מנזר פובלט

אתר מורשת עולמית בספרד

המנזר המלכותי של סנטה מריה דה פובלטקטלאנית: Reial Monestir de Santa Maria de Poblet, בספרדית: Real Monasterio de Santa María de Poblet), או בקיצור מנזר פובלט, הוא אב הטיפוס של מנזר ציסטרציאני (מסדר נזירים קתולי) ספרדי.

מנזר פובלט
Reial Monestir de Santa Maria de Poblet
מבט כללי על המנזר
מבט כללי על המנזר
מבט כללי על המנזר
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1991, לפי קריטריונים 1 ו-4
שטח האתר 18 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
סוג כנסייה, מנזר ציסטרציאני עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום וימבודי אי פובלט עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1150
תאריך פתיחה רשמי 1150 עריכת הנתון בוויקינתונים
חומרי בנייה אבן עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל ארנו ברגואס עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי סגנון ציסטרציאני עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
גובה 11 מ' (חומה) עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 18 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 41°22′51″N 1°04′57″E / 41.380833333333°N 1.0825°E / 41.380833333333; 1.0825
www.poblet.cat
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
וידאו קצר על המנזר
דגם המנזר, במיניאטורה של קטלוניה
קברים מלכותיים של המנזר, שם קבור חואן השני, מלך אראגון

המנזר שוכן בנפת ברברה (קט') בשטח המועצה המקומית וימבודי אי פובלט (קט'), במחוז טרגונה בקטלוניה (ספרד). המנזר הראשון במקום טופח ומומן על ידי רמון ברנגר הרביעי, רוזן ברצלונה, שהעניק אותו לנזירים של מנזר פונפרואד (צר') (דרום צרפת של ימינו) בשנת 1149.

המבנה שימש כפנתאון המלכותי של כתר אראגון, מסוף המאה ה-14 עד להכחדת בית המלוכה של אראגון במאה ה-15.

המנזר הלך והתעשר כתוצאה מתרומות שונות שקיבל, והגיע לשיא פארו במאה ה-14, ומאז הלך והידרדר עד שננטש לחלוטין בשנת 1835 כתוצאה מהחרמת מנדיסאבל (אנ').[א] בשנת 1930 החל שיקום המנזר, כך שבשנת 1935 ניתן היה לקדש את הכנסייה במטרה לחדש בה את הפולחן, ובשנת 1940 חזרו אליו כמה נזירים. לא ניתן לבקר בכל חלקי המנזר, בייחוד סגורים החדרים המשמשים את הנזירים הציסטרציאנים שחזרו להתגורר במנזר.

בשנת 1991 הוכרז מנזר פובלט אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ויחד עם מנזר גואדלופה, אל אסקוריאל, מנזר סן מייאן דה יוסו ומנזר סן מייאן דה סוסו הם המנזרים בספרד (אנ') שזכו לתואר זה.

היסטוריה עריכה

האטימולוגיה של הכינוי פובלט נובעת מ"פופולטום" (populetum) השם בלטינית לעץ הצפצפה. האזור היה תמיד עשיר מאוד בצמחייה וביערות של עצים אלה, מה שהוביל לכך שהוא הוכרז בשנת 1984 "שטח טבעי בעל עניין לאומי" (Paraje Natural de Interés Nacional), בשטח של 21 קילומטרים רבועים הכולל 50 מעיינות טבעיים.

מנזר פובלט הוקם על ידי רמון ברנגר הרביעי, רוזן ברצלונה, שסביב שנת 1150 תרם את אדמות פופולטום למנזר הצרפתי מנזר פונפרואד (צר') בתקופה בה היה אב המנזר סנצ'ו, רוזן פרובאנס (אנ'). מנזר פונפרואד היה שלוחה של מנזר קלרבו והוא שוכן קרוב לנרבון. אדמות אלו שהוצעו למנזר הן אלה שנמצאו כיום בנפת ברברה (קט') בשטח המועצה המקומית וימבודי אי פובלט (קט'), ליד העיירה ל'אספלוגה דה פרנקולי (קט'), על רקע הרי פראדס (montañas de Prades). למובלעת היו התנאים המומלצים על ידי הנזירים הציסטרציאנים להקמת מנזר: היא מבודדת, עם מים בשפע וסביבה נרחבת לחקלאות.

עם הקמתו של מנזר זה, היו קיימים באירופה ארבעה מנזרים ציסטרציאניים גדולים: קלרבו (בעמק אבסינת בצרפת), לה סוב-מז'ר (La Sauve-Majeure בלנגדוק), פונפרואד (ליד נרבון) ופובלט. קהילה הנזירים הראשונה הוקמה בראשות אב המנזר גראו (Abad Guerau) בשנת 1153. במסמכים שנשמרו, תרומה של הוויקונטים של קרדונה (vizcondes de Cardona) מתוארכת שנתיים קודם לכן, ב-1151. במשך מאות שנים קיבל המנזר לעיתים קרובות תרומות של מלכים ומשפחות אצולה. הודות למסמכים אלה על התרומות והמתנות השונות אפשר לעקוב אחר שלבי הבנייה והגימור של הקלויסטר או חלקים בכנסייה. בצוואה משנת 1184 נאמר כי הכנסייה הייתה עדיין בבנייה. מסמך נוסף מאותה השנה מתייחס לתרומה של המלך עבור מנורות למזבח של סנטה מריה, מה שמרמז שלפחות במקום המקודש בכנסייה כבר התנהל פולחן. במחצית השנייה של המאה ה-12 היה הקדוש ברנרדו מאלזירה (ספ') חבר בקהילת המנזר. ברנרדו, במקור נסיך מוסלמי מאל-אנדלוס, הצטרף למסדר כשהיה השגריר של ולנסיה המוסלמית בחצר של רמון ברנגר הרביעי.

