ממלכת צ'ימור

ממלכת צ'ימור (בספרדית: Reino Chimúr) או גם אימפריית צ'ימו (Chimú) הייתה הישות הפוליטית של תרבות צ'ימו, תרבות שהתפתחה בשלהי האלף הראשון לספירה בצפון אזור החוף של פרו של ימינו. תרבות זו הושפעה באופן משמעותי מתרבויות אחרות: "תרבות קחאמרקה" ו"תרבות וארי". הממלכה נוסדה בסביבות שנת 900 לספירה, לאחר דעיכתה של תרבות מוצ'ה שפעלה באותו אזור, והלכה והתרחבה עד שנכבשה על ידי אימפריית האינקה בראשות הקיסר טופאק אינקה יופאנקי בסביבות 1470, חמישים שנה לפני הגעתם של הספרדים לאזור. צ'ימור הייתה הממלכה הגדולה ביותר בתקופת הביניים המאוחרת (1000–1400) של אזור פרו של ימינו, והשתרעה לאורך כ-1,000 קילומטרים של קו החוף של האוקיינוס השקט.

ממלכת צ'ימור
Chimor

כלי חרס וקרמיקה של צ'ימור, צ'אן צ'אן, לבוש טקסי מזהב, מפה של ההשפעה התרבותית של צ'ימור בתוך פרו
ממשל
משטר	מונרכיה אבסולוטית
שפה נפוצה	מוצ'יקה , קינגנאם
עיר בירה	צ'אן צ'אן
גאוגרפיה
יבשת	אמריקה הדרומית
היסטוריה
הקמה
תאריך	בסביבות 900
פירוק	כיבוש על ידי אימפריית האינקה
תאריך	1470
ישות קודמת	אימפריית וארי
ישות יורשת	אימפריית האינקה
שונות
התרבויות של פרו בשנים 1000–1400. ממלכת צ'ימור בסגול

בני תרבות הצ'ימו חיו ברצועה מדברית צחיחה בחוף הצפוני של פרו. הנהרות באזור שמקורם בהרי האנדים חרתו שורה של עמקים ובהם מישורים פוריים, שטוחים מאוד שהתאימו היטב להשקיה. חקלאות ודיג היו שניהם חשובים מאוד לכלכלת צ'ימו.

נראה שהעמקים הראשונים להתאחד לממלכה אחת עשו זאת מרצון, אך עמקי תרבות סיקן סופחו באמצעות כיבוש. לפי האגדה נוסדה צ'אן צ'אן, בירת הממלכה על ידי טאייקנמו (Taycanamo), שהגיע לאזור דרך הים. צ'ימור הייתה הממלכה האחרונה שהיה לה סיכוי לעצור את אימפריית האינקה. אבל האינקה בראשות הקיסר טופאק אינקה יופאנקי החלו בכיבוש שטחי הממלכה החל בשנות ה-70 של המאה ה-15 והביסו את צבאו של מינצ'אנקמן, קיסר צ'ימור וצאצא של טאייקנמו. הכיבוש כמעט הושלם כאשר ואיינה קאפאק עלה על כס קיסרות האינקה בשנת 1493.

בניגוד לאינקה, הצ'ימו סגדו לירח והחשיבו אותו חזק יותר מהשמש. מנחות מילאו תפקיד חשוב בטקסים דתיים. חפץ נפוץ למנחות, כמו גם כזה ששימש בעלי מלאכה, היה הקונכייה של צדפת השדרנית, החיה רק במימי החוף החמימים ליד אקוודור של ימינו. לקונכיות השדרנית יוחסו תכונות מגיות של סיוע לדייגים, המטרת גשמים ופוריות. הן זכו להערכה רבה ונסחרו על ידי אנשי צ'ימו, כשסחר בקונכיות מילא תפקיד כלכלי ופוליטי משמעותי באימפריה.

אנשי צ'ימו ידועים בעיקר בזכות כלי החרס המונוכרומטיים הייחודיים שלהם ועיבוד מתכת מעודן של נחושת, זהב, כסף, ארד וטומבגה (נחושת וזהב). כלי החרס שיצרו היו לרוב בצורת יצורים או שיש להם דמות אדם היושבת או עומדת על בקבוק בצורת תיבה. הגימור השחור המבריק של רוב כלי החרס של הצ'ימו הושג על ידי שריפה של כלי החרס בטמפרטורות גבוהות בכבשן סגור, מה שמנע מחמצן להגיב עם החימר.

היסטוריה

תחילת תרבות צ'ימו (תרבות מוצ'ה)

ערך מורחב – תרבות מוצ'ה

הציוויליזציה העתיקה ביותר שהייתה קיימת בחוף הצפוני של פרו הייתה תרבות מוצ'ה (או בשמה האחר תרבות מוצ'יקה), הנחשבת כבסיס לתרבות צ'ימו. תחילתה של תקופה זו אינה ידועה בוודאות, אך היא הסתיימה בסביבות שנת 700 לספירה. היא הייתה מרוכזת בעמקי צ'יקמה , מוצ'ה ווירו . "פירמידות גדולות רבות מיוחסות לתקופת צ'ימו הקדומה". הפירמידות הללו בנויות מלבני בוץ (אדובי ) בצורת תיבה שהוכנו בתבניות. "בתי הקברות המוקדמים של צ'ימו נמצאים גם ללא קשר לפירמידה כלשהי. הקבורה מתבצעת בדרך כלל בפישוט איברים, בקברים מוכנים. לקברים המלבניים, המצופים באדובי והמכוסים יש גומחות בקירות בהן הונחו קערות".

