מנשה אמיר

מנשה אמיר (נולד ב-27 בדצמבר 1939) הוא פרשן לענייני איראן, ולשעבר מנהל אתר האינטרנט בפרסית של משרד החוץ, והשידורים של קול ישראל בפרסית.

מנשה אמיר

לידה	27 בדצמבר 1939 (בן 84) טהראן, המדינה האימפריאלית של איראן
שם לידה	منوچهر ساچمه‌چی
מדינה	ישראל, איראן
תקופת הפעילות	מ-1958
מעסיק	רשות השידור - קול ישראל

אמיר החל את עבודתו העיתונאית בגיל 17 בעיתונות הכתובה באיראן, ומשנת 1960 עד שנת 2017 מילא תפקידים של קריין, עורך ומנהל מחלקת השידורים בפרסית של קול ישראל (רדיו).

לאורך השנים קולו הייחודי היה מזוהה עם שידורי קול ישראל, והוא מוכר בקרב מיליוני איראנים בעולם כ"מסביר הלאומי" של מדינת ישראל.

קורות חייו

אמיר נולד בשכונת היהודים שבטהראן (SARE-E-CHAL) בשם מהנוצ'ר סאצ'מצ'י. אמיר היה הבן השני לשמונה אחים ואחיות, אשר בילו את מרבית שנות התבגרותם בשכונת מעמד הביניים המוסלמית HESH MATO DOLE. אביו שנולד בהמדאן (המזוהה עם שושן הבירה), היה אזרח שהועסק בצבא האיראני, ואימו הייתה עקרת בית ילידת העיר טהראן, בת למשפחה שהגיע לאיראן בעקבות גירוש ספרד.

אמיר למד בבית ספר יסודי נור-וו-סדהקט (אור וצדק) של המיסיון הנוצרי (כיתות א'-ה'), לאחר מכן בתיכון אליאנס היהודי (כיתות ו'-ח'), ובהמשך בתיכון היהודי כורש (כיתות ט'-י"א) שם גם למד צרפתית. את לימודיו סיים בתיכון המוסלמי "אדיב" (כיתה י"ב), אליו עבר בשל קרבתו למערכת העיתון "כיהאן". אמיר היה פעיל במועדון "כורש" לתרבות יהודית בטהראן, שם נפגשו צעירים יהודים וחונכו ברוח החלוציות הציונית.

בכיתה י"א, בסיוע המורה לצרפתית, כתב אמיר מאמר בצרפתית על תולדות חיי היהודים באיראן. המאמר פורסם בשבועון הצרפתי Le Semaine Juive.

את תחילת הקריה העיתונאית שלו, החל בגיל 17, במהלך לימודיו בתיכון בשנת 1956, כאשר ניצל את הידע שצבר בצרפתית כדי לעבוד כמתרגם ועורך-משנה בעיתון הערב "כיהאן" (הערה: העיתון היה היומון הנפוץ ביותר באיראן והוא קיים גם היום). בגיל זה, שכרו כמתרגם צעיר בעיתון עלה על שכרו של אביו המבוגר שעבד בצבא.

אמיר החל לפרסם בעיתון מאמרים על ישראל, ובכך הפך לאיש הראשון באיראן שעסק בפעילות הסברה לטובת מדינת ישראל. לאור פעילותו זו, הוא הוזמן על ידי הסוכנות היהודית, בהיותו בן 18 בלבד, להצטרף למשלחת מורים שהגיע לישראל לסמינר של חודשיים בשנת 1957. במהלך הסמינר, שכלל הרצאות, סיורים ומפגש עם נשיא המדינה בן צבי, גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ.

עם שובו לאיראן, תרגם אמיר מצרפתית לפרסית ספר תיירות על ישראל שנכתב על ידי דוד קתריבס. היה זה הספר הראשון על ישראל בפרסית, אשר גם הסביר על הקמת המדינה, ההתיישבות, רעיון הקיבוץ ועוד.

את ההקדמה כתב הסופר האיראני סעיד נפיסי (בן למשפחה יהודית שהתאסלמה והסופר האהוד ביותר באיראן באותה תקופה).