בשנת 1340 הורה פדרו הרביעי, מלך אראגון המכונה "חובב הטקסים" להקים במנזר מאוזוליאום הקרוי "הפנתאון המלכותי" (Panteón real) בו נקברו בסופו של דבר 6 מלכים מממלכת אראגון ונשותיהם. הבחירה בקבורה במנזר לוותה בתרומות חשובות: קרקעות, גברים וכסף. בנוסף, נבנו קפלות פרטיות כמו אלה של אורז'ל (Urgel) וארז'נסולה (Argensola). השושלות החשובות ביותר של קטלוניה תרמו למנזר במידה רבה: הרוזנים של אורז'ל, סרברה (Cervera), קרדונה (Cardona), פוג'יוור (Puigvert) ובוישאדורס (Boixadors).

מנזר פובלט היה תחת חסותם ופטרונותם של המלכים מאז הקמתו. עם הכחדת בית המלוכה של אראגון התחילה דעיכתו הרבה, אם כי בתקופת הרנסאנס ניסו כמה אבות מנזר להעשיר אותו ביצירות חדשות. כך למשל שכר אב המנזר קאישל (Caixal) את הפסל דמיאן פורמנט (ספ') לייצר באבן את הקישוט מאחורי המזבח בקפלה הראשית (1526–1531), יצירה יוצאת דופן שעלותה הייתה כה מוגזמת עד שגרמה להתקוממות הנזירים נגד אב המנזר שלהם, שנשפט לבידוד תמידי בהאשמות של "בזבוז ואי-ציות".

עם השינויים הפוליטיים של המאה ה-19, מלחמות אזרחים וכו', היה המנזר בתהליך של דעיכה. בשנת 1822 הועמדו הנכסים שלו למכירה והנזירים גורשו על ידי המיליציה הקטלאנית של הליברלים שהיו במלחמה עם האבסולוטיסטים (אנ').[ב] המנזר נשאר ללא השגחה וסבל משריפות וביזה במשך שנתיים, אם כי אוצרות התכשיטים נלקחו קודם לכן. בשנת 1825, במהלך העשור מבשר הרעות של פרננדו השביעי (ספ'),[ג] חזרו הנזירים וניסו להשיב את הסדר, לתקן את הנזקים ולהשיג בחזרה חלק מהרכוש הגנוב. אך המאבקים בין הליברלים והאבסולוטיסטים נמשכו והתוצאות היו קטלניות עבור מובלעות נזירים רבות בקטלוניה. מתוך חשש מהגרוע ביותר, החליטו החניכים הצעירים והליברלים, ואחריהם המבוגרים יותר, לצאת מהמנזר ולמצוא מקלט בבתים פרטיים. הם הוציאו את החפצים היקרים והניידים ביותר מהמנזר, והעבירו אותם לאנשים פרטיים; כמעט הכול אבד. במנזר נותרה הספרייה, הארכיונים וקברי המלכים בהמתנה לביזה וחילול הקודש.

בשנת 1833 ובמהלך המלחמה הקרליסטית הראשונה התיישבו גדודים של הצבאות השונים במנזר. הם הרסו את הקברים כששרפו את הבגדים שמצאו בפנים בחיפוש אחר זהב ואבנים יקרות. בהמשך, חולצו ספרים ומסמכים רבים ושרידי הקברים נלקחו לטרגונה לשמירה.

ביזה, הצתות והזנחה הפכו את המתחם למקום של חורבות נשכחות. בשנת 1930 קמה העמותה "פטרונטו דה פובלט" (Patronato de Poblet, "חסות פובלט") כדי לעזור לשחזר את האבנים העתיקות ויצירות האמנות שעדיין נותרו. נוצרה גם העמותה "אחוות ידידי המנזר" (Hermandad de Amigos del Monasterio). בסיועם שופץ חלק גדול מהבניין, ובשנת 1940 הצליחה להשתקע בו קבוצה של ארבעה נזירים ציסטרציאנים איטלקיים.

נכון לעשור השלישי של המאה ה-21 ממשיכים הנזירים הציסטרציאנים לאכלס את המנזר, דואגים למקום, מתפללים ומתחזקים גינה קטנה. הם גם מנהלים אכסניה לשנים-עשר אורחים גברים הזקוקים למפלט רוחני, בתמורה הם מקבלים תרומות שכל אורח רוצה לתת (במנזרים רבים בספרד יש אכסניה מסוג זה). הפונדק מהווה אמת מידה לניהול אקולוגי, וב-2012 זכה בפרס מטעם ההתאחדות האירופית לאנרגיות מתחדשות (אנ').[1]

ארגון המנזר עריכה

 
מנזר פובלט

מראשית היווסדו תוכנן שהמנזר יקיף אזור עיבוד חקלאי למופת הן בתוך הנכס, והן בחוות בסביבה (המכונות grangiae), תוך ניצול של שפע המים והיערות. כל אחת מהחוות נשלטה ונוהלה על ידי נזיר שעמד בראש קבוצת עובדים המכונה "משפחה" (familia) המורכבת מעמאיים, שומרים כפריים, גננים וכו'. בסוף המאה ה-12 היה המנזר הבעלים של 17 חוות.