כלי החרס המוקדמים מאופיינים גם בדוגמאות מהמציאות ובסצנות מצוירות.

התרחבות ושלטון

התרחבות

תרבות הצ'ימו התפתחה במקביל לתקופת שלטונה של אימפריית וארי על פרו, בערך באותו שטח שבו התקיימה תרבות מוצ'ה מאות שנים קודם, לכן גם תרבות הצ'ימו הייתה תרבות שהתפתחה לאורך רצועת החוף המדברית. מתארכים את תחילת התרבות לשנת 900. הבירה צ'אן צ'אן נוסדה בשנים 900–1000 לספירה במישור שטוח ליד האוקיינוס השקט, כשבעה קילומטרים צפונית לנהר המוצ'ה. על פי האגדה היה מייסד העיר אציל זר מצפון פרו בשם טאייקנמו שהפליג על גבי רפסודת בלזה, הגיע לעמק מוצ'ה (מצפון ללימה של ימינו, צפונית-מזרחית לווארמיי ), וטען שנשלח על ידי מלך גדול מעבר לים. במשך שנה הסתגר בביתו, ערך טקסים ולמד את השפה המקומית. לאחר שזכה בכבוד וביוקרה הוענקו לו נשים מקומיות והוא קיבל את התואר צ'ימור קאפאק. מתארכים את הקמת הממלכה שהקים למחצית הראשונה של המאה ה-14. בנו, "גוארי-קאור" (Guacri-caur), כבש את החלק התחתון של עמק מוצ'ה ואותו ירש אותו בן בשם "נאנסן-פינקו" (Nancen-pinco) שהניח את היסודות של הממלכה על ידי כיבוש החלק העליון של עמק מוצ'ה, והעמקים השכנים סאניה (Zaña), פאקאסמאיו (Pacasmayo), צ'יקמה, וירו, צ'או וסנטה. משערים שנאנסן-פינקו שלט בסביבות שנת 1370 ואחריו הגיעו שבעה שליטים ששמותיהם אינם ידועים. השליט העשירי היה מינצ'אנקמן (Minchancaman) והוא שלט בממלכה בשנים בין 1462 ל-1470, עד שהיא נכבשה על ידי אימפריית האינקה. הוא הוביל את הממלכה לשיא כוחה וכבש רצועת חוף באורך 200 ליגות (כ-1,000 קילומטרים) עד טומבס.

ידוע מחפירות ארכאולוגיות שממלכת צ'ימור התרחבה וכללה אזור עצום וקבוצות אתניות רבות ושונות. נראה שהעמקים הראשונים התאחדו מרצון עם הממלכה, אך עמקי תרבות סיקן סופחו באמצעות כיבוש. בשיאה הגיעה ממלכת צ'ימור עד לגבול החוף המדברי בעמק הנהר חקטפקה בצפון. גם העיר פמפה גרנדה , אתר ארכאולוגי בעמק למבייקה, נשלטה על ידי הצ'ימו.

דרומה התרחבה האימפריה עד לקראבאייו (Carabayllo). התפשטותם דרומה נעצרה על ידי הכוח הצבאי של העמק הגדול של לימה. היסטוריונים וארכאולוגים חלוקים בשאלה עד כמה הם הצליחו להתרחב דרומה.

ההערכה היא שההתרחבות הגדולה הזו התרחשה במהלך התקופה המאוחרת של תרבות צ'ימו, הנקראת: "צ'ימו מאוחר", אך התפתחות הטריטוריה של צ'ימו השתרעה על פני מספר שלבים ויותר מדור בודד. נאנסן-פינקו, "אולי דחף את גבולות הקיסרות לחקטפקה ולסנטה, אבל כיבוש האזור כולו היה תהליך מצטבר שיזמו שליטים קודמים".

שלטון

כד צ'ימו, 1300–1532, אוסף מוזיאון לארקו

חברת צ'ימו הייתה מערכת היררכית בת ארבעה מעמדות, עם שלטון רב עוצמה של אליטה על מרכזים אדמיניסטרטיביים. ההיררכיה התרכזה בערים המוקפות חומה, המכונות "סיודאדלס" (ciudadelas, "מצודות"), בצ'אן צ'אן. הכוח הפוליטי בצ'אן צ'אן הופגן על ידי ארגון העבודה לבניית התעלות והשדות המושקים של הצ'ימו.

צ'אן צ'אן עמדה בראש ההיררכיה של צ'ימו, עם העיר פרפאן (Farfán) בעמק חקטפקה ככפופה. משערים שהצ'ימו הקימו את ההיררכיה בשלבים הראשונים של התפשטותם על בסיס ארגון זה, שהוקם במהירות במהלך כיבוש עמק חקטפקה. האליטה הקיימת במקומות פריפריאליים, כמו עמק חקטפקה ומרכזי כוח אחרים, שולבו בממשל צ'ימו ברמות נמוכות יותר של ההיררכיה. מרכזים מסדר נמוך אלה ניהלו קרקע, מים ועבודה, בעוד שמרכזי המעמד הגבוה יותר העבירו את המשאבים לצ'אן צ'אן או ביצעו החלטות מנהליות אחרות. אתרים כפריים שימשו כמטה הנדסי בזמן בניית התעלות. מאוחר יותר הם פעלו כאתרי תחזוקה. הקערות השבורות הרבות שנמצאו בקברדה דל אוסו (Quebrada del Oso) תומכות בתאוריה זו, שכן הקערות שימשו כנראה להאכלת כוח העבודה הגדול שבנה ותחזק קטע התעלה זה. העובדים כנראה הוזנו ושוכנו על חשבון המדינה.

