פתיחת התפריט הראשי
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
ממלכת ולנסיה
שלבי ההתהוות של ממלכת ולנסיה דרך כיבוש השטחים בשליטה מוסלמית

ממלכת ולנסיהקטלאנית-ולנסיאנית: Regne de València, בספרדית: Reino de Valencia, בלטינית: Regnum Valentiae) הייתה ממלכה בחוף המזרחי של חצי האי האיברי, אחד ממרכיבי כתר אראגון. כשהתמזג כתר אראגון עם כתר קסטיליה באמצעות איחוד שושלות על מנת ליצור את ממלכת ספרד, הפכה ממלכת ולנסיה לחלק אוטונומי של המונרכיה הספרדית. ממלכת ולנסיה קמה בשנת 1238 כשהטאיפה המורית המוסלמית של ולנסיה נכבשה במהלך הרקונקיסטה בידי חיימה הראשון "הכובש", מלך אראגון ורוזן ברצלונה. אחרי שהשתלט על הטאיפה הרחיב חיימה הראשון את שטחה של הממלכה מדרום לקו ביאר-בוסוט. כשראה שיהיה קשה ליישב מחדש את כל השטחים הכבושים, החליט המלך לשמר כמה זכויות של האוכלוסייה, לרבות חופש הדתות והמנהגים באמצעות הצ'רטרים של ולנסיה (Els Furs או הפורס של ולנסיה.יצירת ממלכה אוטונומית זו במסגרת אראגון עוררה זעם בקרב האצולה האראגונית שלא יכלה כרצונה להתפשט עם אחוזותיה אל תוך שטחי ולנסיה הממלכה פוזרה סופית בשנת 1707, על ידי המלך הספרדי פיליפה החמישי בתום מלחמת הירושה הספרדית, באמצעות צווי נואבה פלאנטה. בשנים 1833-1707 שמר האזור את השם "ממלכת ולנסיה" עד שגם הוא בוטל במסגרת הרפורמה המנהלית של חבייר דה בורגוס בשנת 1833. יחד עם זאת עד ימינו נושא מלך ספרד גם את התואר "מלך ולנסיה". ישנן גם חגיגות עממיות כמו הקוולקדה של הממלכה" (Cavalcada del Regne) המשמרות את שם הממלכה של פעם. במשך קיומה, נשלטה ממלכת ולנסיה בעזרת חוקים ומוסדות שנקבעו בפורז של ולנסיה שערבו לאוטונומיה שלה במסגרת כתר אראגון ומאוחר יותר במסגרת ממלכת ספרד. גבולותיה וזהותה של הקהילה האוטונומית של ולנסיה הנוכחית במסגרת ספרד הם במידה רבה אלו של ממלכת ולנסיה לשעבר.

ימי הביניים. ה"רקונקיסטה"עריכה

האזור שבו הוקמה לימים ממלכת ולנסיה ידע היה בתקופה העתיקה עריסת התרבות האיברית ואירח בהמשך עמים ותרבויות רבות:יוונים, רומאים, קרתגים ופניקים, ואחר כך היה במגע עם הביזנטים ונכבש על ידי הויזיגותים ולאחר מכן על ידי הערבים והברברים המוסלמים, שנודעו כמורים או סרקנים. הכיבוש המוסלמי במקום נמשך כחמש מאות שנה והקים את ארץ אל-אנדלוס רבתי שהתפצל לארבע טאיפות:בלנסיה (ולנסיה), אלפואנטה, דניה ומורסיה.

הכיבוש מחדש על ידי הנוצרים - הרקונקיטסה - התחיל בשנת 1232, עם כיבוש מורליה על ידי מלך אראגון, חיימה הראשון, המכונה "הכובש". בהמשך נכבשו בשנת 1233 בוריאנה ופניסקולה על חשבון הטאיפה של בלנסיה. השלב השני של הכיבוש מחדש התחולל בשנת 1238 כשחיימה הראשון ניצח את המורים מטאיפת בלנסיה. המלך של אראגון נכנס לעיר ולנסיה ב- -9 באוקטובר 1238, תאריך שציין את השחר של ממלכת ולנסיה.

השלב השלישי של הכיבוש מחדש התחיל בשנת 1243 והסתיים ב-1245 כשהגיע לגבולות שסוכמו בין חיימה הראשון ןיורש העצר של קסטיליה, הנסיך אלפונסו, לימים אלפונסו העשירי החכם. קביעת הגבולות התרחשה בהסכם אלמיסרה (1296) בין הכתר של קסטיליה וזה של אראגון. הסכם זה קבע גבול דרומי להתפשטות האראגונית על קו הערים ביאר ובוסוט, בימינו מצפון למחוז אליקנטה. כל מה שנמצא מתחת לקו זה, לרבות ממלכת מורסיה העתידית, הובטחו לקסטיליה.