מנזר פובלט הצליח לספק את כל צרכיו בכוחות עצמו. המנזר היה בפועל עיירה שלמה אמיתית בסגנון של המנזרים סיטו (צר') וקלרבו. בנוסף למבני השירות המובנים מאליהם והעיקריים של כל מנזר, היו בפובלט מרפאה, בית מרקחת, בתי קברות, גן של צמחים ארומטיים, טחנות, מאפיות ואפילו צינוק, שכן לאב המנזר הייתה סמכות של אציל פיאודלי.

בתים, רכוש וזכויות עריכה

המנזר הפך לבעלים של מנזרים ציסטרציאניים רבים בעיירות החשובות ביותר בכתר אראגון. השלוחות הגדולות היו:

המנזר הרחיב את תחום השיפוט שלו על פני שבע ברוניות שכללו 60 יישובים. הייתה לו הזכות למנות את ראש העיירה של 10 העיירות התלויות בו. המנזר היה גם בעל רכוש גדול שכלל את:

  • הטירה והכפר ורדו (Castillo y villa de Verdú)
  • טירת מונרגס (Castillo de Monargues)

למנזר היו גם זכויות מרעה על אדמות המלוכה, כמו גם על משטחי המלח של קרדונה וזכויות הדיג באמפוריאס.

אב המנזר והנזירים עריכה

אבות מנזר פובלט קיבלו כוח סמכות שיפוטי נרחב שחל לא רק על המנזרים והרכוש בבעלות המנזר, אלא הם גם עמדו בראש המסדר הציסטרציאני בממלכות אראגון ונווארה. בקורטס של קטלוניה (ספ') (הפרלמנט) היה להם מקום בולט, ואף היו חברים בז'נרליטט דה קטלוניה. פדרו הרביעי, מלך אראגון (המכונה "חובב הטקסים"), העניק לאבות המנזר (או בהיעדרם לנזירים הממונים) את המעמד המיוחס של מחלק הנדבות (Limosnero) המלכותי בחצרו. הם זכו לכבוד של ליווי המלך בפעולותיו ובקרבות הכיבוש שלו, לעיתים קרובות שימשו כיועציו או כשגרירים מטעמו.

פרו השני, מלך אראגון, העניק את התואר נוטריון מלכותי (Notario real) לנזיר האחראי על הארכיון. גם המנזר וגם הנזירים קיבלו פטור משבועה בתביעות ובמשפטים שכן דיברתם אמורה הייתה להיות שווה יותר משבועה.

על פי סמכות שהעניק חיימה הראשון, מלך אראגון משנת 1222 נתנה הזכות לשאת את הסמל המלכותי לכל אחד מנכסי מנזר פובלט כסימן להיותם תחת חסותו של המלך.

בניית מתחם המנזר עריכה

 
מגורי הנזירים

בנייתו של מנזר ציסטרציאני זה כפי שהגיע לימינו החלה בערך בשנת 1163, כלומר עשר שנים לאחר הקמתו. מתועד כי בשנה זו (1163) תרם ארנאו דה בורדלס (Arnau de Bordells) לבנייה הסופית באבן ורמון דה סרברה (Ramón de Cervera), אישר לנזירים שיוכלו ”לחצוב את האבנים הדרושות לבניית המנזר ומבני העזר”.

הבניינים הציסטרציאנים לקחו בחשבון את המובלעת וסביבתה. אחד התנאים החשובים ביותר היה קיומו הקרוב של נחל שמימיו הוטו לתעלות שעברו במתחם הנזירים. בזמן הקמתו של המנזר הציסטרציאני הוקמו באופן זמני סדרת מבנים המתאימה לחיי קהילה, בהמתנה לבניין הגדול הסופי שעל פי הניסיון היה עתיד להיות מוכן כעבור כעשר ולעיתים עשרים שנים. ייתכן שכבר היה קיים מבנה עתיק וצנוע במקום בו הנזירים החלו את דרכם. כאשר החלו העבודות הגדולות של הבנייה באבן, נבנתה במהירות קפלה קטנה שנשארה בדרך כלל מאוחר יותר כקפלה נספחת, ובמקרים מסוימים, כמו במנזר פובלט, הקלויסטר הקטן של סן אסטבן (Claustrillo de San Esteban), שמו של הקדוש לו מוקדשת הכנסייה הקטנה. הקפלה של סן אסטבן הוקדשה לימים לקפלת קבורה. מבנה זה והקלויסטר שלו מהווים את הגרעין העתיק ביותר (המאה ה-12) של המתחם כולו.

בזמן שהנזירים חיו בגרעין המתואר הנ"ל, הוקמה הכנסייה הסופית, בין השנים 1162 ל-1196. בשנת 1200 כבר הסתיים הקיר הצפוני הצמוד לצידו הדרומי של הקלויסטר. לאחר עבודות אלה היה צריך לבנות את בית המועצה הראשון (שהיה עתיד להשתנות שנים לאחר מכן), את חדר תשמישי הקדושה העתיק, חדר האוכל וחדרי השינה של הנזירים בקומה העליונה. באמצע המאה השלוש-עשרה בוצעו הרחבות ושיפוצים כפי שתועד בתרומות ובצוואות שהשתמרו.