הנפילה

צ'ימור הייתה ממלכת האנדים האחרונה שהצליחה לעצור את אימפריית האינקה, אך כיבוש האינקה החל בשנות ה-70 של המאה ה-15 על ידי טופאק אינקה יופאנקי, כשהביס את הקיסר מינצ'אנקמן, וכמעט הושלם כאשר ואיינה קאפאק עלה לשלטון בשנת 1493. הם הגלו את מינצ'אנקמן, הקיסר האחרון של צ'ימור, לקוסקו, והעבירו לשם את הזהב והכסף כדי לעטר את מקדש האינקה הראשי, הקוריקנצ'ה.

כלכלה

עיטורי זהב של הצ'ימו מתוארכים לשנת 1300 לערך, מוזיאון לארקו

נטען שצ'אן צ'אן פיתחה בירוקרטיה בשל הגישה המבוקרת של האליטה למידע. המערכת הכלכלית והחברתית פעלה באמצעות ייבוא של חומרי גלם, שם הם עובדו לסחורות יוקרה על ידי אומנים בצ'אן צ'אן. האליטה בצ'אן צ'אן קיבלה את ההחלטות ברוב העניינים האחרים הנוגעים לארגון, מונופול על ייצור, אחסון מזון ומוצרים והפצה או צריכה של סחורות.

רוב האזרחים בכל ה"סיודאדלס" (ciudadelas, "מצודות"), היו בעלי מלאכה. בשלהי תקופת תרבות צ'ימו, כ-12,000 אומנים חיו ועבדו בצ'אן צ'אן בלבד. נאסר על בעלי מלאכה לשנות את מקצועם, והם קובצו בסיודאדלה לפי תחום התמחותם. ארכאולוגים ציינו עלייה דרמטית בייצור חפצי האומנות של צ'ימו, והם משערים שייתכן כי בעלי מלאכה הובאו לצ'אן צ'אן מאזור אחר שנכבש על ידי ממלכת צ'ימור. מכיוון שישנן עדויות הן לעבודות מתכת והן לאריגה באותה יחידה ביתית, סביר להניח שגם גברים וגם נשים היו אומנים. הם עסקו בדיג, חקלאות ומטלורגיה, ויצרו כלי חרס וטקסטיל מכותנה ומצמר של למה מצויה, אלפקה וויקוניה מצויה. לדיג האנשים השתמשו בסירות מקנים (המוצגים בתמונה משמאל), צדו וסחרו באמצעות מטבעות ברונזה.

חקלאות

כלי צ'ימו המייצג דייג על רפסודת קנים, 1100–1400 - מוזיאון האמריקות במדריד

חקלאות הצ'ימו התפתחה בעיקר באמצעות טכניקות לשימוש במים וחקלאות אינטנסיביות, שחיברו עמקים ליצירת מתחמים, כמו מתחם צ'יקמה-מוצ'ה, שהיה שילוב של שני עמקים בלה ליברטאד (La Libertad). הלמבייקה קישר בין העמקים של לה לצ'ה (La Leche), למבייקה (Lambayeque), רקה (Reque) וסניה חקטקה (Saña Jequeteque). הם פיתחו טכניקות חקלאיות מעולות שהרחיבו את השטחים המעובדים שלהם. ואצ'אקס (Huachaques) היו חוות שקועות שבהן גרפו את הקרקע מלמעלה כדי לעבד את האדמה הלחה והחולית שמתחתיה, דוגמה לכך היא צצ'ודי (Tschudi).

כלי צ'ימו המראה אקט מיני - מוזיאון האמריקות במדריד

הצ'ימו השתמשו בבארות שאליהם היו נכנסים, דומות לאלו של הנסקה, כדי לשאוב מים, ומאגרים כדי להכיל את המים מהנהרות. מערכת זו הגדילה את התפוקה של האדמה, מה שהגדיל את עושר צ'ימו, וכנראה תרמה ליצירת מערכת בירוקרטית. הצ'ימו גידלו שעועית, בטטה, פפאיה וכותנה בעזרת המאגרים ומערכת ההשקיה. התמקדות זו בהשקיה בקנה מידה גדול נמשכה עד לתקופת הביניים המאוחרת. בשלב זה, חל מעבר למערכת מתמחה יותר שהתמקדה בייבוא וחלוקה מחדש של משאבים מקהילות לווין. נראה שהייתה רשת מורכבת של אתרים שסיפקו סחורות ושירותים למחיית הצ'ימו. רבים מהאתרים הללו ייצרו סחורות שהצ'ימו לא יכלו לייצר.

אתרים רבים הסתמכו על מקורות מזון מן הים, אך לאחר התפתחות החקלאות, היו אתרים נוספים בפנים הארץ, שבהם היה קשה יותר להשיג מזון מהים. רעיית למות נוצרה כדרך משלימה להשגת בשר, אך בתקופת הביניים המאוחרת ובאופק המאוחר, האתרים בפנים הארץ השתמשו בלמות כמשאב עיקרי, אף על פי שהם שמרו על קשר עם אתרי החוף כדי להשתמש במשאבים ימיים משלימים.

טכנולוגיה

אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לתקשורת מרחוק היא מכשיר של הצ'ימו המורכב משתי דלעות מצופות שרף המחוברות ביניהם בחוט באורך 25 מטרים. נמצאה רק דוגמה אחת, ושום דבר לא ידוע על מקורה או השימוש בה.

