מלך מצרים

מלך מצרים הוא תואר היסטורי לציון ראש המדינה והשליט העליון של מצרים. התואר נשא משמעויות משתנות בהתאם להקשר ההיסטורי. בראשיתו שימש התואר לציון הפרעונים, שליטי מצרים העתיקה, אשר יוחסו להם תכונות אלוהיות ושלטונם נחשב כהמשכו הארצי של הסדר הקוסמי. במהלך התקופות ההלניסטית של בית תלמי, וגם לאחר מכן כפרובינקיה רומית, המשיך התואר לשמש לציון שליטים זרים אשר אימצו סממנים מהמסורת המצרית לצורך לגיטימציה שלטונית. במאה ה־20, עם הקמת ממלכת מצרים בשנת 1922, שב התואר לשימוש רשמי בראש המדינה המונרכית. משנת 1922 ועד 1951, נשא השליט את התואר "מלך מצרים" בלבד (בערבית: ملك مصر; מַלִכּ מִצְר). בשנת 1951 שונה התואר הרשמי ל"מלך מצרים וסודאן" (בערבית: ملك مصر والسودان; מַלִכּ מִצְר וַאלְסוּדַאן), והוא נשא אותו עד לביטול המלוכה והכרזת הרפובליקה הערבית של מצרים בשנת 1953.

ממלכת מצרים
ملك مصر

פואד השני
השליט הראשון בבית זה	מוחמד עלי
השליט האחרון בבית זה	פואד השני
תקופת המלוכה	15 במרץ 1922 – 18 ביוני 1953 (31 שנים)
מעון רשמי	ארמון עאבדין
שטח שיפוט	ממלכת מצרים

בעת העתיקה

הפרעונים

מסכתו של תות ענח' אמון, המלך בעל הקבר העשיר ביותר בממצאי מצרים העתיקה

ערכים מורחבים – פרעה, פרעוני מצרים

מצרים העתיקה הייתה אחת מהתרבויות העתיקות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית. היא התקיימה במשך כ-3,000 שנה, החל מהאיחוד של מצרים העליונה והתחתונה סביב שנת 3100 לפנה"ס, עת החלה התקופה השושלתית הקדומה, ועד לכיבוש הרומאי בשנת 30 לפנה"ס. בתקופה ארוכה זו שלטו מאות פרעונים – מלכים שנחשבו לא רק שליטים ארציים אלא גם כבעלי מעמד אלוהי. המלכים המצרים הותירו אחריהם מבנים אדירים, טקסטים חקוקים, מיתוסים והיסטוריה עשירה שנחקרת גם בעת המודרנית.

הפרעונים היו מנהיגים אבסולוטיים שהחזיקו בכל הסמכויות – מדינית, דתית, צבאית וכלכלית. הם נחשבו לבניו של האל "רע" ולעיתים גם כהתגלמותו עלי אדמות של האל הורוס. כל פרעה נתפס כשליח האלים, וככזה היה עליו לשמור על סדר הקוסמוס הנקרא "מאעת" – עקרון של צדק, הרמוניה וסדר קוסמי. אחד הפרעונים הבולטים בראשית ההיסטוריה של מצרים הוא נערמר (או מנס), שמיוחס לו איחוד מצרים העליונה והתחתונה וייסוד השושלת הראשונה. הוא נחשב למייסד הממלכה המאוחדת של מצרים. לאורך התקופות הבאות – הממלכה הקדומה, התיכונה והחדשה – שלטו פרעונים מפוארים שבנו פירמידות, מקדשים ניהלו מלחמות וכוננו קשרים דיפלומטיים עם מדינות שכנות.