בשנים 1225 ו-1234 יש תיעוד על הקמת חדר האוכל למומרים; מסמך אחר משנת 1243 מציין את עבודות חדרי השינה. מכאן נובע כי עד אמצע המאה ה-13 התרוממו לפחות שלושה מארבעת קירות הקלויסטר. תרומות שנעשו בשנת 1249 ו-1250 מבהירות כי הן מיועדות ליצירות "בית המועצה החדש", וקישוט "חדר תשמישי הקדושה החדש" ו"חדרי השינה החדשים", כלומר להחליף או לשפץ את החדרים הישנים מסוף המאה ה-12.

המנזר הורחב במאה ה-14 עם בניית האטריום של הבישוף קופונס, מרתף היין (המחליף את המעונות של פשוטי העם) ומעון הנזירים שפרשו לגמלאות. בסוף אותה מאה זו נבנה בשטח המנזר המתחם שנקרא ארמונו של המלך מרטין (המכונה "האנושי"). בין השנים 1789–1792 נבנה חדר תשמישי הקדושה החדש צמוד לקיר הדרומי של הכנסייה ותפס גזרה מקו החומה.

מכלול המנזר עריכה

מכלול המנזר כולו מורכב משלושה מתחמים מובחנים היטב המחוברים זה לזה באמצעות שערי גישה. לאחר מעבר הכביש הנוכחי לל'אספלוגה דה פרנקולי (שהיה בעבר פאסאו דה סן ברנרדו (Paseo de San Bernardo) בבעלות הנזירים) מגיעים לסביבת המתחם הראשון.

המתחם הראשון עריכה

 
שער הזהב
 
שער הכנסייה הבארוקי
 
מימין שער הכנסייה, מצד שמאל השער המלכותי

שער הכניסה למתחם הראשון מכונה "פוארטה דה פראדס" (Puerta de Prades). השער בנוי מקשת עגולה למחצה הבנויה מאבנים גדולות מבחוץ, וקשת מחודדת בפנים. מעל הדלת ישנה גומחה עם פסל של מרים הבתולה פטרונית המנזר. בנוסף שלט האצולה של אב המנזר פרננדו דה לרין (Fernando de Lerín‏; 1531–1545), הכד עם חבצלות (סמל לטוהר) וראשי התיבות PO המתייחסים לפובלט.

במתחם הראשון הזה היו חדרי החקלאים, העובדים, העמאים ובני "משפחה" אחרים של המנזר. אב המנזר גימרה (Guimerá‏; 1564–1583) הורה לחפור באר, ולבנות שוקת שתייה וכמה צינורות מים, ולראיה לשלטונו הוכן שלט האצולה שלו באבן: שני פסים אדומים בשדה זהב. עדיין נותר ביתו של הנזיר השוער שנבנה בימי אב המנזר פרננדו לרין, שגם שלט האצולה שלו נשמר.

לאחר מעבר שדרה, מגיעים לשער הגישה למתחם השני. השער קרוי פוארטה דוראדה (Puerta Dorada, "שער הזהב"), הרמז לברק של לוחות הברונזה שכיסו אותו ושהוזהבו על פי רצונו של פליפה השני, מלך ספרד בשנת 1564 כשבילה את השבוע הקדוש במנזר זה. שער זה הוקם תחת שלטונם של אבות המנזר דלגאדו וחואן פאיו קולו ( Delgado y Juan Payo Coello‏; 1480–1499) והוא דוגמה לשער צבאי. שלטי האצולה של שני אבות המנזר הללו ממוקמים בחזית מתחת לשלטי האצולה הגדולים יותר של כתר אראגון, סיציליה וקסטיליה, המתייחסים למלכים חואן השני ופרננדו השני המכונה "הקתולי". בניית השער הסתיימה בשנת 1493 כדי לקבל את המלכים הקתולים, ובאותה שנה הם ביקרו במנזר בליווי ילדיהם האינפנטה חואן והילדות חואנה, איזבלה וקטלינה.

טקס קבלת הפנים של המלכים שביקרו בפובלט התקיים לפני שער זה. כריות כריעה עשירות היו מוכנות וברגע שכרעו ברך, נתן להם המנזר לנשק את "צלב העץ" (Lignum Crucis) המעוטר. לאחר מכן הם צעדו בתהלוכה תחת חופה, שרים את טה דאום ומלווים בפמלייתם ובנזירי הקהילה. הם נכנסו למתחם השני דרך שער הזהב, ובקפלת סנטה קטלינה הם עצרו שוב להתפלל לפני שהם נכנסו סוף סוף למתחם.

ליד השער המוזכר נמצאת הקפלה של סן חורחה שאלפונסו החמישי, מלך אראגון הורה להקים כהודיה על הניצחון שהושג בכיבוש נאפולי בשנת 1442, בתקופת אב המנזר קוניל (Conill). היא קרויה הקפלה של סן חורחה, אך במציאות היא מוקדשת לבתולה של מחרוזת התפילה (Virgen del Rosario), המלאך מיכאל וחורחה הקדוש, מכיוון שמניחים כי שלושתם היו מגיני המלך בכיבוש נאפולי. שלושת הייצוגים הפיסוליים של מגינים אלה היו ממוקמים בקישוט מאחורי המזבח שכבר לא קיים כיום.