ירושה מפוצלת

בבירת צ'ימו, צ'אן צ'אן, הייתה סדרה של מתחמי מגורים מובחרים או סיודאדלס שלא היו בשימוש בו-זמנית, אלא ברצף. הסיבה לכך היא ששליטי צ'ימו תרגלו ירושה מפוצלת, מה שהכתיב כי יורש העצר היה צריך לבנות ארמון משלו. לאחר מותו של שליט, כל הונו של השליט חולק לקרובים רחוקים יותר.

אומנויות חזותיות

קונכייה

אנשי הצ'ימו העריכו מאוד את הקונכיות של הרכיכות בשל משמעותן הכלכלית והפוליטית כמוצרי מותרות הנסחרים למרחוק, והקונכייה נתפסה לעיתים קרובות כסמל למעמד עילית וכוח אלוהי. תוך שימוש בקונכייה כאמצעי לאמנות ולחפצים שלהם, הצ'ימו השתמשו לעיתים קרובות בקונכיית של שדרנית, סוג של רכיכה ימית דו-קשוותית.

מיני השדרנית הנפוצים ביותר הקיימים בפרו הם Spondylus calcifer Carpenter ו-Spondylus princeps Broderip. לSpondylus calcifer יש גוונים אדומים ולבנים, המשמשים בעיקר עבור חרוזים וחפצים. בעוד שמין זה שוכן במים רדודים יותר וקל יותר להשיגו, ה-Spondylus princeps, המכונה "הצדפה הקוצנית" בשל הקוצים האופייניים לה, היא בצבע אדום אחיד וניתן לקצור אותו רק על ידי צוללנים מנוסים. לפיכך, קונכייה זו הייתה נחשקת יותר ואנשי צ'ימו סחרו בה.

שימושים וסמליות

קלע צ'ימו או צ'אנקי עם קונכיות, צמר, כותנה וחרוזים - המאה הארבע עשרה-חמש עשרה - מוזיאון המטרופוליטן לאמנות

לקונכייה של שדרנית היו מגוון רחב של שימושים בתרבות האנדים במגוון צורות, החל מקונכיות שלמות דרך שברים ועד אבקת קונכיות טחונות. חומר זה עובד ליצירת קישוטים מגולפים בצורה מורכבת, כלים וסחורות המיועדות לאצילים ולאלים. שברי צדפים נמצאו כשיבוץ לקישוטי גוף וכחרוזים לתכשיטים. התמונה מימין מציגה צווארון צ'ימו עשוי כותנה, חרוזי קונכייה אדומים של שדרנית וחרוזי אבן שחורים, והתמונה למטה מציגה קלע עשוי קונכייה. הקונכייה, המייצגת עושר וכוח, נטחנה לאבקה ונפרסה לפני מלך צ'ימור על ידי פקיד הקרוי פונגה סיגדה (Fonga Sigde), ויצרה "שטיח אדום" לרגליו של השליט בזמן שצעד. צדפים שימשו גם לקישוט של מבנים מסוימים ומבנים אדריכליים.

צווארון צ'ימו, המאה השתים-עשרה-ארבע-עשרה, עשוי מחרוזי שדרנית, חרוזי אבן וכותנה - מוזיאון המטרופוליטן לאמנות

חפצים אלה שהתגלו בקברי אצילים, שימשו לעיתים קרובות כמנחות קבורה ומילאו תפקיד בטקסי הקרבה. בשל מקורותיהן הימיים, זכו הקונכיות להערכה על הקשר שלהן לים ותפקידן בטקסי מים ופוריות, ושימשו מנחות בשדות חקלאיים לקידום יבולים בשפע. הצ'ימו גם הניחו צדפים במקורות מים, כמו בארות ומעיינות, כדי להביא גשם לשדותיהם, במיוחד בתקופות בצורת.

המשמעות הסמלית של קונכיית השדרנית קשורה קשר הדוק לתכונות הפיזיקליות ולתכונות הביולוגיות של הצדפה. המורפולוגיה האופיינית לה תרמה לקשר של הקונכייה עם הכוח האלוהי והעולם העל טבעי. הקוצים החיצוניים של השדרנית מעניקים לקונכייה את הקשר שלה לחוזק ולהגנה. בגלל צורתה וצבעה דמוי הדם האדום, הקונכייה מייצגת לעיתים קרובות מוות, הקרבה ושיטות הקזת דם פולחניות, כמו גם חלקי גוף רבייה נשיים. קונכיית השדרנית, הידועה כ"בת הים", נקשרה גם לנשיות, כאשר החד-קשוותיים מגלמים גבריות.

לשדרנית יש איברי חישה מיוחדים, במיוחד עיניים רגישות ופטמות, שתרבויות האנדים שייכו להגנה חושית נוספת. קונכייה, הרגישה לשינויי טמפרטורה במים ומשגשגת במים חמים יותר, נחשבה כבעלת כוחות ניבוי, ומכיוון שדפוסי הנדידה שלה קשורים לתנאי אל ניניו, נוכחותה נתפסה כסימן לאסון.

יתר על כן, השדרנית מפגינה רעילות עונתית, המכונה הרעלת רכיכה משתקת (PSP). פעמיים בשנה מכילה רקמת הרכיכות חומרים רעילים לבני אדם, הנגרמים מאצות רעילות שהרכיכות צורכות. במהלך החודשים הללו, הקונכיות מוצעות לאלי מזג האוויר והפוריות כ"מזון לאלים", שכן חשבו שרק אלים חזקים מספיק כדי לאכול את בשרה של הצדפה. ברמות נסבלות, צריכה אנושית של בשר רעיל זה עלולה לגרום לחולשת שרירים, מצבים משנים נפש ואופוריה, אך במינונים מרוכזים יותר, עלולה להוביל לשיתוק ולמוות. בגלל ההשפעות ההזיות הללו, הייתה השדרנית סמל להתעלות רוחנית ונראתה כגשר בין עולמות פיזיים לעולמות על טבעיים.