בין הפרעונים הידועים ביותר מהממלכה הקדומה נמצא ח'ופו, שבנה את ההפירמידה הגדולה של גיזה – אחד משבעת פלאי העולם העתיק ששרדו עד ימינו. בתקופת הממלכה התיכונה, שליטי השושלת השתים-עשרה חיזקו את השלטון המרכזי, יזמו עבודות השקיה נרחבות, וחיזקו את הכלכלה. הממלכה החדשה (1550–1070 לפנה"ס) נחשבת לתקופת השיא של מצרים העתיקה. בה שלטו כמה מהפרעונים החזקים והמפורסמים ביותר, ובהם חתשפסות – אחת הנשים הבודדות שכיהנו כפרעוניות; תות ענח' אמון – מלך צעיר שזכה לתהילה בעיקר בזכות גילוי קברו בשלמותו בעמק המלכים; אחנתון – שניסה להנהיג מונותאיזם ולעבוד את האל אתון; ורעמסס השני – לוחם ובנאי שהשאיר אחריו מקדשים עצומים, ביניהם מקדש אבו סימבל.

אולם, לא כל שלטון היה יציב, והיו גם תקופות של אנרכיה, פיצול ומעבר בין שושלות. עם הזמן נחלש כוחה של מצרים, והיא נפלה לידי כובשים זרים, כמו הלובים, הנובים, האשורים, הפרסים, היוונים תחת שלטון בית תלמי ואף הרומאים. מלכי מצרים העתיקה לא היו רק שליטים, אלא גם סמל לתיאוקרטיה רבת עוצמה, שבמרכזה שלטון שהפך דת ומדינה לישות אחת. עוצמתם והשפעתם חצו גבולות וזמנים, והמורשת שהותירו – באדריכלות, באמנות, בכתיבה ובמיתולוגיה – ממשיכה להיחקר אלפי שנים לאחר מכן.

בית תלמי

בתקופת בית תלמי (332–30 לפנה"ס), תפקידו של מלך מצרים היה שילוב בין שליט הלניסטי בסגנון יווני לבין המשך מסורת הפרעונים המצריים. המלכים מבית תלמי, שהיו ממוצא יווני, תפסו את עצמם כשליטים הלניסטיים אך אימצו גם את הסמלים, המנהגים והתארים של הפרעונים כדי לבסס את שלטונם על האוכלוסייה המצרית המקומית. המלך הלניסטי היה שליט אבסולוטי, המלך היה השליט העליון של הממלכה. הוא ריכז בידיו את כל סמכויות השלטון – חקיקה, צבא, משפט, דת וכלכלה. למרות שמדי פעם היו יועצים ובירוקרטיה, ההחלטות הסופיות היו בידו. על מנת לזכות בלגיטימציה בעיני העם המצרי, מלכי בית תלמי אימצו טקסים דתיים מצריים, בנו מקדשים בסגנון מצרי, ונטלו לעצמם שמות מצריים ותארים פרעוניים. לדוגמה, הם הוצגו בציורי קיר כלבושי פרעונים ולעיתים כ"אלים חיים". המלך נתפס כראשון בין שווים עבור האוכלוסייה היוונית. הוא תמך במדע, באומנות ובפילוסופיה, ובתוקופה זו הוקמה הספרייה באלכסנדריה. המלך גם פיקח על ההתיישבות ההלניסטית וניהל את הקשרים עם ערים יווניות אחרות. המלך פיקד על הצבא, ארגן מסעות מלחמה והגן על הגבולות. מצרים בתקופה זו הייתה מעורבת לעיתים קרובות בסכסוכים עם ממלכות הלניסטיות אחרות כמו הסלאוקים. המלך היה הבעלים הפורמלי של כל האדמות במצרים. הוא גבה מיסים, פיקח על הסחר (כולל יצוא התבואה), ניהל מונופולים על מוצרים מסוימים והטביע מטבעות עם דמותו. בדומה לפרעונים, מלך בית תלמי נחשב לאל או חצי-אל. בהדרגה התפתחה פולחן של המלך, לעיתים עוד בחייו, מה שחיזק את שלטונו

בעת המודרנית

המלך פואד הראשון בפרלמנט המצרי החדש, 1924

בול של המלך פארוק נושא את התואר "מלך מצרים וסודאן", לאחר ביטול ההסכם האנגלו-מצרי

המלך פארוק כמפקד העליון של הכוחות המזוינים של מצרים מצדיע לחיילי צבא מצרים, 1938

המלך פואד הראשון כראש ממשלה יחד עם מוחמד מחמוד חליל ושרים נוספים באלכסנדריה, 1927/28