הקפלה של סן חורחה מרובעת, עם דלת גותית שבאגפיה עמודים המסתיימים בצריחונים. בחזית שלטי האצולה המלכותיים של אלפונסו החמישי מאראגון, ונאפולי בתוספת שלט האצולה של אב המנזר קוניל (עם ארנב מגולף כסמל לשמו) הנתמך על ידי שני תומכים. יש לו קמרון צלעות בצורת כוכב.

עוברים דרך שער הזהב ומגיעים אל המתחם השני.

המתחם השני עריכה

לאחר מעבר שער הזהב, מגיעים לכיכר גדולה שצורתה לא סדורה, ובה נשמרו כמה שרידים של מבנים ישנים. בקו ישר עם הדלת וברקע, אפשר לראות את דלת הגישה לאטריום של כנסיית המנזר, פתוחה בקיר העוטף את המתחם השלישי. זוהי דלת בארוקית מהמאה ה-17 אותה הורה דוכס קרדונה לבנות בשנת 1670. מהאטריום נכנסים לאולם הראשי של הכנסייה. משני צידי הדלת פסליהם של סן בניטו וסן ברנרדו, בתוספת דמותה של הבתולה בגומחה. משני הצדדים פתוחים חלונות עגולים עם קישוטים רבים בבארוק ועמודים מסולסלים.

באמצע הכיכר ומול דלת זו ניצב צלב האבן הגדול של אב המנזר גימרה (Guimerá) מהמאה ה-16 על פודיום עם ארבע מדרגות.

מצפון לכיכר נמצאת קפלה צנועה מאוד שהוקדשה לסנטה קטלינה בשנת 1251. היא נבנתה על ידי רמון ברנגר הרביעי וזה היה המקום בו התפללו אורחי הכבוד לפני שנכנסו למתחם השלישי. במשך שנים רבות היה בה פסלה של הבתולה של הברושים (Virgen de los Cipreses). לתוך הקפלה ניתן להגיע דרך דלת רומנסקית פשוטה מאוד; היא מקורה על ידי קמרון חבית מחודד.

מבנים אחרים בכיכר הגדולה שהיו חשובים בימיהם הם:

  • אכסניה, לכיוון דרום (נותרו רק שרידים).
  • ארמון המנזר המודרני, שבנייתו החלה בימיו של אב המנזר פרנססק אוליבר דה בוטלר (Francesc Oliver de Boteller) בשנת 1583. המסדרון או הגלריה (עבודות מאת ג'נובר, 1732) הובילו היישר לתוך הכנסייה. כאשר נבנה ארמון זה הוא היה עדיין באזור בוסתן, מחוץ למתחם הפנימי.
  • בית חולים לעניים, נבנה בשנת 1207 בזכות תרומות של ברנרדו דה גרניינה (Bernardo de Granyena).
  • ארמון המנזר הישן, שם שהו הנשים שהיו בפמליית איזבלה המלכה הקתולית כשביקרה במנזר עם משפחתה.

המתחם השלישי עריכה

 
תוכנית המנזר

מטרים ספורים מדלת הגישה הבארוקית לכנסייה נמצא השער המלכותי (Puerta Real) (מסומן באותיות PR בתוכנית המנזר), הדחוק בין שני מגדלים, שהופעתם מזכירה את המגדלים "טורס דה סרנוס (ספ')" בוולנסיה.

מתחם אחרון זה כולל את כל חדרי המנזר עצמו, כלומר מה היה המתחם המקורי. הוא מוקף בחומה מבוצרת שעל בנייתה הורה פדרו הרביעי כאמצעי הגנה, כתוצאה מכך שהורה על הקמת האזור לפנתאון המלכותי בכנסייה.

את העבודות ניהל סגנו, פראי גיין דה אגויו (Fray Guillén de Agulló‏, 1367–1382). היקף החומה 608 מטרים, גובהה 11 מטרים ורוחבה 2 מטרים. היא כוללת שינות וחרכי ירי, ובנוסף מסלול ההליכה האופייני לחומה. הביצורים מוגנים על ידי 12 מגדלים מרובי צלעות. שניים מהם הם באגפי "השער המלכותי". שני המגדלים שנמצאים בפינות משני צדי דלת זו היו מגדלי כלא. המגדל המחובר לחדר תשמישי הקדושה החדש (מספר 16 בתוכנית) נושא את השם "טורה דה לאס הוסטיאס" (torre de las Hostias, "מגדל המארחים"), והמגדל בסמוך בכיוון צפון-מזרח מכונה לוס לוקוס (los Locos, "המשוגעים").

השער המלכותי (PR בתוכנית) הוא מבנה צבאי מהמאה ה-14. בפתח יש קשת עגולה עם אבנים גדולות שבאבן הראשה שלה תבליט של מלאך מציג את שלט האצולה של כתר אראגון עם שני אריות תומכים שואגים. משני הצדדים שני כתרים של המלך פדרו הרביעי; אפשר לקרוא באחד מהם כתובת באותיות קטנות בלטינית: ”עבודה זו החלה בתקופתו של פדרו, מלך אראגון”,

מעל הדלת נראים חרוטים מגנים מלכותיים מגולפים המתחלפים לסירוגין במגן של אב המנזר גיירמו אגויו (Guillermo Agulló‏; 1361–1393), שהבנייה נעשתה בתקופתו.

