מסה על שכל האדם

ספר מאת ג'ון לוק

מסה על שכל האדםאנגלית: An Essay Concerning Human Understanding) הוא חיבור של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק העוסק בתורת ההכרה, ביסודות הידע וההבנה האנושיים ובמגבלותיהם. המסה הודפסה לראשונה ב-1689, ולוק הספיק לערוך לאחר מכן שלוש מהדורות מתוקנות, שהאחרונה מביניהן התפרסמה ב-1700.[1] המסה נחשבת לטקסט מכונן בתולדות האמפיריציזם המודרני. לוק מבקר בה את הרעיון לפיו קיימים מושגים אוניברסליים הטבועים בכל בני האדם מלידה. הוא טוען שמקור כל הידע האנושי הוא בניסיון החושים והניסיון העיוני. לפי לוק, בני אדם אינם חווים דברים בעולם באופן ישיר, אלא בתיווך האידיאות שנוצרות בשכלם בעקבות הניסיון. המסה דנה גם בתפקיד השפה ובקשיים הנוצרים עקב הצורך להשתמש במילים בשביל להבין ולמסור ידע. לוק דן בדרכים שונות להשגת ידע, מבחין בין סוגים שונים של ידע, ובשימוש בכוח השיפוט על מנת להבחין בין דרגות שונות של ודאות.

מסה על שכל האדם
An Essay Concerning Human Understanding
Locke Essay 1690.jpg
הכריכה המקורית של המסה על שכל האדם מ-1689
מידע כללי
מאת ג'ון לוק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פילוסופיה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
שנת הוצאה 1690 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רקע היסטורי ואינטלקטואליעריכה

  ערך מורחב – ג'ון לוק

לוק רכש את השכלתו ועבד באוניברסיטת אוקספורד, שם נחשף למחשבה הסכולסטית שאפיינה את המוסד. הלימודים באוקספורד הדגישו את פרשנות אנגליקנית של הכתבים של אריסטו. לוק העיד על עצמו שהלימודים הסכולסטיים לא עניינו אותו במיוחד. מנגד, הוא נמשך לפילוסופיה של רנה דקארט. מאוחר יותר בחייו לוק כתב, "עלי תמיד להכיר תודה בפני אותו ג'נטלמן [דקארט], שבצדק הינו נערץ, על כך שהושיע אותי מהדרך חסרת הפשר של דיון פילוסופי הנהוג באוניברסיטאות".[2] ב-1668, שנה לאחר שהצטרף לביתו של אנתוני אשלי קופר, הוא התקבל כחבר בחברה המלכותית. הוא התעניין ברפואה ובכימיה ולמד מקשריו עם הרופא המפורסם תומאס סידנהם (אנ') ועם המדען רוברט בויל. קשריו עם אנשי החברה המלכותית קרבו את לוק לגישה המדעית ברוחו של פרנסיס בייקון. גם הפילוסופיה של דקארט וגם רוח המהפכה המדעית השפיעו על כיוון מחשבתו של לוק במסה. לדוגמה, כמו דקארט לוק הקנה חשיבות רבה לאידיאות, אך הוא דחה את הרעיון שחלק מהאידיאות שבשכלנו הן מולדות, וברוח המדע הניסיוני של בייקון ראה בהן תוצר של הניסיון.

לוק מתאר את הנסיבות שהובילו אותו לכתוב את המסה באיגרת לקורא:

חמישה או שישה ידידים שנפגשו בחדרי, ודנו בנושא רחוק מאוד מזה, מצאו עצמם עד מהרה ניצבים בפני מבוי סתום בשל הקשיים שקמו מכל עבר. לאחר שבמשך זמן מה עמדנו נבוכים בלא להתקרב כלל לפתרון של הספקות שבלבלו אותנו, עלה בדעתי שהדרך שבה הלכנו לא הייתה נכונה, ושלפני שּפָנִינּו לחקירות שטבען כזה, היה עלינו לבחון תחילה את יכולותינו שלנו, ולראות באילו מושאים שכלנו כשיר או אינו כשיר לעסוק. הצעתי זאת לחבורה, והכל הסכימו מיד, ובעקבות זאת גם הוסכם שזו צריכה להיות חקירתנו הראשונה. דרך כמה מחשבות חפוזות ובלתי מעוכלות על נושא שמעולם לא חשבתי עליו לפני כן, שאותן העליתי על הכתב לקראת פגישתנו הבאה, נכנסנו לראשונה לדיון זה, אשר החל, כאמור, במקרה, ונמשך הודות להפצרותיהם של ידידיי.

