ממלכת אסטוריאס
ממלכת אסטוּריאס (Kingdom of Asturias, לטינית: Asturum Regnum) הייתה הישות הפוליטית הנוצרית הראשונה שקמה בחצי האי האיברי לאחר נפילת הממלכה הויזיגותית. ממלכת אסטוריאס קמה כתוצאה מהמרד שהנהיג פלאגיוס, ושבעקבות קרב קוֹבאדוֹנגָה הפך את אזור צפון-מערב חצי האי האיברי לממלכה נוצרית עצמאית. ממלכת אסטוריאס התקיימה עד ל-925, אז העביר המלך פרואלה השני[1] את מרכז הממלכה לעיר לאון וייסד ממלכה חדשה בשם ממלכת לאון.
| |||
 | |||
| צלב אסטוריאס - סמל עתיק של ממלכת אסטוריאס. | |||
 | |||
| מפת ממלכת אסטוריאס בשנת 814 | |||
| מוטו לאומי |
”Hoc signo tuetur pius, hoc signo vincitur inimicus” בסימן זה מוגן החסיד, בסימן זה מנוצח האויב" | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | מונרכיה | ||
| Monarch of the Kingdom of Asturias | |||
| שפה נפוצה |
רשמית: לטינית לא רשמית: אסטורלאונזית, בסקית, וגליסית-פורטגזית. | ||
| עיר בירה | אוביידו 43°21′36″N 5°50′42″W / 43.36000°N 5.84500°W | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | ניצחון המלך פלאגיוס בקרב קובאדונגה והקמת הממלכה. | ||
| תאריך | 718 או 722 | ||
| פירוק | חלוקת ממלכת אסטוריאס, והקמת ממלכת לאון. | ||
| תאריך | 925 | ||
| ישות קודמת | הממלכה הוויזיגותית | ||
| ישות יורשת |
 ממלכת לאון ממלכת גליסיה | ||
| שטח בעבר | 60,000 קמ"ר (נכון ל־910) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות (רומית קתולית). | ||
  | |||
התקופה הפרה-רומית עריכה
לפי תאוריהם של סטראבון, דיו קסיוס, ושאר גאוגרפים יוונים ורומים, כמה שבטים ישבו באדמות אסטוריאס בתחילת הספירה הנוצרית, וביניהם הוודיניינסים שישבו באזור פיקוס דה אירופה; האורגנומסקים שישבו באזור החוף האסטורי המזרחי; הסלינים אשר ישבו בעמק נהר הסֶלה; הלוגונים שעיר בירתם הייתה בלוקוס אסטורום (Lucus Asturum) ושהטריטוריה שלהם השתרעה מנהר סלה עד לנהר נאלון; האסטורים (במובן הצר של המילה) שישבו באסטוריאס הפנימית, בין הערים דהיום פילוניה וקנגאס דה נרסאה; והפאסיקים אשר ישבו לאורך החוף המערבי של אסטוריאס בין שפך הנהר נאוויה והעיר דהיום חיחון.
גאוגרפים מהעת העתיקה מביאים תיאורים סותרים בנוגע לתיאור האתני הנ"ל. תלמי אמר כי אזור ישובם של האסטורים התפשט לאורך האזור המרכזי של אסטוריאס של היום, בין הנהרות נאוויה וסלה, וכי זה היה הגבול עם הקנטברים. גאוגרפים אחרים ממקמים את הגבול בין האסטורים לקנטברים יותר מזרחה: יוליוס הונוריוס קבע בספרו "קוסמוגרפיה" שמעיינות נהר האברו היו ממוקמים בארץ האסטורים (sub asturibus). עם זאת, הגבולות האתניים בהרים הקנטברים לא היו משמעותיים בזמן ההוא, כיוון שכל השבטים הללו נבלעו תחת הכיבוש הרומי והיוו למעשה יחידה מינהלית ותרבותית אחת.