לאחר מעבר השער נמצאים משמאל שרידי מה שהיו בעבר חדרי המומרים והתורמים. מימין, כמה מדרגות אבן מובילות לארמונו של המלך מרטין "האנושי", מראשית המאה ה-15 (המשמש כיום כמוזיאון). מול השער המלכותי ניתן לראות את האטריום או פרוזדור הקלויסטר (מספר 15 בתוכנית), יוזמה של אב המנזר קופונס. משמאל לאטריום נמצאים המרתפים (מספר 14 בתוכנית), מבנה שהיה בעבר חדר אוכל לעמאים או למומרים. המעון לנזירים בדימוס נבנה בחדר זה במאה ה-14. משנת 1983 נמצא כאן המוזיאון לשיקום המנזר.

מימין לאטריום זה נמצאים מכבשי הכנת היין מהמאה ה-13 (מספר 10 בתוכנית), במקור המעון של העמאים. הקיר הדרומי מחובר לקיר הצפוני של הכנסייה. בתוך האטריום או הפרוזדור אפשר להגיע לפינת המפגש עם הצד הצפון-מערבי של הקלויסטר (מספר 8 בתוכנית).

ממזרח למתחם החומה נמצאים המתקנים העתיקים ביותר מהמאה ה-12: הקפלה של סן אסטבן (מספר 1 בתוכנית. מספר 3 הוא המנזר של קפלה זו) ומרפאה (מספר 2 בתוכנית). באזור זה נמצאים גם החדרים המלכותיים שנבנו במאה ה-14 על הקיר. בפינה הצפונית-מזרחית נבנו חדרים מודרניים של נזירים בדימוס.

תיאור מפורט עריכה

הכנסייה עריכה

 
תוכנית הכנסייה

מדלת הבארוק הפתוחה בקיר המערבי של החומה אפשר לגשת אל האטריום או הגליל (אנ') של הכנסייה (מספר 1 בתוכנית) שקרוב לוודאי נבנה בסוף המאה ה-13 כמו גם אל חלון הרוזטה הפתוח שבקיר המערבי המספק אור לספינה המרכזית. האטריום מקורה בקמרון צלעות. היו בו שני מזבחות, האחד מהמאה ה-16 שהוקדש לקבר הקדוש שנשמר ומשוחזר והשני מוקדש לבתולה של המלאכים (Virgen de los Ángeles) שלא נותר ממנו זכר. במקומו יש ייצוג גותי של צליבת ישו.

בניית הכנסייה התרחשה בתקופת שלטונם של רמון ברנגר הרביעי, רוזן ברצלונה ואלפונסו השני, מלך אראגון, בסגנון רומנסקי, בתקופות אב המנזר אוגו (Hugo) עד 1166.

לכנסייה יש תוכנית של בזיליקה עם שלוש ספינות וטרנספט; שתי הספינות הצדדיות צרות בהרבה מאולם התווך (הספינה המרכזית). הספינה הצפונית (מחוברת לקלויסטר) (מספר 3 בתוכנית) היא רומנסקית עם קמרון צלעות; הספינה המרכזית (מספר 2 בתוכנית) היא גם רומנסקית אך הקמרון שלה הוא קמרון חבית מחודד. הספינה הדרומית היא גותית, שנבנתה מחדש על ידי אב המנזר קופונס בסביבות 1330, במקביל לכך שהוא הורה לפתוח את שבע הקפלות (מספר 4 בתוכנית); עוד מתקופת אב מנזר זה היא הכיפה הגותית הגדולה המתומנת עם חלונות גדולים, ששוחזרה בין 1979 ל-1981. האמבולטוריום מקיף את המקום המקודש (מספר 7 בתוכנית) אליו נפתחים חמש קפלות רדיאליות. שני האפסיסים הפינתיים מתחברים לטרנספט (מספר 5 בתוכנית).

שולחן המזבח הישן נשמר במקום המקודש, ומורכב מאבן גדולה הנתמכת על ידי ארבעה זוגות עמודים רומנסקיים. הבניין הנוכחי מאכלס בתוכו שני אוצרות גדולים: קישוט המזבח הרנסאנסי, יצירה של דמיאן פורמנט (ספ') והקברים המלכותיים (מספר 6 בתוכנית).

קישוט המזבח עריכה

 
הקישוט מאחורי המזבח

הקישוט מאחורי המזבח בנוי באלבסטר, עבודה של דמיאן פורמנט שיצר אותו בין השנים 1527–1529 על פי הזמנתו של אב המנזר פדרו קאישל (Pedro Caixal) בתקופת שלטונו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. עלות הקישוט הייתה 4,060 דוקטים זהב, בתוספת הוצאות מגורים ולינה עבור הפסל וצוותו. ראשית, הביא פורמנט גילוף של הבתולה עם הילד ויוסף הקדוש, כמודל למה שהוא עומד לעשות, שגולף באלבסטר מאראגון, חומר שהיה אז מאוד מוערך.

היסטוריה עריכה

קישוט המזבח הושלם לפני המועד שצוין בחוזה. הפסל גבה את התשלומים בגין עבודתו ללא בעיות עד חודש מאי 1530, אז עדיין היו חייבים לו 960 דוקטים. הוא מעולם לא יכול היה לגבות אותם מכיוון שביוני אותה השנה היה אב המנזר מעורב בשערורייה כלכלית ובהליך משפטי. הקהילה סירבה להמשיך ולשלם את המחירים שנראו מוגזמים, וחבריה האשימו את הפסל כי רימה את אב המנזר במחיר ושיחד אותו בעזרת כמה מתנות מפוסלות. פורמנט הגיש תביעה ללא הצלחה. בשנת 1570 תבעה נכדתו, אורסולה גרסיה, את החוב ללא הצלחה.

