פתיחת התפריט הראשי

מנשייה (יפו)

שכונה מעורבת של יהודים וערבים בצפונה של יפו שהתקיימה במתכונתה המעורבת משנות ה-70 של המאה ה-19 ועד מלחמת העצמאות. בפי היהודים נודעה בשם נווה שלום

מנשייהערבית: المنشية) היה רובע מעורב[1] בצפונה של יפו שנהרס בחלקו במלחמת העצמאות ונהרס כמעט במלואו במהלך ארוך שנים שראשיתו מיד לאחר סיום המערכה במרחב תל אביב ויפו במלחמת העצמאות וסופו בשנות ה-60 ושנות ה-70.[2] השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה", ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו מרכז עסקים ראשי מפותח באופן חלקי, פארק צ'ארלס קלור ומספר אתרים נוספים כגון תחנת האוטובוסים "כרמלית" ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל.

מנשייה
المنشية
שכונת מנשיה 1935
שכונת מנשיה 1935
מידע
עיר תל אביב-יפו
תאריך ייסוד שנות ה-70 של המאה ה-19
קואורדינטות 32°03′42″N 34°45′43″E / 32.06158333°N 34.7619°E / 32.06158333; 34.7619
שכונות נוספות בתל אביב-יפו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
רחוב אל עבאס במנשייה שנודע גם בשם נווה שלום
מנשיה לאחר כיבושה, דצמבר 1948
שטח שכונת מנשיה כיום, אפריל 2011
מנשייה מכיוון מגדל פסגות
מנשייה מיפו
בית גידי (מוזיאון האצ"ל בתש"ח) - בניין המגורים היחיד שנותר מהשכונה

למקור שמה של השכונה יש שתי גרסאות (על פי זאב וילנאי)[3]: האחת ששמה נגזר מהמילה הערבית "נשה" שמשמעותו בניין. הגרסה השנייה היא ששמה מתקשר למקום טיולים, מפני שהאתר עליו נבנתה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.

ראשית ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות יפו הייתה ברחבי מנשייה - חצר שמרלינג, מתחם אמזלאג ובתוכו בית אהרן שלוש הראשון, מחוץ ליפו העתיקה, בית החולים שער ציון, שכונת יפה נוף.

משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב הפיזי העירוני שבצפון יפו - רובע מנשייה, בקרב דוברי העברית, כנווה שלום יפו.

ימי העות'מאנים והמנדטעריכה

מנשייה הוקמה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19[4] בצפון מערב יפו כאחיותיה עג'מי וג'בליה בדרום העיר ושכונת אלנוזהא במזרחה כתוצאה מהתפשטות יפו מחוץ לחומותיה הנהרסות והמתפוררות. מיקומה של השכונה על שפת הים, באזור שנמצא כיום ממערב לשכונת שבזי ומדרום לשכונת כרם התימנים שהוקמו כעשר שנים אחריה.[5] מסגד השכונה, חסן בק, נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1891 בנה השלטון העות'מאני בשכונה את תחנת הרכבת יפו שחיברה, בין השאר, בין יפו לירושלים והייתה נקודת הקצה של מסילת הרכבת לירושלים. בשנת 1898 הוקמה על החוף במערב הרובע השכונה החרדית יפה נוף ובבית יעקב פסקל, הקונסול האוסטרו-הונגרי, נחנך משכנו החדש של בית החולים היהודי היחיד באזור, שער ציון.

בתקופת המנדט הבריטי התרחשו לעיתים תקריות בשכונה בין יהודים לערבים. פרעות תרפ"א החלו ב-1 במאי 1921 בהתנפלות על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות יהודים בשוק מנשייה.