צלילה

קישוט לאוזניים של צ'ימו או למבייקה, תקופת הביניים המאוחרת, האנדים המרכזיים, עשוי מסגסוגת זהב-נחושת וסגסוגת כסף - מוזיאון מייקל סי. קרלוס

אף על פי ששרידי סדנאות צדפים וחפצים מצויים בשפע בצ'ימור, מקור קונכיית השדרנית במים החמים של אקוודור. ליקוט הקונכייה הוא תהליך עתיר זמן ועבודה כאחד, המחייב צוללנים מנוסים לצלול חופשי לעומקים של עד 50 מטרים ולנתק את הקונכיות מהסלעים.

המשימה הקשה של צלילה לאיסוף קונכיות מוצגת בציורים על חפצים רבים מהאנדים, כגון קערות, קישוטי אוזניים ואריגים. רבים מהציורים הללו דומים: סירה עם מלחים אוחזים בחבלים המחוברים לצוללים במים. משקולות אבן תלויות מהצוללנים בזמן שהם אוספים קונכיות, ותיאורים של שדרניות מדגישים לעיתים קרובות את הקוצים האופייניים להן. התמונה משמאל מציגה קישוט אוזניים של צ'ימו, שעוצב מסגסוגות זהב-נחושת וכסף ומתאר סצנת צלילה עבור קונכייה. המלבן בחצי העליון של קישוט האוזן הוא סירה עם מפרשים גדולים, וציפורים בקצה העליון היצירה. ארבעה צוללנים שוחים מתחת לסירה ונמצאים ליד קונכיות דוקרניות בצורת קליפת ביצה.

קטעים של סיודאדלס, מתחמים גדולים השמורים לעיתים קרובות למלכים ולאליטה, שימשו כשטחי אחסון לקונכיות, והארכיטקטורה והקישוט של מבנים אלה מסמלים את האוצרות מהים. התבליט המכונה Los Buceadores (הצוללנים), תבליט בצ'אן צ'אן בסיודאדלה אולה (Ciudadela Uhle), מציג תמונות של זוג דמויות בסירה, שאחת מהן אוחזת במשוט, וזוג נוסף של צוללני קונכיות מתחת לסירה ומחוברים לחבלים. התבליט כולל גם חצי עיגול דמוי רשת, כמו גם דמויות קוצניות המייצגות קונכיות.

ייצור וסחר

תליון צ'ימו, 900–1470 לספירה, עשוי מקונכיית שדרנית וטורקיז – דמברטון אוקס

חלק ניכר מהעדויות הקיימות לעיבוד קונכיות בהרי האנדים נובעות מממצאים ארכאולוגיים וטקסטים קולוניאליים. קונכיות של שדרנית מצויות בשפע באתרים ברחבי פרו, הן התגלו באתרי קבורה ובשרידי סדנאות צדפים. רמת האחידות הגבוהה בחפצי קונכייה אלו, בשילוב עם האופי הטכני של עיבוד הקונכיות, מעידים על כך שייצור שדרנית היה מקומי ובוצע על ידי אומנים עצמאיים. אוספים רבים של חפצי שדרנית מכילים חפצים משלבים שונים של ייצור קונכיות: קונכיות שלמות, שברים, חלקים מעובדים ופסולת מעיבוד קונכיות. אף על פי שחוקרים חשפו פסולת קונכיות מעובדות והוכחות רבות לנוכחותן של סדנאות צדפים, הם זיהו ודנו רק במעט מאוד סדנאות קונכיות ספציפיות. בית מלאכה אחד, שמשערים כי הופעל על ידי אנשי צ'ימו, זוהה בטוקומה באזור למבייקה שבפרו על ידי הארכאולוג והחוקר דניאל סנדוויס (Daniel Sandweiss). הוא מתוארך לסביבות 1390–1480 לספירה, בית המלאכה כלל חדרים קטנים שונים והכיל עדויות לייצור חרוזי שדרנית. פסולת קונכיות מכל שלבי הייצור, החל מחתיכות חתוכות ועד חרוזים מוגמרים, יחד עם כלי האבן ששימשו לעבודת הקונכייה, נחפרו מהאתר.

בעוד שמקורות ארכאולוגיים רבים מצביעים על שפע של עיבוד קונכיות, שכן שרידי סדנאות צדפים וחפצים נחשפו בהרחבה בפרו, עדויות מעטות מתעדות את תנועת השדרנית ממקורה באקוודור לבתי מלאכה בצ'אן צ'אן. התיעוד הארכאולוגי מצביע על כך שצ'ימור היה מרכז חשוב לחילופי מסחר, וקונכיות הובאו אליה לעיתים קרובות ממרחק רב ממקורו הגאוגרפי כדי להגיע לאימפריה של צ'ימור. הסחר בשדרנית היה חלק בלתי נפרד מהכוח הפוליטי והכלכלה המתרחבים של הצ'ימו. הקונכייה נתפסה כחומר אקזוטי, והשליטה של ממלכת צ'ימור בסחר החילופין של מוצרי היוקרה המיובאים שימשה אמצעי לשליטה פוליטית, לביסוס ולגיטימציה של שלטון האצילים. בניגוד לאימפריית האינקה, לא ניסתה ממלכת צ'ימור להרחיב את שליטתה על הסחר בשדרנית באמצעות כיבושים של מדינות שכנות, אלא השתמשה בנתיבים הקיימים של המסחר כהצדקה דתית ופיננסית לשלטון.