ג'ון לוק, מסה על שכל האדם, הוצאת שלם, האיגרת לקורא, עמ' 10. עברית:עפר קובר

מהערה של אינטלקטואל אחר שהשתתף בשיחה, הפילוסוף ג'יימס טירל, ידוע שהיא התרחשה ב-1671 בבית של הפטרון של לוק, הלורד שפטסברי, ועסקה בנושאים הקשורים במוסר ובאמונה המבוססת על התגלות.[3][4] לוק דן ישירות בנושא זה בחלק האחרון של המסה, בו הוא מבקר זרמים קנאיים בנצרות, אשר מצהירים על ידע המושג בהתגלות ופוסלים את השימוש בתבונה כדרך ללמוד ולבקר את טענותיהם. לוק עצמו היה אדם דתי ובמסה הוא מסביר מדוע יש ידע ודאי לגבי הקיום של אלוהים, אך הוא ביקש להבחין בצורה ברורה בין אמונה לידיעה, והתנגד לגישות דתיות שפוסלות את השימוש בתבונה לבחינת האמונה.

הטיוטות המוקדמות ביותר שנמצאו ואשר מעידות על תהליך העבודה של לוק על המסה מתוארכות ל-1671. היומנים שלוק השאיר אחריו מראים שהוא המשיך לעסוק בהן לאורך השנים עד פרסומן, אף שהוא עסק גם בנושאים אחרים הקשורים בעבודתו עם שאפטסברי ובפילוסופיה פוליטית. בין השאר, דעותיו של לוק בנושא סובלנות דתית השתנו מקצה לקצה והוא הפך לתומך נלהב של מדיניות סובלנית. גישה זו השפיעה על עמדותיו במסה, שמציגה את המגבלות והקושי הרב בידיעה של האמת בנושאים של דת ומוסר.

עמדותיו הפוליטיות של לוק וקשריו עם שאפטסברי, שהיה האופוזיציונר הבולט ביותר בשלהי כהונתו של צ'ארלס השני, העמידו אותו בסכנה, וב-1683 הוא גלה מרצון להולנד, שם היה לו זמן להשלים את העבודה על המסה. הוא חזר לאנגליה ב-1689, לאחר המהפכה המהוללת. באותה שנה הוא פרסם את החיבור הפוליטי החשוב ביותר שלו, שתי מסכתות על ממשל מדיני ואת המהדורה הראשונה של המסה על שכל האדם. המסה הייתה הטקסט היחיד שעליה לוק חתם בשמו, והיא הפכה אותו לפילוסוף מוערך באנגליה ובצרפת. חלק מקוראיו פרסמו ביקורות על המסה עוד בימי חייו (החשובה בהן היא הביקורת של אדוארד סטילינגפליט), והתגובות של לוק לביקורות סייעו לו לערוך את המהדורות הבאות.

מבנה המסה ומטרתהעריכה

המסה מחולקת לארבעה חלקים המכונים "ספרים". הספר הראשון מוקדש להפרכה של התאוריה לפיה ישנם מושגים הטבועים באדם מלידה ומהווים את הבסיס לידע. החלק השני מסביר מהן אידיאות, דן במקורות של האידיאות ואפיונן, כולל מיון של האידיאות לסוגים שונים ודיון באידיאות חשובות מסוימות. החלק השלישי דן בטבע השפה, מקורותיה, השימוש בה ותפקידה בהבנה ובידע. החלק הרביעי דן בידע ומגבלותיו, בהבחנה בין ידע, דעה ואמונה, בדרגות שונות של ידיעה, ובסוגים שונים של מדע.

לוק טוען בפתח הספר שקהילת הידע בת זמנו לא חסרה בנאים דגולים שעתידים להשאיר אחריהם מונומנטים חשובים של ידע, שיזכו להערצת הדורות הבאים. הוא מציין במיוחד את ההישגים של אייזק ניוטון, רוברט בויל, כריסטיאן הויגנס ותומאס סידנהם. בהמשך לאנלוגיה בין עולם הידע לעולם הבניין, הוא ממשיל את חיבורו לעמל של עובד זוטר שמטרתו אינה להקים עוד מונומנט מפואר, אלא לנקות מעט את הקרקע עליה מושתת עולם הידע:[5]

קהילת המלומדים אינה חסרה כעת בנאים־אומנים, שתכניותיהם הכבירות לקידום המדעים תֹותֵרְנָה אחריהם מצבות־עד שתעוררנה את הערצת הדורות הבאים. אבל לא כל אחד צריך לקוות להיות בויל או סידנהם. ובדור שהקים מדענים דגולים כמו הויגנס ומר ניוטון שאין דומה לו, עם עוד אחרים מסוגם, הרי זה שאפתני די והותר להיות פועל פשוט אשר רק מנקה מעט את הקרקע ומפנה חלק מן הפסולת הנמצאת בדרך לידיעה.