בשנת 1835, לאחר שהנזירים נטשו את המנזר, נגרם נזק לקישוט המזבח. בשנת 1940 הוא שוחזר. זהו קישוט המזבח השני בסגנון רומי של פורמנט שנשמר, כשהעיצוב האדריכלי רנסאנסי עם גרוטסקות.

תיאור עריכה

הקישוט מאחורי המזבח מסודר עם חלק תחתון, ושלוש רצועות אורך בשלוש קומות.

  • החלק התחתון: תגליפים של "תפילת ישו בגת שמנים", מאסרו של ישו, ההלקאה של ישו, ישו לפני פונטיוס פילאטוס והנפילה בדרך לגבעת הגולגולתא.
  • הקומה הראשונה: הבתולה עם הילד בולטת במרכז, בגודל גדול יותר מהפסלים מצדדיה. מצד אחד ומצד שני, בגומחות קטנות יותר נמצאים הקדושות קולומבינה, אורסולה ופלורנטינה והקדושים מטיאס, ברנרדו וגוויין.
  • קומה שנייה: תבליטים עם שבעת האירועים המשמחים בחייה של מרים, אם ישו.
  • קומה שלישית: במרכז דמותו של ישו, גדולה יותר משאר הפסלים המייצגים את שנים-עשר השליחים.

הקישוט מסתיים בהמשך של רצועת האורך המרכזית ובו ייצוג של צליבת ישו.

חדר תשמישי הקדושה עריכה

חדר תשמישי הקדושה המקורי (מספר 7 בתוכנית הכללית) שכן באתר הקפלה ששימשה במשך זמן מה את הנזירים בזמן שנבנה חלקו הראשון של המקדש הגדול. הוא נבנה במאה ה-12 עשוי מאבני גזית מקורה בקמרון חבית מחודד.

חדר תשמישי הקדושה החדש (מספר 16 בתוכנית הכללית) הוא מבנה שהוקם בקצה הדרומי של הטרנספט הבולט מהקיר ונוטל חלק ממנו. הוא נבנה במהלך תקופתו של אב המנזר בלטסר סאיול (Baltasar Sayol‏; 1732–1736). הוא מקורה בכיפה רחבה עם חלונות תאורה עגולים. החדר מקושט ביצירותיהם של הצייר הצרפתי ז'וזף פלוז'יה (Joseph Flaugier) ותלמידו גוטיירס (Gutiérrez). שידה גדולה צמודה לאורך הקירות, שם הוחזקו קישוטים ליטורגיים יקרי ערך. החדר שוחזר בשנת 1984.

הקלויסטר עריכה

 
המזרקה בקלויסטר

הקלויסטר ממוקם מצפון לכנסייה שאליה הוא מקושר דרך דלת רומנסקית. הוא נבנה בכמה שלבים רצופים, והחליף אפילו חדרים קודמים כמו במקרה של בית המועצה. ההנחה היא כי הוא הושלם בסביבות 1162–1163, אם לשפוט על פי מבנה הקמרונות החלקים והמחודדים, האופייניים לציסטרציאנים הראשונים. מיקומו מצפון לכנסייה, אף על פי שהוא אינו חורג מהמקובל, אינו הנפוץ ביותר מכיוון שבדרך כלל היו הקלויסטרים ממוקמים בסמוך לקיר הדרומי של הכנסייה. בית המועצה הוא בעל ממדים ניכרים, מקורה בקמרון צלעות מפואר. חדר האוכל משמש את הנזירים ואילו המטבח (משוחזר ומרוהט) הוא מקום שאפשר לבקר בו ומשמש דוגמה לדעת וללמוד כיצד נראו החלקים הציסטרציאניים הללו. בחצר ובחזית של חדר האוכל ניתן לראות את המזרקה, שהארכיטקטורה שלה כבר מהמאה ה-14, תוך שימוש בקשתות.

לאחר תהפוכות וחוסר המזל שסבל המנזר במאה ה-19 ובשנים הראשונות של המאה העשרים, חושף הקלויסטר ששוחזר את קשתותיו הפשוטות והפרופורציונליות מסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13.

קלויסטרים משניים נוספים עריכה

הקלויסטר הקטן של סן אסטבן (Claustrillo de San Esteban) או המרפאה (מספר 3 בתוכנית), נמצא בתוך המתחם הנזירי, בקצה המזרחי. בצדדיו הקצרים יש לו 4 ו-5 קשתות חצי עיגול ועל עמודים ארוכים חסרי כותרות. הקישוט פשוט מאוד עם מוטיבים צמחיים. הקלויסטר היה קיים כבר בשנת 1228 ונבנה מחדש במאה ה-15.

קלויסטר הטרקלין (Claustro del locutorio) צמוד לקיר המזרחי של בית המועצה. יש בו כותרות מהמסורת הרומנסקית אך הכרכובים של הקשתות כבר גותיות.