מצב זה החל להשתנות בתקופת האימפריה הרומית המאוחרת ותחילת ימי הביניים, כאשר זהות אסטורית החלה להיווצר בהדרגה: המאבק שנמשך מאות בשנים נגד הרומאים, הויזיגותים, והונדלים יצר זהות אחת משותפת בין העמים ששכנו בהרים הקנטברים. במספר חפירות ארכאולוגיות באזור לה קאריסה, נתגלו מבני אבן מבוצרים בשם "קסטרו" הקודמים לתקופה הרומאית, אשר היוו קו הגנה שנועד להגן העמקים של מרכז אסטוריאס מפני הפולשים מאזור המֶסֶטָה דרך מעבר פאחארס: חוקרים מסיקים כי קיומם של ביצורים מעין אלה מראה על רמה גבוהה של ארגון ושיתוף פעולה בין השבטים האסטורים השונים במטרה להגן על עצמם מהפולשים הדרומיים. תוצאות בדיקת תיארוך פחמן הראו שהחומה הוקמה בסביבות השנים 675–725 לספירה, כאשר נערכו שני מסעות צבאיים נגד האסטורים: הראשון, בראשותו של המלך הויזיגותי ואמבה; והשני, של המושל המוסלמי מוסא אבן נוסייר בתקופת הכיבוש המוסלמי של חצי האי האיברי.
הזהות האסטורית שהחלה להיווצר בהדרגה הביאה ליצירתה של ממלכת אסטוריאס אחרי הכתרת פלאגיוס והניצחון על המוסלמים בקרב קובאדונגה. על פי ה"כרוניקה אלבלדנסה" (Chronica Albeldense) שבה מצוי תיאור של הקרב בקובאדונגה, ”Regnum Asturorum divina providencia exoritur” - "ההשגחה העליונה הביאה אלינו את מלך אסטוריאס".
התפתחות היסטורית עריכה
הכיבוש המוסלמי והמרד האסטורי עריכה
הממלכה נוסדה על ידי פלאגיוס (Pelagius), שיתכן שהיה אציל ויזיגותי, אשר חזר לארצו לאחר קרב גואדאלטה שם הוא נבחר כמנהיג האסטורים ולאחר מכן הוא ייסד את ממלכת אסטוריאס. עם זאת בהתחלה לא הייתה ממלכתו של פלאגיוס יותר מסיסמת קרב שבה השתמשו כוחות הגרילה הקיימים במלחמה נגד המוסלמים[דרוש מקור].
עם התקדמות הכיבוש המוסלמי בחצי האי האיברי, הערים הראשיות והמרכזים המנהליים נפלו לידם של הכוחות המוסלמים. השליטה באזורים המרכזיים והדרומיים, כמו עמק גואדלכביר והאברו כמעט ולא הציבו מכשול בפני הכובשים אשר הותירו על כנם את המבנים המנהלתיים הוויזיגותים שהקימו עוד הרומאים בזמנם. עם זאת, באזור ההררי הצפוני של הארץ כמעט ולא היו קיימים מרכזים עירוניים ולכן ההכנעה של העמים הילידים באזור התבצעה עמק אחרי עמק. לא אחת נקטו כוחות מוסלמיים בשיטה של לקיחת בני ערובה כדי להבטיח את השקט באזורים החדשים שנכבשו.
אחרי ההתקפה הראשונה של טאריק, אשר ב-711 הגיע עד לטולדו, המשנה למלך מוסא בן נציר חצה בשנה שלאחר מכן את מצר גיברלטר והחל במבצע כיבוש רחב בחצי האי האיברי שכלל בין היתר את מרידה, טולדו, סרגוסה, ולרידה. בשלב האחרון של מבצע כיבוש זה הגיע בן נציר לצפון מערב חצי האי שם הוא השיג שליטה על אזור לוגו וחיחון. בחיחון הוא הציב חיל משמר ברברי קטן בפיקודו של מושל, מונוזה, שמשימתו הייתה לבסס את השליטה המוסלמית על אסטוריאס. כדי להבטיח את כניעות האזור, מספר אצילים (ויש הטוענים כי פלאגיוס היה ביניהם, אך לטענה זו אין מקור ידוע) נלקחו בשבי מאסטוריאס לקורדובה.