מלחמת העצמאותעריכה

זמן קצר לאחר אישור תוכנית החלוקה של האו"ם ב–29 בנובמבר 1947, לפיה "מנשייה ואבו כביר הוצאו מתחום המובלעת (של יפו שנועדה להיות ערבית) ונותרו בשטח המדינה היהודית"[6] התרוקן האזור ממרבית תושביו הערבים והיהודים והפך לזירת מלחמת התשה יומיומית. מגגות הבתים בשכונה, לרבות מצריח מסגד חסן בק, צלפו הערבים בעוברים ושבים ברחובות תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים על תושביה היהודים של תל אביב החליט ארגון האצ"ל לכבוש את השכונה. הלחימה הגיעה לשיאה בכיבוש מנשייה בידי האצ"ל בסוף אפריל 1948 כשבמקביל להתקפה משודרת תעמולה מטעם האצ"ל ברדיו המקומי, בערבית, המבטיחה לאוכלוסייה האזרחית גורל דומה לזה של תושבי דיר יאסין אם לא תעזוב את השכונה.[7]. בלחץ הבריטים הועברה מנשייה מידי האצ"ל לידי כוחות "ההגנה" שהשלימו במבצע חמץ את כיבוש יפו בסוף אפריל 1948. יפו נכנעה ב-13 במאי 1948 24 שעות לפני הכרזת מדינת ישראל. בשבועות הראשונים לאחר סיום המערכה נותרה השכונה ריקה מתושבים, כשחלק קטן מהמבנים והתשתיות הרוס כתוצאה ממתקפת האצ"ל, שבציר הפריצה שלו לכיוון הים עבר מבית לבית תוך קדיחה של פרצות בקירות הבתים, ומבנים רבים אחרים מוזנחים. השכונה לא הופגזה לא מהאוויר ולא מהיבשה.

לאחר המלחמהעריכה

בחלוף שבועות מעטים מסיום הלחימה במרחב תל אביב ויפו במאי 1948 נכנסו עולים חדשים למבנים הנטושים, והיא הפכה לשכונת עוני צפופה. נוכח אי–הוודאות בדבר האפשרות שהערבים ישובו ליפו בהתאם למתווה ברנדוט להשבת הפליטים לבתיהם, והחשש פן יפלשו למקום עוד תושבים יהודים וינציחו בכך את השכונה בתור שכונת עוני, החליטו ראש העיר, ישראל רוקח והמהנדס העירוני, דוד שיפמן ללא ידיעת מועצת עיריית תל–אביב והממשלה ליזום את הריסתה המידית, חרף מחאת פולשים רבים שפונו מבתיהם לצורך פעולות ההריסה בהתראה קצרה. פעולת ההריסה, שהיא שהסבה לשכונה את הנזק העיקרי ולא הלחימה, התפרסה על פני חצי שנה לפחות עד ינואר 1948 ופסקה לאחר שהממשלה סרבה להשתתף במימונה.

לאחר איחוד תל אביב ויפועריכה

תל אביב ויפו אוחדו ב-1949. בשנות ה-50 וה-60 התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה: היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה עיריית תל אביב-יפו בשנת 1963 לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת נווה צדק הסמוכה (שגם נחשבה באותה תקופה לשכונת עוני מוזנחת).

במקום השכונה הוחלט להקים את מרכז העסקים הראשי החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית (תוכנן להמשיך את שדרות רוטשילד עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים אמריקאיים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית אחוזות החוף שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת בית הטקסטיל שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה בשנות ה-90. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-1979 הוקם מלון דן פנורמה וב-1999 הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון רחוב הרצל ובשנות ה-70 התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.

לקראת סוף שנות השישים הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי - לתוך הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנות. אולם, עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה שפונו כולן אל האתר. התוצאה הייתה פארק צ'ארלס קלור המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור. מנגד, איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.

ממנשייה נותרו שני מבנים: מסגד חסן בק והבניין בו ממוקם מוזיאון האצ"ל בתש"ח (בית גידי) בפארק צ'ארלס קלור. שכונת מנשייה הונצחה לפני שנהרסה במספר סרטים ישראליים, בהם "קזבלן", "לופו", "ניני" ו"מלכת הכביש".