המקור באנגלית
The commonwealth of learning is not at this time without master-builders, whose mighty designs, in advancing the sciences, will leave lasting monuments to the admiration of posterity: but every one must not hope to be a Boyle or a Sydenham; and in an age that produces such masters as the great Huygenius and the incomparable Mr. Newton, with some others of that strain, it is ambition enough to be employed as an under-labourer in clearing the ground a little, and removing some of the rubbish that lies in the way to knowledge
ג'ון לוק, מסה על שכל האדם, הוצאת שלם, האיגרת לקורא, עמ' 12. עברית: עפר קובר

על אף שלוק מביע במסה ביטחון ביכולת "לנקות" את יסודות הידע מתפיסות מוטעות והבלים, הוא סבר שהיכולת האנושית למצוא ודאות היא חלקית ומוגבלת; ושבני אדם, מטבע הדברים, לעולם אינם חסינים מטעויות. בהתאם, הבנה של מגבלות הידע האנושי היא מטרה מרכזית בתורת ההכרה שפיתח. במקרים רבים בני אדם צריכים להסתדר ללא ידע ודאי, כלומר לבסס את הבנתם על דעות ואמונות. אולם, גם במקרים אלה יש להבחין בין מידות שונות של הסכמה (Assent) שניתן לייחס לדעה או אמונה כביטוי של אמת. בהתאם, מטרה נוספת של לוק היא למצוא קריטריונים למידת האמת של דעות ואמונות. מטרות אלה מצריכות גם הבנה של מקורות הידע וההבנה האנושיים. לוק, אם כן, מנסח את מטרת המסה על שכל האדם כך: "לשאול לגבי המקור, הודאות, וההקף של הידע האנושי; יחד עם הבסיס והמידות של אמונה, דעה והסכמה".[6]

ספר ראשון: על המושגים המולדיםעריכה

הטיעון של לוק לגבי מקור הידע האנושי מתחיל בשלילה של הגישה הרווחת בתקופתו, לפיה ישנם אידיאות ועקרונות שהם מולדים ואוניברסליים וטבועים בכל יצור אנושי (רעיון המכונה בפסיכולוגיה נייטיביזם). העמדה שאותה לוק מבקר הייתה משותפת לזרמים שונים בפילוסופיה בת זמנו, כולל הפילוסופיה של דקארט ותלמידיו, פילוסופים בולטים בכנסייה האנגליקנית, והמסורת הפלטוניסטית. לפני לוק תומאס הובס, פייר גסנדי ואחרים כבר ביקרו את אותה התפיסה, אך היא נותרה הגישה הדומיננטית בפילוסופיה.[2] לפי התפיסה הזו, העקרונות שטבועים בכל אדם הם ברורים לכל, נטבעו באדם על ידי אלוהים, והם מהווים את הבסיס לידע, לאמת ולכללי מוסר אוניברסליים. לוק טען שאין לתפיסה זו בסיס. ראשית, כיוון שלא קיימים עקרונות אוניברסליים ומוסכמים על כל בני האדם. כך למשל, אידיאות כגון זהות, אי-אפשרות, ואלוהים, או עקרונות מעשיים כמו עבודת האל – דברים שפילוסופים בני זמנו של לוק חשבו לטבועים בכל בן אנוש – אינם אוניברסליים, כיוון שהם אינם קיימים אצל ילדים ובמקרים רבים אף אינם ברורים למבוגרים. שנית, גם אם אידיאות ועקרונות אלה היו אוניברסליים, אין משתמע מכך שהן טבועות בכל אדם מלידה, כיוון שייתכנו דרכים אחרות להגיע להסכמה אוניברסלית.