הספר שפורסם בתקופה שבה החלו להירקם היחסים המדיניים בין ישראל ואיראן, זכה לתפוצה רחבה בזמן הדיון הציבורי באיראן על יצירת קשרים דיפלומטיים עם ישראל, והפך לחומר הסברתי עבוד מדינת ישראל הצעירה.

אמיר גם המשיך בתקופה זו לפרסם מאמרים על ישראל בעיתון "כיהאן" אשר הציגו את ההישגים בתחומי ההתיישבות, החקלאות, הרפואה והמדע, וסייע בכך לשנות את האווירה בשיח הציבורי האיראני שהיה באותה תקופה עוינת את ישראל. את עיקר המידע במאמרים ביסס אמיר על חוברות הסברה של משרד החוץ.

בשנת 1959, בהיותו בן 20, ולאחר שלוש שנות עבודה ביומון כיהאן, עלה ארצה כדי להמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית, שם סיים תואר ראשון במדעי המדינה והמזרח התיכון.

מנשה אמיר באולפן השידורים - 1960

חודשים ספורים לאחר עלייתו ארצה, ובמקביל ללימודיו, החל לעבוד במחלקת השידורים בפרסית של רשות השידור. אמיר, שהצטרף למחלקה בינואר 1960 (שלוש שנים לאחר הקמתה), היה בתחילה קריין, ולאחר מכן גם עורך ומנהל. אמיר המשיך לעבוד במחלקה 11 שנים נוספות לאחר פרישתו בשנת 2006, עד ליום השידורים האחרון, עם סגירת רשות השידור בשנת 2017. אמיר עבד במחלקה הפרסית למעלה מ-57 שנים ברציפות, עד לגיל 75, מהן כ-20 שנה כמנהל השידורים.

בשנים הראשונות של שידורי קול ישראל בפרסית, זכתה התחנה להיקף האזנות ועניין צנועים שגברו מעט עם השנים. הגידול המשמעותי ביותר באחוזי ההאזנה התרחש לאחר המהפיכה באיראן ובמהלך מלחמת איראן-עיראק. בתקופה זו, אמיר, שהיה מנהל השידורים, שינה את אופי השידורים שכללו עד אז בעיקר היבטים הסברתיים, ושילב בהם מרכיב משמעותי של חדשות מאיראן. בין השאר, הייתה זו התחנה היחידה פרט לרדיו בגדאד, אשר במהלך מלחמת איראן-עיראק שידרה את המקומות באיראן העתידים להיות מותקפים על ידי טילים עיראקים (העיראקים נהגו להודיע מראש היכן יתקפו באמצעות טילים). הסיקור התקשורתי ההדוק והאמין של התחנה למהפכה ולמלחמת איראן-עיראק שבאה בעקבותיה, הפכו את השידורים בפרסית של קול ישראל להיות בין השידורים הזרים המואזנים ביותר על ידי אזרחי איראן, ואף חומייני עצמו (מנהיג איראן באותה תקופה) הקפיד להאזין להם.

אמיר נודע בעיקר בפרשנויותיו המרתקות, אשר כללו מארג של חדשות והסברים בתוך מסגרת תרבותית, היסטורית ופוליטית, שנכתבו בשפה ברורה המובנת לכל. אמיר הקפיד להתראיין מול כל גורם על מנת להסביר את עמדתה של ישראל ולהדוף התקפות ועלילות פוליטיות ואנטישמיות של המשטר האיראני ותומכיו. במשך השנים קיים אמיר אלפי ראיונות בערוצי התקשורת השונים בעולם, בשפות עברית, ערבית, פרסית, אנגלית וצרפתית. יחד עם זאת, תרומתו העיקרית הייתה בעיקר בראיונות בשפה הפרסית, היות שבמקרים רבים, אמיר היה היחיד שהסביר בשפה זו לקהל מאזינים איראני ברחבי העולם, את עמדתה, פעילותה והישגיה של מדינת ישראל.