אך, כפי שנכתב בכרוניקה הרוטנזית (הכרוניקה של אלפונסוס השלישי שבה נכתב כי פלאגיוס נחשב ליורש של מלכי טולדי, במטרה לייצר לגיטימיות פוליטית) וכן גם בכרוניקה של אל מקארי (היסטוריון מרוקאי מהמאה ה-16 שמת בקהיר, ושייתכן כי הוא השתמש בכרוניקה הרוטנזית כדי לשכתב אותה שמונה מאות שנה לאחר מכן, ובכך להפוך את הכרוניקה שלו לחסרת תועלת כמסמך היסטורי), פלאגיוס נמלט מקורדובה בזמן שלטונו של אל-חור (717–718) וחזרתו לאסטוריאס עוררה את המרד נגד השלטונות המוסלמיים של חיחון. זהותו של פלאגיוס, עם זאת, נותרה שאלה בלתי פתורה, וזוהי רק אחת מהתאוריות באשר למוצאו.
קרב קובאדונגה עריכה
מנהיג האסטורים, שהיסטוריונים לא בטוחים בזהותו עד היום, התגורר בברס (Bres, במחוז פילוניה) ומונוזה שלח את כוחותיו לשם תחת הנהגתו של גנרל אל-קאמה. לאחר שהגיע לאוזנו הידיעה על בוא המוסלמים, פלאגיוס ורעיו חצו בחופזה את נהר פילוניה וצעדו לכיוון הר אֵיאוּסֶוָה, שם הם מצאו מקלט באחת המערות, קובאדונגה, שם הציבו מארב לכוח המוסלמי, וחיסלו אותו בקרב. הקרב מתואר במקורות נוצריים במימדים אפיים, ואילו מקורות מוסלמיים מתייחסים אליו כאל תקרית פעוטה בלבד. ההשערה המקובלת היא שהלוחמים המוסלמים הותקפו מהצוקים ואז נסוגו חזרה לתוך העמקים לכיוון חיחון, שם חוסלו רובם.
הניצחון - שהיה קטן בממדיו, שכן רק מספר קטן של חיילים ברברים היו מעורבים בו - הביא לפלאגיוס יוקרה גדולה שהציתה בתורה אסטורית התקוממות רחבת ממדים. תחת הנהגתו של פלאגיוס, ההתקפות על הברברים התגברו. מונוזה הרגיש שהוא מבודד באזור עוין, החליט לנטוש את חיחון ועבר לרמה (המֶסֶטַה) דרך נתיב המֶסַה, אך הוא התגלה לבסוף ונהרג. כאשר פלאגיוס הצליח לגרש את המורים מהעמקים המזרחיים של אסטוריאס, הוא תקף את העיר לאון, שהיתה העיר המרכזית בצפון מערב חצי האי האיברי, ולאחר שהשיג שליטה על מעברי ההרים, הצליח לבודד את האזור מהתקפה מורית אפשרית. פלאגיוס המשיך לתקוף את הברברים שנשארו מצפון להרים האסטורים עד לנסיגתם.
בחפירות ארכאולוגיות שנעשו בשנים האחרונות בהר הומון ובלה קאריסה (ליד עמקי הווארנה ופאחרס) נמצאו ביצורים המתוארכים לסוף המאה השביעית ותחילת המאה השמינית. ביצורים אלו כללו מגדלי שמירה, וחפיר ברוחב של כמעט שני מטרים, אשר ייתכן בהם הבנייה וההגנה נעשו על ידי אלפי חיילים. דבר זה כמובן הצריך רמה גבוהה של ארגון ומנהיגות תקיפה, וייתכן שזו נעשתה על ידי פלאגיוס בעצמו[2]. מסיבה זו המומחים מביאים בחשבון כי ייתכן ובניית הביצורים נעשתה במטרה למנוע מהמורים להיכנס לתוך אסטוריאס דרך מעברי ההרים במסה (Mesa) ובפאחרס (Pajares).
הקמת הממלכה עריכה
אחרי ניצחונו של פלאגיוס בקרב קובאדונגה, נוצרה ישות טריטוריאלית קטנה בהרי אסטוריאס שנהפכה לבסיס עליו הוקמה ממלכת אסטוריאס, אלא שהיא לא היתה שווה במעמדה לממלכה הויזיגותית. פלאגיוס לא נטל לעצמו את התואר "מלך (Rex), אלא "נסיך" (Princeps = נסיך בלטינית), שהיה מקובל יותר בין העמים הילידיים של צפון ספרד. התואר "מלך" (Rex) לא התבסס עד לתקופת אלפונסו השני.
