרננדו בעל כורחו להחזיר את החוקה הספרדית הליברלית משנת 1812 שיצרה מונרכיה חוקתית. כאשר החדשות על האמנה הליברלית הגיעו לספרד החדשה, איטורבידה תפס אותה הן כאיום על הסטטוס קוו והן כזרז לעורר את האליטות הקריאוליות להשיג שליטה במקסיקו. עצמאות הושגה כאשר כוחות מלכותיים שמרניים במושבות בחרו להתקומם נגד המשטר הליברלי בספרד; זה היה שונה בהשוואה להתנגדותם הקודמת להתקוממות האיכרים.
בשורות הצבא המלכותי התפשטה דמורליזציה והמורדים לא הצליחו לגרש אותם. עם כינון החוקה הספרדית מחדש, היחסים בין מועצות עיר שנבחרו לאחרונה (ayuntamientos) והצבא הביאו לכך שמועצות יכלו להגביל את המיסוי ורבים הצביעו להפסיק לגבות מסים כדי לתמוך בצבא המלכותי. המפקדים איבדו את תמיכתם הכספית ולא יכלו עוד להכריח גברים להצטרף למיליציות. מיליציות שוחררו וגברים ששירתו מחוץ לאזורי מולדתם הלכו הביתה. המורדים כבר לא חשו בלחץ המתמשך של הצבא המלכותי. אנשי מיליציה נטשו אזורים שבהם פעלו מורדים.
כשהמצב השתנה בחלקו בגלל החוקה הספרדית, גררו הבין שאליטות קריאוליות עשויות להתקדם לעבר עצמאות ולהדיר את המורדים. מסיבה זו, הגעתו להסכמות עם הצבא המלכותי הפכה למהלך פרגמטי. מנקודת המבט המלכותית, כריתת ברית עם אויביהם לשעבר יצרה דרך קדימה לעצמאות. אם הקריאולים היו מכריזים על עצמאות למטרותיהם הפוליטיות מבלי להשלים עם המרד בדרום, אז מקסיקו עצמאית הייתה צריכה להתמודד עם מורדים שיכולים לאיים על אומה חדשה. איטורבידה יזם קשר עם גררו בינואר 1821, והצביע על כך שהוא שוקל אם לנטוש את המטרה המלכותית. גררו היה פתוח להקשיב להצעה המעורפלת של איטורבידה, אך לא התכוון להתחייב ללא הבהרה נוספת. איטורבידה השיב לדרישתו של גררו לבהירות, ואמר שיש לו תוכנית לחוקה, כזו המבוססת כנראה על החוקה הליברלית הספרדית מ-1812. גררו השיב כי כישלונה של אותה חוקה להתמודד עם תלונותיהם של רבים בספרד החדשה, ובמיוחד התנגד להדרה של אותה חוקה של אפרו-מקסיקנים מהאזרחות, בעוד שלבנים, הודים ומסטיזים אירופיים יקבלו אזרחות.
שאלת השוויון לכל הגזעים הייתה עניין מרכזי עבור גררו ומורדים אחרים, שרבים מהם היו בעלי מוצא אפריקאי. איטורבידה קיבל את השינוי החשוב הזה. שני האנשים ניהלו משא ומתן לגבי האופן שבו יתרחש מיזוג הכוחות המורדים הישנים והצבא המלכותי לשעבר. איטורבידה כתב את הטיוטה הסופית של תוכנית איגואלה, על שם המקום שבו היא הוכרזה ב-24 בפברואר 1821. איטורבידה הכריז על שלושה עקרונות, או "ערבויות", לעצמאות מקסיקנית מספרד. מקסיקו תהיה מונרכיה עצמאית הנשלטת על ידי המלך פרננדו, נסיך בורבוני אחר או נסיך אירופאי שמרן אחר; לקריאולים יינתנו זכויות ופריבילגיות שוות לחצי האי; והכנסייה הרומית-קתולית במקסיקו תשמור על הזכויות ועל מעמדה כדת המבוססת של הארץ.
כדי להגיע להסכמה ששני הצדדים יקבלו, התוכנית קבעה במפורש את תנאי השוויון. עבור אנשים בני גזע מעורב, נקודה 12 הבהירה במפורש "כל תושבי ספרד החדשה, ללא הבדל בהיותם אירופאים, אפריקאים או אינדיאנים, הם אזרחי המלוכה הזו עם אפשרות לחפש כל תעסוקה לפי יתרונותיהם ומעלותיהם". עבור הלבנים האירופים, מקומם הפריבילגי במקסיקו היה אמור להישמר, ולהבטיח את מקומם בתפקידים קיימים בממשלה. "כל הזרועות של השירות הממשלתי יישארו ללא שינוי, ושכל המועסקים כיום בפוליטיקה, בכנסייה, בעסקים אזרחיים או בצבא ישמרו על אותם תפקידים המוחזקים כיום". בוטלו כינויים גזעיים של מקסיקנים והבחנות בין ספרדים קריאוליים לילידי חצי האי.