אמיר גם נודע במקורותיו הטובים על המתרחש בתוך איראן, זאת בין השאר עקב קשרים שונים שהצליח לשמר עם בכירים לשעבר ועם אנשי תקשורת שונים. עם רבים מבכירים אלו אמיר נפגש לאורך השנים (בעיקר באירופה), ועם חלקם הוא בקשר עד היום. הודות לקשרים אלו, בסוף שנות ה-80' אמיר הצליח לקבל באופן קבוע את כותרות העיתונים המרכזיים באיראן, עוד טרם פרסומם, ולהתייחס אליהן בשידוריו, שעות רבות לפני שהעיתונים עצמם הגיעו לידי המאזינים.

אמיר שילב בתוכנית השידורים אחת לשבוע, שיחה טלפונית ישירה עם המאזינים באיראן, בה הוא איפשר להם להביע דעה על מגוון נושאי אקטואליה, כגון יחס המשטר לאוכלוסייה, האם על איראן להצטייד בפצצה גרעינית ועוד. תוכניות אלו זכו לפופולריות רבה, משום שהן היוו במה אותנטית ופתוחה לאזרחי איראן, לדון ולהביע עמדה לא מצונזרת בכל תחומי החיים. האזרח האיראני הפשוט נתן בתוכנית ביטוי לא רק לעמדות פוליטיות, אלא גם לקשיי היום יום שהיו מנת חלקם של אזרחי איראן לאורך השנים.

במהלך השנים שילב אמיר בשידורים ראיונות רבים עם בכירים איראנים וישראלים. בין הבכירים האיראנים שראיין נכללים מלכת איראן (אשתו של השאה) ויורש העצר האיראני (בנו של השאה), אשר ברחו מאיראן, וכן איתוללה בכיר שחי באיראן ואף נעצר לאחר הראיון. בין הבכירים הישראלים שרואיינו בשידורים נכללים הנשיאים חיים הרצוג, שמעון פרס ומשה קצב (קצב הוא יליד איראן), והרמטכ"ל ומאוחר יותר שר הביטחון שאול מופז (יליד איראן גם הוא).

מכתב ממנהל הרדיו המשבח את מנשה אמיר על העברת הידיעה בנוגע למותו של המנהיג הרוחני של איראן - חומייני (יוני 1989)

בסוף שנות ה-80, לאחר סיום מלחמת איראן-עיראק ועם התגברות העניין הישראלי באיראן, החל אמיר לכתוב מילון פרסי-עברי-אנגלי. מהדורה דיגיטלית ראשונה של המילון הושלמה בשנת 1991, ומהדורה דיגיטלית שנייה בשנת 2018. במהדורה הדיגיטלית העדכנית של המילון יש כחצי מיליון מילים בשלושת השפות, ובכלל זה כ-50,000 ערכים וכ-60,000 מילים וביטויים בפרסית.

בנוסף לספר התיירות על ישראל שתרגם אמיר בסוף שנות החמישים, הוא ערך ותירגם לפרסית מספר ספרים נוספים, ובכלל זה ספר על מונחים ביהדות (פורסם בשנות ה-70'), ספר זכרונות של בן-גוריון (פורסם בשנות ה-90') וספר שנכתב על ידי אמנון נצר, המבוסס על 90 ראיונות שאמיר ערך עימו על תולדות היהודים בעולם ובאיראן, על המקומות הקדושים ליהודים באיראן ועל הקמת מדינת ישראל (פורסם בשנת 2017). אמיר פרסם את זכרונותיו על ילדותו בשכונת היהודים בטהראן במסגרת מאמר בקובץ על יהודי איראן (2017).

לאורך השנים נתן אמיר אלפי הרצאות במוסדות שונים לאורכה ולרוחבה של הארץ, וכן העביר מספר קורסים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב, בהם לימד את השפה הפרסית וכן את אירועי המהפיכה באיראן.

בשנות ה-2000, לקח אמיר חלק בניסיונות לאתר את רון ארד, כאשר הופיע ברוב תחנות הרדיו והטלוויזיה בפרסית הפעילות באירופה ובארצות הברית, ופרסם בהן את סיפורו של רון ארד ואת הפרס הכספי שהובטח על ידי עמותת "לחופש נולד".