למעשה, ממלכת אסטוריאס החלה כמנהיגות על העמים ששכנו לאורך החוף הקנטברי ואשר התנגדו לשלטון הרומאים כמו שהתנגדו מאוחר יותר לשלטון הוויזיגותים ואשר לא היו מוכנים להיכנע לתכתיבים של הח'ליפות האומיית. מהגרים מהדרום שברחו מאל-אנדלוס הביאו להשפעה גותית על הממלכה האסטורית.
במהלך העשורים הראשונים, השליטה האסטורית על אזורי הממלכה השונים עדיין הייתה רופפת ולכן היה צריך לחזק אותה ללא הרף באמצעות בריתות זוגיות עם משפחות חזקות אחרות מצפון חצי האי האיברי. כך, פלאגיוס השיא את ביתו, ארמסינדה, לאלפונסו, בנו של פטר מקנטבריה, האציל המוביל בדוכסות הוויזיגותית קנטבריה שהיתה עצמאית. את בנו פאבילה השיא לפרויליובה.
לאחר מותו של פלאיו בשנת 737, בנו פבילה (או "פאפילה") נבחר למלך, אולם תקופת שלטונו היתה קצרה (שנתיים בלבד) עד שהוא מת בתאונת צייד. התוצאה המיידית הייתה שהשלטון על אסטוריאה עבר לידי גיסו, שליט התחום העצמאי השכן, באמצעות ברית נישואין לאחותו של פבילה. הקשרים הנשיים וזכויות הירושה עדיין כובדו, ובמקרים מאוחרים יותר יעברו מהנשים גם לבעליהן.
פלאיו ייסד באסטוריה שושלת ששרדה עשרות שנים והרחיבה בהדרגה את גבולות הממלכה, עד שכללה את כל צפון מערב איבריה.
המשך הכיבושים עריכה
אלפונסו הראשון עלה לכס המלוכה לאחר פאבילה תודות לנישואיו עם בתו של פלאגיוס, ארמסינדה. הכרוניקה האלבלדנזית מתארת כיצד הגיע אלפונסו לממלכת אסטוריאס לאחר קרב קובאדונגה כדי להינשא לארמסינדה. מותו של פאבילה אפשר לאלפונסו לרשת את הכס, וכן גם אפשר את העלייה לשלטון אחת המשפחות הויזיגותיות החזקות ביותר: בית קנטבריה. עם זאת, אלפונסוס ראה בעצמו שליט אסטורי ולא איחד את הממלכה עם ההמלכה הויזיגותית.
תחילה עבר אלפונסו לחצר המלכות בקאנגס דה אוניס, והחל בהתפשטות הטריטוריאלית של הממלכה הנוצרית הקטנה ממושבו בפיקוס דה אירופה, בהתקדמו מערבה לגליסיה ודרומה בהתקפות חוזרות ונשנות בעמק הדורו. תוך כדי כך, הוא כבש ערים וכפרים והעביר את יושביהם צפונה לאזורים בטוחים יותר. דבר זה הוביל להתרוקנות הרמה מתושביה, אשר יצרה את המדבר של עמק הדוארו וכך, לשיטתו של קלאודיו סאנצ'ס-אלבורנוס, שימשה כמגן בפני התקפות מוריות אפשריות. תאוריה זו מוטלת בספק כיום, לפחות לגבי גודלה. ישנם שני טיעונים המשמשים כדי להפריך אותה: ראשית, הטופונימיה הקטנה נשמרה בהרבה מחוזות; שנית, ישנם הבדלים ביולוגיים (כמו ב-DNA לדוגמה) ותרבותיים בין תושבי האזור הקנטברי לתושבי הרמה המרכזית. מה שנכון הוא שבמחצית הראשונה של המאה השמינית היה תהליך של גידול באוכלוסייה הכפרית שהביא לדלדול ונטישה של חיי העיר, וכן ארגון האוכלוסייה על בסיס קהילות קטנות של רועים. להתהליך זה היו מספר גורמים: נפילתה המוחלטת של מערכת הייצור המבוססת על עבדות ושמוצאה מימי האימפריה הרומית המאוחרת, התרבות המגפות באזור, ונטישת הגדודים הברברים את אל-אנדלוס בעקבות המרד הברברי בשנים 740–741. כל הסיבות האלו הובאו ליצירת אזור שהיה מאוכלס בדלילות ושבידד את ממלכת אסטוריאס מהתקפות מוריות והביא להתחזקותה ההדרגתית.