חיימה השני, המכונה "הצדיק", נכד של חיימה הראשון, התחיל ב-1296 את השלב האחרון של פלישת צבאו דרומה ממה שנקבע בהסכמי ביאר-בוסוט. הוא כיוון אל אזור המישור הפורה מסביב מורסיה ולוגה באחה דל סגורה, שבהם שלטו מושלים מוסלמים קשורים בהסכמים עם קסטיליה או שמשלו בשם ממלכה זו. כוחות מקסטיליה היו מארגנים תכופות פשיטות לאזור כדי להזכיר הריבונות שממילא הייתה לאיציבה והתאפיינה בעימותים תכופים ואף חילופי בריתות בקרבת הגבול. המסע של חיימה השני בשנת 1296 נחל הצלחה עד כדי כך שממלכת ולנסיה החדשה הרחיבה את גבולה מעבר לגבול המוסכם עם קסטיליה. כוחותיו כבשו את אוריהואלה ואת מורסיה. קביעת הגבול הסופי בין אראגון לקסטיליה סוכם ב"פסק הבוררות מטורליאס" (1304) שתוקן בהסכם אלצ'ה ב-1305. בהתאם להסכם האחרון סופחו אוריהואלה וגם את אליקנטה ואת אלצ'ה לממלכת ולנסיה, בעוד שמורסיה סופחה לכתר קסטיליה. רך שורטט הגבול הסופי הדרומי של ממלכת ולנסיה. הסוף תהליך הכיבוש מחדש שלקח כחמשים שנה נמחקו ארבע הטאיפות - בלנסיה, אלפואנטה, דניה ומורסיה. בשנת 1305 מורסיה חולקה כדלהלן:קסטיליה נטלה את החלק המערבי ששמר את השם של ממלכת מורסיה . אראגון סיפחה את החלק המזרחי, שהפך במסגרת זו לחלק מממלכת ולנסיה, בהתאם לפסק הבוררות בטורליאס ולהסכם אלצ'ה.

ממלכת ולנסיה שעד אז אוכלסה למשך תקופה ארוכה על ידי אוכלוסייה מוסלמית ומתאסלמת ברובה יושבה מחדש, בעיקר בחוף האראגוני ופנימה עם נוצרים ברובם קטלאנים. חיו באזור גם יהודים, אולם הנצרות הפכה לדת השלטת של המדינה. התושבים המוסלמים, המכונים "מודחאר" הצטמצמה עם הזמן עד שגורשה הגרוש המוני בשנת 1609. כלכלת האזור התבססה על תשתית שנוצרה בימי השלטון המוסלמי (סכרים, אדמות מסודרות בטראסות, מערכות השקיה, מצפים ומסגדים, וכו') וגידולי פרי הדר, ייצור צימוקים, גידול שקדיות, אורז, אורז,, אגומא נאכל, ירקות,תמרים וכו'. השלטון חתם בשלב מסוים הסכמים עם ראשי המוסלמים המקומיים, כמו למשל, עם מוחמד אבו עבדאללה בן חוג'איל אל סחוויר שהבטיחו מידת סובלנות מצד השלטון האראגוני כלפי הדת המוסלמית. מצד שני השלטון ניגש אליהם בחשדנות כשראה בהם איום עקב חוסר נאמנותם לממלכה וניסיונות ריאליים או מדומים לפנות אל האימפריה העות'מאנית כדי שתצילם.

אכן פרצו התקוממויות של התושבים המורים נגד השלטון הנוצרי. המפורסמת ביותר הייתה זו של מנהיג שהוזכר, מוחמד אבו עבדאללה בן חוג'יל אל סחוויר, הידוע כ"אל אזרק". הוא עמד בראש המרידות ב-1244,1248 ו-1276 בעת המרד הראשון הוא הצליח להשיג זמנית עצמאות מוסלמית בשטחים מדרום לחוקאר אולם נאלץ להסגיר את עצמו למחרת. בעת המרד השני המלך חיימה השני כמעט נהרג בקרב, אבל אזארק נפל שוב לידי הנוצרים. המלך לא הוציא אותו להורג רק בגלל היכרות קודמת איתו מזה שנים רבות. במהלך המרד השלישי נהרג אל אזרק אולם בנו המשיך להוביל את ההתנגדות.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ממלכת ולנסיה בוויקישיתוף