הכתר המלכותי של מצרים וסודאן

התואר נוצר לאחר שבריטניה ויתרה על הפרוטקטורט שלה על סולטנות מצרים ב־28 בפברואר 1922, בצו מה־15 במרץ 1922 של השליט הקודם, פואד הראשון, שבו הכריז על עצמו כ"מלך מצרים" הראשון. שינוי זה נועד להעניק לגיטימציה למעמד העצמאי החדש של מצרים והיה גם תגובה להקמתן של ממלכות ערביות חדשות בחג'אז, סוריה ועיראק. פואד הראשון ביקש להיתפס כשליט המדינה הערבית החזקה ביותר.

בשנת 1951 שינה הפרלמנט המצרי את החוקה מ־1923 בחוק 176 מיום 16 באוקטובר 1951, ויורשו של פואד, בנו פארוק, הוכרז כ"מלך מצרים וסודאן". שינוי זה התרחש בעקבות החלטתו החד-צדדית של ראש הממשלה דאז, מוסטפא א-נחאס פאשה, לבטל את ההסכם האנגלו-מצרי מ־1936. מטרת התואר הייתה בראש ובראשונה לחזק את תביעותיה של מצרים לריבונות על סודאן, שהייתה מאז 1899 דומיניון משותף אנגלו-מצרי.

התואר שימש זמן רב בידי לאומנים מצרים וערבים, כדי לבטא את השאיפה לאיחוד עמק הנילוס. כבר בהכתרתו של פארוק ב־29 ביולי 1937, הכריזו עליו כמה פרלמנטרים כ"מלך מצרים וסודאן", וגם סטודנטים מצרים בצרפת קידמו אותו באותו תואר בעת ביקורו באירופה. אולם עד 1951, לא הייתה לתואר זה תוקף משפטי, ופארוק היה רשמית רק "שליט סודאן" (ולא מלך). התואר "מלך סודאן" היה כמעט סמלי בלבד, שכן למלך המצרי לא הייתה שליטה אפקטיבית על סודאן. התנגדות בריטית לתואר ודרישה להעניק לתושבי סודאן את הזכות להגדרה עצמית הובילו לכך שרוב המעצמות לא הכירו בתואר החדש. המדינות שלא הכירו בתביעה המצרית לשלוט על סודאן היו בעיקר מדינות מערב אירופה, ארצות הברית והוותיקן. המלך היחיד מלבד פארוק שנשא את התואר "מלך מצרים וסודאן" היה בנו התינוק פואד השני, שהומלך באופן פורמלי בלבד. ב־18 ביוני 1953 בוטלה המלוכה, כשפואד השני כבר היה בגלות יחד עם משפחתו. אף שהתואר התקיים זמן קצר, הוא הופיע על בולים, מטבעות ומסמכים רשמיים רבים של מצרים.

מעמד חוקתי

החוקה מ־30 באפריל 1923 הגדירה את מצרים כמלוכה חוקתית העוברת בירושה. המלך, כראש המדינה, היה מעורב בכל שלוש הרשויות והוגדר כ"ריבון האומה", וכן כמנהיג מעל לראש הממשלה.

המלך הפעיל את הרשות המחוקקת עם פרלמנט בעל דו-ביתי – סנאט ובית הנבחרים (סעיף 24). היה עליו לאשר כל חוק (סעיף 25), או לדחותו בתוך 30 יום (זכות וטו). בנסיבות מיוחדות היה יכול להוציא צווים בעלי תוקף חוקי, שנדרשו לאישור פרלמנטרי לאחר מכן (סעיף 41). המלך הפעיל גם את הרשות המבצעת – הוא מינה ופיטר את כל השרים, הפקידים ואנשי הדת (סעיפים 48, 49). אי־אמון בפרלמנט יכול היה להפיל ממשלה גם בניגוד לרצונו של המלך (סעיף 61). החלטות מלכותיות קיבלו תוקף רק לאחר חתימה של ראש הממשלה והשר הממונה (סעיף 60). המלך גם היה רשאי לפזר את בית הנבחרים – אך היו חייבות להיערך בחירות חדשות תוך חודשיים. כמו כן יכול היה לדחות ישיבות פרלמנט או לכנס ישיבות חירום. לגבי הסנאט, המלך היה רשאי למנות שני חמישיות מהחברים, ובין השנים 1930–1935 אף שלושה חמישיות (סעיף 74). המלך היה גם המפקד העליון של צבא מצרים (סעיף 46) – כולל זרועות היבשה, האוויר והים. בשמו ניתן פסק דין והוא החזיק בזכות חנינה.

