פתיחת התפריט הראשי

מלחמת מדין היא מלחמה שהתרחשה בין עם ישראל לבין שבטי מדין, מעט לפני כניסת ישראל לארץ כנען, והסתיימה בתבוסת מדין, כמתואר בספר במדבר, פרק ל"א. זו המלחמה שתיאורה הוא הארוך והמפורט בתורה.

מלחת מדין
Figures The Oblation Out of the Spoils of the Midianites.jpg
הרמת המכס לה' ממלקוח מדין. איור לתנ"ך שיצא בהאג ב-1728
עילה: חטא בעל פעור
הצדדים הלוחמים

עם ישראל

ראשי מדינה
משה רבינו  חמשת מלכי מדין 
מפקדים

לא ידוע

כוחות

12,000 לוחמים

לא ידוע

אבידות

רקעעריכה

  ערך מורחב – חטא בעל פעור

בשנת הארבעים ליציאת מצרים, לאחר שניסה לקלל את ישראל ללא הצלחה, יעץ בלעם בן בעור למלכי מדין ומואב להחטיא את עם ישראל, וכך לגרום למגפה[1]. המדינים קיבלו את עצתו, ושלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל. התכסיס הצליח, ובני ישראל חטאו בגילוי עריות, ואף בעבודה זרה, כאשר בנות מדין קראו להן להקריב לאלוהיהן – בעל פעור. בשיאו של האירוע, נכנס זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, יחד עם כזבי בת צור, ביתו של אחד ממלכי מדין, לתוך אוהל לעיני כל בני ישראל, ופינחס נכנס אחריו ודקר למוות את שניהם.

עשרים וארבעה אלף איש מתו במגפה שפרצה בעקבות החטא, ומשה הצטווה לנקום את נקמת ה' במדין, קודם שימות.

המלחמהעריכה

משה ציווה את העם שיפרישו אלף אנשים מכל שבט למלחמה, ומינה את פינחס ללכת בראשם. הלוחמים תקפו את מדין, והרגו את כל הזכרים, וביניהם חמשת מלכי מדין – אוי, רקם, צור, חור, רבע – ובלעם בן בעור, שעפ"י המפרשים הגיע לשם כדי לקבל את שכרו על עצתו. את כל רכושם של המדינים, וכן את נשיהם, לקחו בני ישראל כשלל מלחמה.

כשחזרו הלוחמים כעס עליהם משה על שהשאירו בחיים את הנשים, שהיו בעצם גורם החטא, וציווה עליהם להרוג כל אישה גדולה מספיק למשכב זכר. אחר כך חולק השלל, שכלל מאות אלפי בהמות, בין הלוחמים (49.9 אחוז), שאר העם (49 אחוז), הכהנים (אחוז) והקדש למשכן (0.1 אחוז). לאחר שמנו הלוחמים את השבים מהמלחמה, ומצאו שאיש לא נהרג, הם החליטו להקדיש למשכן את כל הזהב ששללו.

השלל שנלקח במלחמה מתואר לפרטים,

השלל סכום החצי
(חצי ליוצאים בצבא וחצי לשאר העם)
מכס לה'
צאן 675,000 37,500 675
בקר 72,000 63,000 72
חמורים 61,000 30,500 61
אדם (נשים) 32,000 16,000 32

דיני הכשרת כליםעריכה

אלעזר הכהן ציווה את בני ישראל לטהר את החפצים ששללו ממדין: אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כגכָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. מפרשיה זו למדו חז"ל את הלכות הכשרת כלים שבושלו בהם דברים טמאים, או לא כשרים – יש שצריך להעביר באש, יש במים, במים רותחים, ועוד.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ העובדה שהחטא היה בעצת בלעם, נחשפת מאוחר יותר: במדבר לא, טז; "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל ב-ה' על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'"
  ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.