הארמון של המלך מרטין "האנושי" עריכה

הוא ממוקם בתוך המתחם השלישי, משולב בין הבניינים הקודמים של המנזר, תופס את הקומות העליונות של האטריום של הקלויסטר, חדר דריכת היין, מעבר לפרוזדור הכנסייה. מנקודת מבט אדריכלית, נחשב הארמון לאחד התכשיטים של האמנות הגותית האזרחית בקטלוניה. על הבנייה הורה המלך מרטין הראשון, מלך אראגון המכונה "האנושי". הבנייה החלה בשנת 1397 והוא נותר בלתי גמור מאז 1406. האדריכל הראשי היה ארנו ברגואס (Arnau Bargués). בשנת 1966 התחדשו העבודות הבלתי גמורות בנוסף לביצוע שיקום. נכון ל-2007 הוא משמש כמטה מוזיאון המנזר.

הקברים המלכותיים עריכה

 
הקברים המלכותיים

קברי המלוכה של מנזר פובלט שנבנו במאה ה-14 ונמצאים בטרנספט של כנסיית המנזר, היוו את הקבוצה הפיסולית החשובה והעשירה ביותר מבין כל אלה שנעשו בספרד הגותית. המתחם התפרסם כקפלה המלכותית, פנתאון מלכים שנוצר ביוזמתו של פדרו הרביעי, מלך אראגון המכונה "חובב הטקסים" (1319–1387). במקום בתוך הארקדות יש כיום, שישה קברים של מלכי כתר אראגון בלוויית שש נשותיהם. בנוסף, מחוץ לארקדות נמצאים קברים של שני מלכים נוספים, כמו גם של נסיכים ואנשי מלוכה אחרים.

בשנת 1359 פנה המלך פדרו לאדריכל אלוי דה מונטברי (Aloi de Montbrai), שעבד בברצלונה, כדי לקחת אחריות על העבודות. הרעיון המקורי היה לעשות ארבעה קברים בטרנספט, אך הם נאלצו לוותר כיוון שלא הצליחו למצוא מספיק מקום. בשנת 1370 עלה הרעיון לבנות קשתות רחבות מספיק כדי לפנות את מקומן לנזירים ושהם יוכלו לעבור בחופשיות דרך הטרנספט. שישה קברים מלכותיים הונחו על קשתות אלה, שלוש מכל צד. הפסלים השוכבים היו עשויים אלבסטר צבעוני.

מאוחר יותר, בשנת 1382, הטיל אב המנזר גיין דה אגויו (Guillén de Agulló) על לנגר מווימבודי, לתכנן את חופות העץ (עם צריחונים וגמלונים פתוחים). לאחר שהחופות הוכנו נצבעו והוזהבו והקמרונות הפנימיים נצבעו בכחול ובכוכבי זהב והונחו מעל לוחות הקברים המגולפים, כגג מפואר. המתחם נודע כקפלה המלכותית ובתחילתו היו בו רק שלושה קברים:

מאוחר יותר נקברו במקום:

מחוץ לקשתות, בקברים נפרדים, קבורים:

לקריאה נוספת עריכה

  • Abadía de Poblet. Edición Escudo de Oro, 1997. ISBN 84-378-1913-X
  • ARADILLAS, Antonio e ÍÑIGO, José. Monasterios de España. PPC editores, S.A. ISBN 84-288-1381-7
  • BANGO, Isidro. El monasterio medieval. Editorial Anaya, 1990. ISBN 84-207-3608-2
  • DOMÉNECH Y MONTANER, Luis. Poblet. Patronato Nacional de Turismo. El arte en España. Editorial H de J. THOMAS, Barcelona.
  • FERNÁNDEZ ARENAS, José. Los Monasterios de Santes Creus y Poblet. Editorial Everest, 1979. ISBN 84-241-4860-6
  • MARTÍNEZ DE AGUIRRE ALDAZ, Javier. Claustros románicos hispanos. Editorial Edilesa, 2003. ISBN 84-8012-422-9
  • MORTE, Carmen. Damián Forment y el Renacimiento en Aragón. Cuadernos de Arte Español. Publicación del Grupo 16. ISBN 84-7679-199-2
  • NAVASCUÉS PALACIO, Pedro (septiembre de 2000). «Los sepulcros reales de Poblet». Descubrir el Arte (19). Depósito legal M. 527-1999.
  • OLIVER, Jesús M. (monje de Poblet). Publicaciones Abadía de Poblet, 1982. ISBN 84-300-6637-3

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מנזר פובלט בוויקישיתוף

ביאורים עריכה

  1. ^ בספרד הייתה מסורת ארוכה של החרמת רכוש מהכנסייה הקתולית ומהעיריות, בדרך כלל במטרה לממן תשלום חובות. חואן אלברס מנדיסאבל (ספ') היה ראש הממשלה של איזבלה השנייה, מלכת ספרד שיזם חקיקה שהחרימה קרקעות מהמנזרים במטרה לחלקם למעמד הביניים ולעודד בכך את הכלכלה.
  2. ^ במשך 3 שנים היה מאבק בין הליברלים בראשות רפאל דל רייגו במלוכנים בראשות פרננדו השביעי, מלך ספרד שרצו לבטל את החוקה הליברלית של שנת 1812 ולהחזיר למלך את השלטון האבסולוטי
  3. ^ כינוי לעשר השנים האחרונות בחייו של פרננדו השביעי מלך ספרד (1823–1833), לאחר שדיכא בעזרת הצרפתים את הכוחות הליברלים בארצו

הערות שוליים עריכה