למרות סמכויותיו החוקתיות הרבות, לא היה בעל כוח ביצועי משמעותי כמו, למשל, נשיא ארצות הברית, ומעמדו היה דומה לזה של מלך איטליה או קיסר גרמניה.

סמלי שלטון

תואר מלא

פואד הראשון ופארוק נשאו את התואר: "בחסד האל, מלך מצרים וריבון נוביה, סודאן, קורדופאן ודרפור". משנת 1951 נשאו בתואר: "בחסד האל, מלך מצרים וסודאן".

דגל, סמל ומונוגרמה

המלך השתמש בדגל המלוכה שכלל את דגל המדינה עם כתר בקצה העליון-שמאלי. הסמל האישי היה גרסה מותאמת של סמל המשפחה המלכותית, שהיה בשימוש מאז 1805. במונוגרמה הופיעו שמו של המלך בכתב ערבי עם כתר מעל. דגל, סמל ומונוגרמה אלו הונפו בעת ביקורים רשמיים של המלך. בנוסף, למלך היו שרביט, כדור וכתר מלכותי. עם זאת, למעט הכתר הסמלים לא שימשו בטקס ההכתרה והיו סמליים בלבד.

• 
  תקן אישי
• 
  תקן יורש העצר
• 
  סמל אישי
• 
  מונוגרמה מלכותית של המלך פארוק
• 
  מונוגרמה מלכותית של המלך פואד השני

מגורים מלכותיים

תמונה של פארוק עם אשתו פארידה ובתם פאריאל בארמון עבדין, 1938

המלך התגורר במספר ארמונות מלכותיים. המגורים הרשמיים היו:

• ארמון עאבדין במרכז קהיר
• ארמון קובה בצפון קהיר

נכסים מלכותיים נוספים:

• ארמון ראס א-תין באלכסנדריה
• ארמון מונטזה באלכסנדריה
• ארמון טהרה בקהיר
• ארמון אל-ערובה בקהיר
• ארמון הליופוליס בקהיר

שושלת מוחמד עלי

מס'	דיוקן	ואלי	תחילת שלטון	סיום שלטון	משך שלטון	הערות
1		מוחמד עלי פאשה	18 ביוני 1805	20 ביולי 1848		תפס את השלטון באיילט מצרים
—		אבראהים פאשה	15 באפריל 1848	20 ביולי 1848		עוצר מוחמד עלי פאשה
2		אבראהים פאשה	20 ביולי 1848	10 בנובמבר 1848		בנו המשוער של מוחמד עלי פאשה
3		עבאס חלמי הראשון פאשה	10 בנובמבר 1848	13 ביולי 1854 (נרצח)		אחיינו של אבראהים פאשה
4		מוחמד סעיד פאשה	14 ביולי 1854	18 בינואר 1863		דוד-למחצה של עבאס חלמי הראשון פאשה
5		איסמעיל פאשה	19 בינואר 1863	8 ביוני 1867		אחיין-למחצה של מוחמד סעיד פאשה
6		פואד הראשון	15 במרץ 1922	28 באפריל 1936		בעת שלטונו הושגה העצמאות מבריטניה
7		פארוק הראשון	28 באפריל 1936	26 ביולי 1952		התפרקות ההסכם האנגלו-מצרי
8		פואד השני	26 ביולי 1952	18 ביוני 1953		הומלך בינקותו, הוגלה, והודח במהרה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלך מצרים בוויקישיתוף