המערכות של המלכים אלפונסו הראשון ופרואלה בעמק הדוארו קרוב לוודאי לא היו שונות מהפשיטות של האסטורים בתקופה הפרה-רומאית. ההתפשטות הראשונית של ממלכת אסטוריאס הייתה בעיקר בתוך הטריטוריה הקנטברית (מגליסיה לארץ הבסקים) ורק בתקופתם של אורדוניו הראשון ואלפונסו השלישי, החלה ממלכת אסטוריאס לנקוט בצעדים משמעותיים כדי להתפשט לכיוון השטחים שנמצאים מדרום להרי קנטבריה.
פְרוּאֶלָה הראשון, בנו של אלפונסו הראשון, חיזק את אחיזתו בשטחים שכבש אביו וכן הרחיב אותם בעצמו; אך הוא נרצח על ידי בני אצולה אשר היו מקושרים לבית קנטבריה.
התפתחויות פוליטיות וחברתיות עריכה
מקורות כתובים הם תמצות של ימי מלכותם של אאורליוס, סילו, מאורגטוס, וורמונדוס הראשון. בדרך כלל תקופה זו, שמתוארכת בין השנים 768–791, נחשבת כתקופה שבה חוסר במקורות, ויתכן שהיא מצביעה על נסיגה של הממלכה. מספר היסטוריונים אף כינו אותה "תקופת המלכים העצלים", שכן נוצר רושם כי לא נעשו שום פעילויות צבאיות נגד אל-אנדלוס. עם זאת, בתקופה זו היו שינויי צורה פנימיים חשובים ביותר ורלוונטיים להיסטוריה של ממלכת אסטוריאס. כולם היוו בסיס, בכל המובנים, להתחזקותה והתפשטותה של ממלכת אסטוריאס בעתיד.
ראשית, המרד הפנימי הראשון, הונהג על ידי מאורגטוס (783–788), התרחש בשנים הללו. המרד הדיח את אלפונסו השני מכס המלוכה (למרות שהוא חזר למלוך בשנים 791–842), והתחיל סדרה של מרידות שמנהיגיהן היו אדונים פאודלים שהתעשרו והתחזקו עקב ההתפתחות הכלכלית באזור, וניסו להדיח את משפחת המלוכה השולטת שמוצאה מפלאגיוס. המרידות החשובות של נפוסיאנו, אלדרואיטו, ופיניולו, התרחשו בזמן שלטונו של רמירו הראשון (842-850), ונעשו על רקע ההתפתחות הכלכלית, חברתית, פוליטית, ותרבותית בממלכת אסטוריאס במאה השמינית והתשיעית לספירה.
שנית, מרידות שכנות על ידי בסקים וגליסים נכשלו, ובוטלו על ידי המלכים האסטורים. מרידות אלו, בתורן, ניצלו את המרידות הפנימיות בחלקים המרכזים והמזרחיים של אסטוריאס, וכן, ספקו עזרה לטוען לכתר זה או אחר: פעם בצורת מתן מקלט לאלפונסוס השני באדמות אלאבה, לאחר מנוסתו; פעם בעזרה למרד של מקצת האזורים האסטורים; ובפעם אחרת בהיענות של הגליסים למרותו של רמירו הראשון.
לבסוף, עדויות אחרות מצביעות על התפתחויות פנימיות חשובות בממלכת אסטוריאס באותו הזמן. מרידות של עבדים משוחררים התרחשו בזמן מלכותו של אאורליוס. יחסי הבעלות בין אדונים ועבדים התפוגגו בהדרגה. עובדה זו, בנוסף לגידול בתפקידו של היחיד והמשפחה המצומצמת והפגיעה שנוצרה כתוצאה מכך בתפקיד שמילאה המשפחה המורחבת עד לאותו הזמן, היא עוד אות לכך שחברה חדשה החלה להיווצר באסטוריאס בסוף המאה השמינית ותחילת המאה התשיעית.