קיים מידע מועט על האמצעים שבהם בוצעו רכישות וחילופין של שדרנית לאורך נתיבי מסחר, וחוקרים רבים הציעו מודלים שונים לנתיבי הסחר של השדרנית. סביר להניח שהצדפה הימית נסחרה באמצעות סוחרים עצמאיים או סחר למרחקים ארוכים בניהול המדינה, עם תנועה מצפון לדרום של הפריטים. אחד הדיווחים הראשונים על חילופי שדרנית הוא דו"ח שנכתב על ידי המתיישב הספרדי פרנסיסקו חרס (Francisco Xerez), שהיה חבר במשלחת בראשות פרנסיסקו פיסארו, ומתאר רפסודה של מוצרי מותרות, כגון טקסטיל, אזמרגדים וחפצי זהב וכסף, שהיו אמורים להיסחר תמורת קונכיות שדרנית.

חוקרים חלוקים גם באשר לשיטות ההובלה של קונכיות והאם הן הובלו דרך הים או היבשה. ציורים על כלי חרס ותבליטים מהאנדים מתארים שיירות למה הנושאות קונכיות, מה שמספק עדות לכך שהשינוע של הקונכיות היה לפחות בחלקו יבשתי.

אריגים

חולצת גובלן צ'ימו, 1400–1540, סיבי גמליים וכותנה - דמברטון אוקס

הצ'ימו קישטו את הבדים שלהם בברוקד (רקמה בחוט זהב), רקמה, בדים כפולים ובדים צבועים. לפעמים הבדים היו מעוטרים בנוצות ובלוחיות זהב או כסף. נוצות טרופיות המשמשות באריגים כאלה הן עדות לסחר למרחקים ארוכים. צבעים צבעוניים הופקו מצמחים המכילים טאנין או אגוזי מלך, ומינרלים, כגון חרסית כמו גם מבעלי חיים, כמו כנימת קוכיניאל.

הבגדים היו עשויים מצמר של ארבע חיות: הגואנקו, הלמה, האלפקה והוויקוניה. האנשים השתמשו גם בזנים של כותנה, שגדלה באופן טבעי בשבעה צבעים שונים. הבגדים כללו אזור חלציים של צ'ימו, חולצות ללא שרוולים עם או בלי שוליים, פונצ'ו קטנים וטוניקות.

רוב האריגים של הצ'ימו נעשו מצמר אלפקה וכותנה. אם לשפוט לפי כיוון הסיבוב האחיד, מידת הפיתול והצבעים של החוטים, סביר להניח שכל הסיבים נטוו מראש ויובאו ממקום אחד.

גלימה של צ'ימו, תקופת הביניים המאוחרת, 1250–1350, מארג סיבי גמליים וכותנה - מוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס

כלי חרס

כד חרס, בין 1100 ל-1550 - מוזיאון וולטר לאמנות

כלי החרס של הצ'ימו נוצרו עבור שתי פונקציות: מכלים לשימוש ביתי יומיומי וכאלה שנעשו לשימוש טקסי למנחות בקבורה. כלי חרס ביתיים פותחו ללא גימור גבוה יותר, בעוד שכלי החרס לקבורה מעודנים ואסתטיים יותר.

המאפיינים העיקריים של הקדרות של הצ'ימו היו פסלים קטנים, וייצור כלי חרס מעוצבים לשימוש טקסי או יומיומי. כלי החרס נצבעו בדרך כלל בשחור, אם כי יש כמה וריאציות. גם כלי חרס בהירים יותר יוצרו בכמויות קטנות יותר. הבהירות האופיינית התקבלה על ידי שפשוף באבן שלוטשה קודם לכן. בעלי חיים, פירות, דמויות וישויות מיסטיות רבות פוסלו על כלי החרס של הצ'ימו. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שסגנון צ'ימור צמח מתוך שרידי תרבות מוצ'ה, מכיוון שלקדרות הצ'ימו המוקדמת היה דמיון מסוים לזה של המוצ'ה.

מטלורגיה

ספל צ'ימו עם פנים, האנדים המרכזיים, 1100–1536 לספירה, עשוי כסף רקוע - גלריה לאמנות של אוניברסיטת ייל

הציוויליזציה ידועה בעיבוד המתכת המעודן והמורכב שלה, מהמתקדמים ביותר בתקופה הפרה-קולומביאנית. העבודה של הצ'ימו במתכות יקרות מאוד מפורטת ומורכבת. עיבוד מתכת הלך וגדל במהירות בתקופות צ'ימו המאוחרות. הצ'ימו עבדו עם מתכות כמו זהב, כסף ונחושת. כמה אומנים של צ'ימו עבדו בבתי מלאכה למתכת שחולקו לחלקים עבור כל טיפול מיוחד במתכות: ציפוי, זהב, הטבעה, שעווה אבודה, פנינים, סימן המים ותבניות עץ. טכניקות אלו יצרו מגוון גדול של חפצים, כגון כוסות, סכינים, מכלים, פסלונים, צמידים, סיכות וכתרים. הם השתמשו בארסן כדי להקשיח את המתכות לאחר יציקתן. התכה בקנה מידה גדול התרחשה במקבץ של סדנאות ב"סרו דה לוס סמטריוס" (Cerro de los Cemetarios, "גבעת בתי הקברות"). התהליך התחיל בעפרה המופקת ממכרות או מנהר, אשר מחוממת לטמפרטורות גבוהות מאוד ולאחר מכן מתקררות. התוצאה היא קבוצה של גלילים קטנים, כמו חלקים עגולים קטנים של נחושת, במסה של סיגים, שהם חומרים אחרים שאינם שימושיים למטלורגיה. לאחר מכן מחלצים את הגלילים על ידי ריסוק הסיגים, ולאחר מכן מתיכים יחד ליצירת מטילים, שעוצבו לפריטים שונים. הצ'ימו גם עיצבו מתכות באמצעות ריקוע בפטיש, כפי שמוצג בתמונה בצד ימין של ספל הצ'ימו הכסוף. מעבדי המתכות של הצ'ימו השיגו את הטכניקה הזו עם כלים פשוטים וגיליון זהב בודד. האמן היה מגלף תחילה תבנית עץ. אחר כך הם היו מכים בפטיש בזהירות את יריעת הזהב הדקה בעובי נייר סביב העץ.