לאור החשיבות הגוברת של ההסברה הישראלית למול איראן, נרתם אמיר בשנת 2007 להקים את אתר משרד החוץ בפרסית, ושנה לאחר מכן הקים גם את אתר יד ושם בפרסית. פעילות זו בוצעה כחלק מההבנה, שהנגשת מידע אמין על ישראל תסייע להפחית את היקף השפעת האיבה וההסתה של המשטר האסלאמי הקיצוני באיראן.

עשרות עיתונים ברחבי העולם ובישראל פרסמו כתבות ארוכות על מפעלו של אמיר בנושא הסברת האירועים בישראל ובאיראן, והוא זכה לשבחים רבים על יכולותו לעשות זאת על רקע הכרותו הטובה עם השלטון האיראני. כך למשל, חזה אמיר במהלך ראיון רדיו ברשת ב', את תוצאות הבחירות לנשיאות האיראנית בשנת 2005, כאשר יום לפני הבחירות הסביר כי מי שינצח לא יהיה בכיר השלטון אכבר האשמי רפסנג'אני, אלא מועמד צעיר ופחות מוכר בשם מחמוד אחמדינז'אד. אמיר העריך (כפי שגם קרה בפועל) כי המועמד המנצח יקבל כשני שלישים מהקולות, כדי להראות לציבור האיראני שלאותו מועמד יש תמיכה רחבה ולגיטימציה, ומנגד, שהבחירות אינן מזויפות.

לאורך שנות עבודתו הרבות הגן מנשה אמיר על תדמיתה של מדינת ישראל, הסביר הישגיה הרבים בכל התחומים, וכן את מדיניותה ביחס לאיראן, לבעיה הפלסטינית ולקשריה עם העולם הערבי. אמיר היה מהראשונים שפעלו להפריד בין היחס של מדינת ישראל למשטר האיראני לבין היחס לעם האיראני. בפעילות הסברתית זו הצליח להפוך חלק מהעם האיראני מאויב לאוהב, ולהדוף אינספור טענות, עלילות ושקרים אנטישמיים שפורסמו בתקשורת הפרסית ברחבי העולם. אמיר, הרואה בפעילותו זו שליחות לקירוב לבבות בין העם האיראני לבין מדינת ישראל, מקפיד להמשיך ולהתראיין מספר פעמים בשבוע, גם לאחר שחגג 83 שנים.

במהלך 65 שנותיו בתקשורת, הוא עבר מעבודת עיתונאות המבוסס על סדר דפוס ותקשורת טלקס, לעולם הרדיו והטלוויזיה ובהמשך לעולם המחשבים, האינטרנט והרשתות החברתיות. אמיר, שהסתגל היטב למעבר זה, הקים והפעיל בשנים האחרונות אתר חדשות בפרסית והתראיין למגוון ערוצי טלוויזיה בעולם. את מרבית פעילות ההקלטה והעריכה הוא מבצע מאולפן שהקים בביתו עם סיום עבודתו בקול ישראל.

כיום, אמיר הוא איש התקשורת הוותיק ביותר שעדיין פעיל בתקשורת הפרסית בעולם, ואחד הוותיקים באנשי התקשורת בארץ.

משפחה

אמיר נשוי לסופיה, ואב ל-2 בנים.

ראו גם

• קול ישראל בפרסית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מנשה אמיר בוויקישיתוף

• עינת קאפח, ‏עם האצבע בסכר: שדרן הרדיו שמחבר בין איראן לישראל, בעיתון מקור ראשון, 29 בינואר 2020
• ראיונות רדיו ב-103 FM
• קובץ ראיונות וסיפורים אישיים
• על הקמת תחנת רדיו אינטרנטית לאחר סגירת שידורי קול ישראל בפרסית, מקור ראשון
• מאמרי פרשנות, ישראל היום
• שאול מופז על מנשה אמיר
• כתבה על מנשה אמיר באנגלית, Voice of America