את פְרוּאֶלָה (758–768) ירש אאורליוס (768-774), נכדו של פטרוס, דוכס קנטבריה, אשר ייסד את חצר המלוכה באזור אשר בשליטת לאנְגְרֵאוֹ (כיום מחוז סן מרטין דל ריי אאורליו). סילו (774-783) ירש את אארליוס לאחר מותו, והעביר את חצר המלכות לפראביה, ולאחר מכן הוא נשא לאישה את אדוסינדה, אחת מבנותיו של אלפונסו הראשון, ולפיכך גם נכדתו של פלאגיוס.
אלפונסו השני נבחר להיות מלך לאחר מותו של סילו, אך מאורגטו (שעל פי האגדה היה לפי האגדה, בנו הממזר של אלפונסו מאישה מורית) ארגן אופוזיציה חזקה והכריח את המלך החדש לסגת לאדמות באזור אלאבה (אימו של אלפונסו, מוניה, הייתה בסקית). ממקום זה הוא החזיק בכס האסטורי. למרות השם הרע שההיסטוריה ייחסה לאלפונסו, הוא היה ביחסים טובים עם הנזיר ואיש הכנסיה באטוס מליאבנה, שהיה הדמות התרבותית החשובה ביותר בממלכה באותו הזמן. אלפונסו תמך בו נגד הזרם הדתי שדגל באדופציאניזם (האמונה שישו היה בנו המאומץ של האל).
את אלפונסו ירש ורמונדוס הראשון, אחיו של אאורליוס, אשר כונה "הדיאקון", למרות שנדר רק נדרים זוטרים. ורמונדוס ויתר על כס המלוכה לאחר מפלה צבאית, וחי במנזר עד מותו.
הכרה עריכה
רק בתקופתו של אלפונסו השני (791-842) החלה ממלכת אסטוּריה להתבסס' עם ההכרה באלפונסו כמלך אסטוריאס על ידי קרל הגדול מחד, והאפיפיור מאידך. אלפונסו השני כבש את גליסיה ואת ארץ הבסקים. בתקופתו הוכרז כי נמצאו השרידים הקדושים של השליח יעקב בן זבדי בגליסיה, בסנטיאגו דה קומפוסטלה. לאחר ההכרזה החלו לעלות לרגל צליינים מכל רחבי אירופה ובכך לפתוח נתיב תקשורת בין הממלכה האסטורית המבודדת לשטחי האימפריה הקרולינגית ומעבר לכך.
עיר הבירה הראשונה של הממלכה הייתה קאנגס דה אוניס. לאחר מכן, בתקופתו של סילו, עברה עיר הבירה לפראביה. אלפונסו השני בחר באוביידו כעיר הבירה של הממלכה. הממלכה נודעה כממלכת אסטוריאס עד 924, אז היא נהפכה לממלכת לאון.
מורשת עריכה
ממלכת אסטוריאס הייתה, בתקופת יסודה, תגובה ילידית של האסטורים והקנטברים לפלישה הזרה. עמים אלו לחמו ברומאים במלחמות הקנטברים, ובתחילה התנגדו לכל ניסיון של רומאיזציה. אומנם הם שימרו רבים מהמאפיינים של התרבות הפרה-רומאית, אבל שפתם הקלטית אבדה להם לטובת הלטינית.
ממלכת אסטוריאס נחשבת למולדת סגנון האדריכלות הימי-ביניימית האירופאית: האדריכלות האסטורית הפרה-רומנסקית. סגנון זה של אדריכלות נוצר בימי מלכותו של רמירו הראשון.
הממלכה הקטנה הייתה אבן דרך במאבק נגד המינות האדופציאניסטית, עם איש הכנסיה באטוס מליאבנה. בזמנו של אלפונסו השני, המקום הקדוש בסנטיאגו "התגלה". הצליינות לסנטיאגו, דרך סנטיאגו הייתה לעורק תקשורת מרכזי לאורך אירופה, וצליינים רבים שעברו בה תרמו לכלכלת האיזור ופריחתו כשעברו דרך אסטוריאס במסעם לסנטיאגו דה קומפוסטלה.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ למרות שהשם נראה שם של נקבה, למעשה הוא היה זכר.
- ^ המומחים חושבים כי ייתכן שבלה-קאריסה התקיימו ההתקפות הצבאיות שלפי הקרב בקובאדונגה (בספרדית)