אף על פי שנחושת מצויה באופן טבעי על החוף, היא הושגה בעיקר מהרמות באזור במרחק של כ-3 ימים משם. מכיוון שרוב הנחושת יובאה, סביר להניח שרוב חפצי המתכת שיוצרו היו קטנים מאוד. הפריטים, כגון חוטים, מחטים, פינצטה וקישוטים אישיים, הם באופן עקבי חפצים קטנים, תועלתניים של נחושת או ברונזה נחושת. הטומי הוא פריט ידוע של הצ'ימו. הם גם הכינו תלבושות פולחניות יפות של תרכובות זהב עם כיסויי ראש של נוצות, עגילים, שרשראות, צמידים וחושן.

דת

לוח זהב של הצ'ימו, מציג את האל נאיימלפ בסירתו - מוזיאון האגודה ההיסטורית הלומברדית

בפאקאסמאיו (Pacasmayo), אל הירח (סי או שי) היה האל החשוב ביותר. הצ'ימו האמינו שהוא חזק יותר מהשמש, כפי שהוא מופיע בלילה וביום, והוא גם שולט במזג האוויר ובצמיחה של יבולים. המאמינים הקריבו חיות וציפורים לירח, כמו גם את ילדיהם על ערמות של כותנות צבעוניות עם מנחות של פירות וצ'יצ'ה (בירה מתירס). הם האמינו שהילדים המוקרבים יהפכו לאלים ובדרך כלל הם הוקרבו בסביבות גיל חמש.

הצ'ימו סגדו לאלי מאדים (נור) וכדור הארץ (גיסה), כמו גם לאל השמש (ג'יאנג) והים (ני). ג'יאנג היה קשור לסלעים שנקראו אלאק-פונג (alaec-pong, אבן קסיקה), שהאמינו שהם אבותיהם של האנשים שבאזורם הם ניצבו ובני השמש. הצ'ימו הגיש מנחות של קמח תירס של אוכרה אדום לאל ני במטרה לזכות בהגנה מפני טביעה ולהצלחה בדיג ותפיסת שלל רב של דגים.

גם כמה קבוצות כוכבים נתפסו כחשובות. שניים מכוכבי אוריון נחשבו לשליחי הירח. קבוצת הכוכבים של הפליאדות שימשה לחישוב השנה והאמינו שהיא משגיחה על היבולים.

לכל מחוז היו מקדשים מקומיים שחשיבותם הייתה שונה. מקדשים אלו, הנקראים ואקה, נמצאו גם בחלקים אחרים של פרו, והיו להם מושא פולחן קדוש (macyaec) עם אגדה וכת הקשורים בהם.

קורבנות

בשנת 1997 גילו חברי צוות ארכאולוגי כ-200 שרידי שלדים על החוף בפונטה לובוס (Punta Lobos) פרו. העיניים של דמויות אלו היו מכוסות וידיהן קשורות מאחורי הגב, רגליהן קשורות זו לזו וגרונן חתוך. הארכאולוגים טוענים כי דמויות אלו, ככל הנראה גופות של דייגים, נהרגו כאות תודה לאל הים ני לאחר שכבשו את עמק חוף הים הפורה של הדייגים בשנת 1350.

קברים בוואקה של הירח היו שייכים לשישה או שבעה בני נוער מגיל 13–14. תשעה קברים היו שייכים לילדים.

בשנת 2011, חשפו ארכאולוגים שלדי אדם ובעלי חיים בכפר ואנצ'אקו (Huanchaco). לאחר שנים של חפירות, הם זיהו יותר מ-140 שלדים אנושיים (ויותר מ-200 של למה) של ילדים בגילאי 6 עד 15, שלכולם היו חתכים עמוקים על פני עצם החזה וכלובי צלעות שבורים, המעידים על כך שייתכן שליבם הוסר. לפי נשיונל ג'יאוגרפיק, אם הניתוח נכון, התגלית מהווה "אירוע הקרבת ילדים ההמוני הגדול ביותר הידוע בהיסטוריה העולמית". הקבורה מתוארכת לשנים 1400–1450. האנתרופולוג האגן קלאוס (Haagen Klaus) משער שייתכן כי צ'ימו עברו להקרבת ילדים כאשר ההקרבה של מבוגרים לא הספיקה כדי לעצור גשם שוטף והצפות שנגרמו על ידי אל ניניו. באוגוסט 2019, הצוות הארכאולוגי שעבד באתר זה חשף כי נחפרו גופותיהם של 227 קורבנות, בני ארבע עד 14, מה שמבסס זאת כדוגמה הגדולה ביותר הידועה ביותר להקרבת ילדים.