לאחר ששכנע את חייליו לקבל את תוכנית איגואלה, איטורבידה שכנע את גררו לאחד את כוחותיו לתמיכה בתנועת עצמאות שמרנית זו. צבא חדש, צבא שלושת הערבויות, הופקד בפיקודו של איטורבידה כדי לאכוף את התוכנית. התוכנית הייתה מבוססת כל כך רחבה עד שהיא פנתה גם לפטריוטים וגם לנאמנים. מטרת העצמאות וההגנה על הקתוליות הרומית הפגישה את רוב הפלגים. כדי לסמל את שלוש הערבויות הללו לאחדות, דת ועצמאות, איטורבידה אימץ דגל ירוק, לבן ואדום; צבעים אלה עדיין נמצאים בשימוש בדגל מקסיקו המודרני.
למרות שהברית של איטורבידה וגררו הביאה לתוכנית איגואלה, לא הייתה הערכה אוניברסלית להסכם. מספר מורדים חשובים, כולל חואן אלברס, פדרו אסנסיו וגורדיאנו גוסמן דחו זאת. גוסמן ניסח את התנגדותו לתוכנית, ואמר שהיא מבטיחה את הפריבילגיות של האליטות, קיבלה בברכה אופורטוניסטים שתמכו בעצמאות בסוף המאבק, והטילה ספק בסעיף שהיה אמור להבטיח שוויון גזעי. הוא התמקד במילים האחרונות שהבטיחו זכויות "על פי יתרונותיהן ומעלותיהן". אלברס, אסנסיו וגוסמן סירבו להצטרף לצבא שלושת הערבויות, הכוח הצבאי שיצרו איטורבידה וגררו, אך המשיכו להילחם בבני המלוכה.
קריסת השלטון האימפריאלי והעצמאות עריכה
איטורבידה שכנע את הקצינים המלכותיים להחליף צד ולתמוך בעצמאות, כמו גם את הכוחות המורדים הישנים מבני הגזע המעורב. עבור חלק מהמפקדים המלכותיים, כוחותיהם פשוט עזבו, חלקם חננו מורדים לשעבר. הפיקוד הצבאי העליון במקסיקו סיטי הדיח את המשנה למלך, חואן רואיס דה אפודקה ביולי 1821, והחליף אותו במשנה למלך זמני, הגנרל המלכותי פרנסיסקו נובלה. עד שמונה המשנה למלך החדש חואן אודונוחו, כמעט כל המדינה תמכה בתוכנית איגואלה. רוב החיילים ערקו לצבא שלושת הערבויות של איטורבידה והגורם הספרדי אבד. ב-24 באוגוסט 1821 חתמו נציגי הכתר הספרדי, כולל המשנה למלך החדש חואן או'דונוחו ואיטורבידה, על הסכם קורדובה, שהכיר בעצמאות מקסיקנית במסגרת תוכנית איגואלה. לאחר מכן התפטר או'דונוחו מתפקיד המשנה למלך. ממשלת ספרד הכחישה שלאו'דונוחו הייתה הסמכות לחתום על האמנה, אך האירועים בשטח ראו את איטורבידה וצבא שלוש הערבויות צועדים לתוך מקסיקו סיטי בניצחון ב-27 בספטמבר 1821. למחרת, הוכרזה עצמאות מקסיקו בהכרזת העצמאות של האימפריה המקסיקנית. תוכנית איגואלה והסכם קורדובה הביאו במהירות לברית של מורדים ומלוכניים לשעבר שהביאו להשגה מהירה של עצמאות כמעט ללא עימות צבאי נוסף. לאחר שהושגה עצמאות, הבקעים בין אינטרסים שונים צצו במהירות מחדש.
הקמת האימפריה המקסיקנית הראשונה עריכה
ערך מורחב – אגוסטין דה איטורבידה
- ערך מורחב – האימפריה המקסיקנית הראשונה
ב-27 בספטמבר 1821, צבא שלושת הערבויות נכנס למקסיקו סיטי, ולמחרת הכריז איטורבידה על עצמאותה של האימפריה המקסיקנית, כפי שכונתה מעתה ספרד החדשה. הסכם קורדובה לא אושרר על ידי הקורטס הספרדי. איטורבידה כלל סעיף מיוחד באמנה שהותיר את האפשרות של מינוי מונרך קריאולי להתמנות על ידי קונגרס מקסיקני אם אף חבר מתאים מבני המלוכה האירופי לא יקבל את הכתר המקסיקני. מחצית מעובדי הממשלה החדשים שמונו היו תומכי איטורבידה.
בליל ה-18 במאי 1822, צעדה ברחובות הפגנה המונית בראשות גדוד סלאיה, שעליו פיקד איטורבידה במהלך המלחמה ודרשה מהמפקד העליון שלהם לקבל את כס המלוכה. למחרת הכריז הקונגרס על איטורבידה כקיסר מקסיקו. ב-31 באוקטובר 1822, איטורבידה פיזר את הקונגרס והחליף אותו בחונטה אוהדת.