מנשייה ונווה שלום - מרחב משותף זהות כפולהעריכה

משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב העירוני שבצפון יפו, בקרב דוברי העברית, כמורכב משני אזורים נבדלים – פרוור דרומי שנקרא "נווה שלום" ואזור עוני צפוני שכונה "חארת אלתנכּ" ("שכונת הפחים" בערבית).[8] הערבים הכירו את שני החלקים, הצפוני והדרומי כמנשייה. יהודים וערבים התגוררו זה לצד זה בשני האזורים. כלומר, נווה שלום ומנשייה חלקו את אותו המרחב הפיזי ורק שמן השונה בפי האוכלוסיות הערבית והיהודית הבדיל ביניהן וכך מעידות גם שתי המפות האחת המנדטורית מ-1918 והשנייה מטעם חברת הכשרת היישוב מ-1923. קו הגבול שסורטט על ידי הבריטים בין יפו לתל אביב בשנת 1921, היה "גבול של נייר" ולא קיבל ביטוי פיזי עד מלחמת העצמאות. ולמרות זאת, מסוף שנות ה-20 חל מהפך עמוק בדימוי הציבורי היהודי של המרחב המשותף נווה שלום/מנשייה שלא לווה בשינויים פיזיים או דמוגרפיים מהותיים. במקום הבחנות מרחביות המבוססות על הבדלים מורפולוגיים, חברתיים וכלכליים התקבלה בתודעה העברית חלוקה "לאומית" של המרחב, בין רקמה עירונית מודרנית ויהודית בתחומה של תל אביב (בגבולות הסרטוט הבריטי) לבין רקמה עירונית מדורדרת וערבית שנקראה בשם "מנשייה". נקודת המבט החדשה, האנכרוניסטית, עוותה ההיסטוריה של נווה שלום. היא התעלמה מחלקיה של השכונה שנותרו לאחר סרטוט הגבול בתחומה של יפו, וגרמה לשכונה להיראות כ"שכונת סְפר" יהודית מרגע הקמתה, עמדה קדומנית בעימות מדומיין עם השכונה ה"ערבית" מנשייה. תפיסה קוגניטיבית זו התקבלה שלא בצדק כאמת לאמיתה גם במחקר הביקורתי של השנים האחרונות.[9]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מנשייה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אור אלכסנדרוביץ', ‏גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום , תיאוריה וביקורת 41, קיץ 2013
  2. ^ בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים
  3. ^ וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987
  4. ^ במאמרו של אור אלכסנדרוביץ', ‏גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום , תיאוריה וביקורת 41, הוא גורס כי הטענה כי ראשיתה של מנשייה בהתיישבות כפרית של מתיישבים מצרים משוללת בסיס היסטורי ונובעת, עד כמה שניתן לשפוט, מטעות סופר שנפלה בספרה המקיף של רות קרק על יפו, יפו: צמיחתה של עיר, 1917-1799. הספר ראה אור ב– 1984, ועל משפט אחד מתוכו הסתמכו כנראה, במישרין או בעקיפין, כל אלה שכתבו על מקורה של מנשייה בשני העשורים האחרונים. קרק כותבת שם: "לפי סקר ארץ–ישראל המערבית, היו סביב יפו ב–1881 מספר פרברים. מצפון לאורך החוף התרחבה המושבה המצרית לפרבר בנוי בקתות–טיט נמוכות, שנקרא סכנת אל–מנשיה והיה ברבות הימים לשכונה מוסלמית גדולה". קרק סמכה את הדברים על חיבור של הקרן לחקר ארץ ישראל Palestine Exploration Fund (משנת 1882 שסיכם חלק מממצאי הסקר הגאוגרפי שעשתה הקרן בארץ ישראל בשנות השבעים של המאה התשע–עשרה). אולם עיון בחיבור זה מגלה כי השם "סכּנת אל–מנשיה" כלל אינו מוזכר בו, ובמקומו מופיע השם "סכּנת אל–מוסרייה" - "שכונת המצרים" או "השכונה המצרית". במפתח שמות המקומות של הסקר צוין כי "סכּנת אל–מוסרייה" מכונה גם 'סכּנת א–רשיד'
  5. ^ שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53
  6. ^ ארנון גולן, מלחמת העצמאות ויצירתה של תל אביב-יפו: שינוי מרחבי דרסטי ותוצאותיו, בתוך תל אביב-יפו מפרבר גנים לעיר עולם מאה השנים הראשונות, עורך ברוך קיפניס, 2009, עמ' 90
  7. ^ רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל
  8. ^ שכונת פחים (חארת א-טאנק), אתר tlv100 האנציקלופדיה העירונית
  9. ^ אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013