אדריכלות

גילופי דגים במתחם צצ'ודי, צ'אן צ'אן

ארכיטקטורה שונה בין ארמונות ואתרים מונומנטליים הבדילה בין השליטים לפשוטי העם. בצ'אן צ'אן יש עשרה מתחמים גדולים עם חומה הנקראים סיודאדלס, או מתחמים מלכותיים, שמשערים שהם קשורים למלכי צ'ימור. הם מוקפים בחומות לבני בוץ שגובהן תשעה מטרים, הנותנות לסיודאדלה מראה של מבצר.

מרבית אוכלוסיית צ'ימו (כ-26,000 איש) חיה בשכונות בקצה החיצוני של העיר. הבתים כללו הרבה חללים ביתיים חד-משפחתיים עם מטבח, חלל עבודה, אזור לחיות בית ואזור אחסון.

לסיודאדלס יש לעיתים קרובות חדרים בצורת האות הלטינית U המורכבים משלושה קירות, רצפה מוגבהת, ולעיתים קרובות, חצר, ולעיתים קרובות היו עד 15 חדרים כאלו בארמון אחד. בתחילת תקופת צ'ימו, האזורים בצורת U נמצאו במקומות אסטרטגיים לשליטה באספקה מהמחסנים, אך לא סביר שהם שימשו כשטחי אחסון. הם מתוארים ככלים לסייע במעקב אחר חלוקת האספקה. עם הזמן גדלה תדירותם של המבנים בצורת U, ותפוצת המבנים השתנתה, הפכה מקובצת יותר, ולא התפזרה, והתרחשה רחוק יותר מדרכי גישה למשאבים. גם הארכיטקטורה של האתרים הכפריים תמכה ברעיון של סדר חברתי היררכי. יש להם רכיבים מבניים דומים, מה שהופך אותם למיני-סיודאדלות עם פונקציות אדמיניסטרטיביות מותאמות לכפר. לרוב האתרים הללו יש קירות קטנים יותר, עם מושבים בנויים רבים כמוקד המבנים. אלה שמשו להגבלת גישה לאזורים מסוימים ולעיתים קרובות נמצאים בנקודות אסטרטגיות.

בצ'אן צ'אן אין תוכנית מאחדת או דפוס שניתן להבחין בו. הליבה העירונית מכילה שישה סוגים עיקריים של אדריכלות:

1. עשר סיודאדלס - מצודות או מבצרים מפוארים
2. אדריכלות ביתית המזוהה עם האצולה של צ'אן צ'אן
3. בתי מגורים ובתי מלאכה ממעמד האומנים פרושים ברחבי העיר
4. ארבע ואקה או תלי מקדש
5. חצרות בצורת U
6. SIAR (Small Irregular Agglutinated Rooms), כלומר חדרים צמודים לא סדירים, שנראה שימשו כמגורים של רוב האוכלוסייה

לקריאה נוספת

• Costin, Cathy Lynne (2016). Making Value, Making Meaning: Techné in the Pre-Columbian World. Washington, D.C.: Dumbarton Oaks Research Library and Collection. pp. 221–252. ISBN 9780884024156.
• "Earspools". Michael C. Carlos Museum (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-2018-04-13. נבדק ב-2018-04-13.
• Glowacki, Mary (2005). "Food of the Gods or mere mortals? Hallucinogenic Spondylus and its interpretive implications for early Andean society". Antiquity (באנגלית). 79 (304): 257–268. doi:10.1017/s0003598x00114061. ISSN 0003-598X.
• Martin, Alexander J. (2001). "The Dynamics of Pre-Columbian Spondylus Trade across the South American Central Pacific Coast". Florida Atlantic University, ProQuest Dissertations Publishing – via ProQuest Dissertations & Theses Global.
• Miller, Rebecca Stone (1996). Art of the Andes: From Chavín to Inca. London: Thames & Hudson. pp. 160–161. ISBN 978-0500202869.
• Park, Yumi (2012). Mirrors of Clay: Reflections of Ancient Andean Life in Ceramics from the Sam Olden Collection. Jackson, MS: University Press of Mississippi/Jackson State University. pp. 91–92. ISBN 978-1617037955.
• Paulsen, Allison C. (1974). "The Thorny Oyster and the Voice of God: Spondylus and Strombus in Andean Prehistory". American Antiquity (באנגלית). 39 (4Part1): 597–607. doi:10.2307/278907. ISSN 0002-7316. JSTOR 278907.
• Pillsbury, Joanne (1996). "The Thorny Oyster and the Origins of Empire: Implications of Recently Uncovered Spondylus Imagery from Chan Chan, Peru". Latin American Antiquity (באנגלית). 7 (4): 313–340. doi:10.2307/972262. ISSN 1045-6635. JSTOR 972262.
• Ritual Sacrifice in Ancient Peru. Benson, Elizabeth P., Cook, Anita Gwynn. (1st ed.). Austin: University of Texas Press. 2001. ISBN 0292708939. OCLC 55873621.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link)
• "Thorny Oysters: The Daughters of the Sea". The Metropolitan Museum of Art (באנגלית). נבדק ב-2018-04-12.
• Chimor outline

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת צ'ימור בוויקישיתוף

• Central and Southern Andes, 1000–1400 AD at Metropolitan Museum of Art
• Golden Kingdoms: Luxury & Legacy in the Ancient Americas at Metropolitan Museum of Art
• Art of the Ancient Americas at Yale University Art Gallery
• Thorny Oyster: The Daughters of the Sea at Metropolitan Museum of Art
• Chimú, Encyclopædia Britannica
• Chimú gallery
• Video of possible Quingam letter discussed above