ניסיונות ספרדים לכבוש מחדש את מקסיקו עריכה
- ערך מורחב – ניסיונות ספרדים לכבוש מחדש את מקסיקו
למרות יצירת האומה המקסיקנית, הספרדים עדיין הצליחו להחזיק בנמל וראקרוס שמקסיקו לא השיגה את השליטה בו עד 23 בנובמבר 1825. הניסיונות הספרדיים לבסס מחדש את השליטה על מקסיקו הגיעו לשיאם בקרב טמפיקו ב-1829, במהלכו כוח פלישה ספרדי כותר בטמפיקו ונאלץ להיכנע.
ב-28 בדצמבר 1836 הכירה ספרד בעצמאותה של מקסיקו במסגרת הסכם סנטה מריה-קלטראווה, שנחתם במדריד על ידי הנציב המקסיקני מיגל סנטה מריה ושר המדינה הספרדי חוסה מריה קלטראווה. מקסיקו הייתה המושבה לשעבר הראשונה שעצמאותה הוכרה על ידי ספרד; השנייה הייתה אקוודור ב-16 בפברואר 1840.
מורשת עריכה
בשנת 1910, כחלק מהחגיגות לציון מאה שנה למרד אידלגו ב-1810, חנך הנשיא פורפיריו דיאס את האנדרטה לזכר הפרידה הפוליטית של מקסיקו מספרד, מלאך העצמאות בשדרת רפורמה. יצירת האנדרטה האדריכלית הזו היא חלק מהתהליך הארוך של בניית הזיכרון ההיסטורי של העצמאות המקסיקנית.
למרות שמקסיקו זכתה בעצמאותה בספטמבר 1821, ציון האירוע ההיסטורי הזה לא תפס מיד. בחירת התאריך לחגיגה הייתה בעייתית, כי איטורבידה, שהשיג עצמאות מספרד, הוכתר במהירות כקיסר מקסיקו. שלטונו קצר המועד מ-1821 עד 1823 הסתיים כאשר הוא נאלץ על ידי הצבא להתפטר. זו הייתה התחלה קשה עבור האומה החדשה, שהפכה את חגיגת העצמאות ביום השנה לצעידה של צבא שלושת הערבויות של איטורבידה לתוך מקסיקו סיטי בניצחון ליום פחות מושלם עבור אלה שהתנגדו לו. חגיגות העצמאות בתקופת שלטונו צוינו ב-27 בספטמבר. לאחר הדחתו, נשמעו קריאות להנציח את עצמאותה של מקסיקו בנוסח שבו חגגה ארצות הברית בסגנון מפואר את יום העצמאות שלה ב-4 ביולי. הקמת ועדה של גברים חזקים לציון חגיגות העצמאות, החונטה פטריוטיקה, ארגנה חגיגות הן ב-16 בספטמבר, כדי להנציח את ההכרזה של אידלגו ואת תחילת מרד העצמאות, והן ב-27 בספטמבר, כדי לחגוג עצמאות פוליטית ממשית.
בתקופת משטר דיאס (1876–1911), יום הולדתו של הנשיא חל בקנה אחד עם חגיגת העצמאות ב-15/16 בספטמבר. החגיגות הגדולות ביותר התקיימו וממשיכות לעשות זאת בכיכר המרכזית של הבירה, ה-zócalo, עם צלצול פעמוני הקתדרלה המטרופוליטנית של מקסיקו סיטי. בשנות ה-80 של המאה ה-19, פקידי ממשל ניסו להזיז את הפעמון שבו צלצל אידלגו ב-1810 כדי לאסוף בני קהילה בדולורס למה שהפך ל"גריטו" המפורסם שלו. בתחילה אמרו פקידי הפואבלו שהפעמון כבר לא קיים, אבל ב-1896, הפעמון, המכונה פעמון סן חוסה, נלקח לבירה. שמו שונה ל"פעמון העצמאות" והופעל על ידי דיאס. כעת הוא חלק בלתי נפרד מחגיגות יום העצמאות.
ישנן תוכניות להנצחת העצמאות ב-2021, וכן להנצחת הקמת הרפובליקה המקסיקנית ב-2024. אירוע 2021 מכונה "שלמות העצמאות".
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Hugh M. Hamill, The Hidalgo revolt : prelude to Mexican independence, Westport, Conn: Greenwood Press, 1966, 1981, עמ' 1
- ^ כבר עם כיבוש מקסיקו הביאו הבדלי המעמדות להתנגדות מקומית כלפי המשטר הספרדי. התקוממות המקומית הראשונה החלה בשנת 1566 על ידי מרטין קורטס, בנו של הרנן קורטס.
- ^ 1 2 Kirkwood Burton, The wars of Mexican independence 1808-1821, The history of Mexico, .Westport, Conn: Greenwood Press, 2000, עמ' 77-79
- ^ סמכות השיפוט הצבאית