הפרכת התפיסה בדבר עקרונות מולדים מובילה את לוק להנחת המוצא לפיה כל האידיאות המהוות את הבסיס לידיעה מגיעות מהניסיון, דרך חישה, כאשר מדובר בניסיון שמקורו באובייקטים חיצוניים, או עיון פנימי (רפלקציה), כאשר מדובר בניסיון של פעולות פנימיות לשכל, כגון מחשבה, הטלת ספק, אמונה, רצון וכדומה. ההנחה היא שהשכל האנושי בראשיתו הוא, במילים של לוק, כמו "דף לבן נטול תווים".[7] על אף שלוק לא השתמש בביטוי, מקובל לתאר רעיון זה כרעיון לפיו השכל הוא "טאבולה ראסה" (לוח חלק) לפני הניסיון.[8] כיוון שהידע לפי גישה זו מגיע מהניסיון בלבד, לוק נחשב להוגה חשוב בהתפתחות האמפיריציזם.

ספר שני: על האידיאותעריכה

כל מה שאנחנו יודעים, מבינים וחושבים מקורו בניסיון, אך אין לבני אדם יכולת לחוות מושאים (אובייקטים) באופן ישיר, אלא רק בתיווך האידיאות שהם יוצרים בשכלנו. לפיכך, האידיאות מהוות את אבני הבניין של ההכרה והידע שלנו לגבי העולם. רעיון זה לא אמור לסתור את התפיסה האמפיריציסטית, כיוון שהאידיאות עצמן קיימות אך ורק בעקבות הניסיון.[9] בהתאם, לוק מבחין בין אידיאות (Ideas) שבשכלנו ומהוות את "המושא המיידי" של השכל, לבין איכויות (Qualities) באובייקטים אשר מכוחן נוצרות האידיאות. אחת הדוגמאות שלוק מספק היא זו של כדור שלג: לכדור השלג יש את הכוח (power) לייצר בנו אידיאות כגון "לבן", "קר" ו"עגול". הכוח בכדור השלג אשר מייצר בנו את האידיאות האלה נקרא "איכויות", בעוד ש"לבן", "קר" ו"עגול" כתחושות או תפיסות הנתונות להבנה כמושאים של השכל הן אידיאות.[10] ייתכנו גם אידיאות שאין להן מושא חיצוני, כפי שקורה כשאנחנו חושבים או מדמיינים משהו שאינו קיים.

תאוריה זו מעלה את השאלה מה ניתן לומר על איכויות במושאים עצמם. לעניין זה, לוק מבחין בין איכויות ראשוניות (Primary qualities) לבין איכויות משניות (Secondary qualities). לוק מספק מספר ניסוחים להבחנה הזו והמשמעות המדויקת שלה נתונה לפרשנות. לפי ניסוח אחד ניתן לומר על איכויות ראשוניות שהן נמצאות במושאים עצמם, שהן בלתי נפרדות מהמושאים, שהן בלתי משתנות ובלתי תלויות בשכל האדם.[11] כדי להסביר את ההגדרה הזו לוק מבקש שנדמיין גרגר חיטה שנחצה שוב ושוב לחלקיקים הולכים וקטנים עד שהחלקיקים אינם ניתנים יותר לחישה. לחלקיק החיטה הקטנטן יהיו אותן איכויות ראשוניות שמצאנו בגרגר הגדול, כגון קשיות, צורה, תנועה או מנוחה, גודל ומספר.[12] מנגד, איכויות משניות אינן שום דבר במושאים עצמם מלבד הכוח ליצור תחושות באדם דרך האיכויות הראשוניות. הן תלויות באיכויות הראשוניות המהוות את המקור שלהן ובאדם שחש בהם.[13] הדוגמאות של לוק הן צבע, טעם, חום או קור, קול וכדומה - איכויות שההופעה שלהן תלויה גם באופן שבו השכל או איברי החישה מפרשים אותן. לדוגמה, הוא אומר שייתכן ששני בני אדם ירטיבו את ידיהם באותם המים, אך אחד מהם ירגיש שהמים חמים והשני ירגיש שהמים קרים; האיכויות הראשוניות של המים (תנועה לדוגמה) הן זהות, אך הכוח שלהן ליצור אידיאה של חום או של קור משתנה מאדם לאדם. לוק אומר שאידיאות של איכויות ראשוניות הן דמויות (Resemblances) של האיכויות הראשוניות עצמן, והדפוסים שלהן קיימים באמת באובייקטים החיצוניים לנו, בעוד שאידיאות שנוצרות כתוצאה מאיכויות משניות אינן דמויות שלהן. המשמעות של טענה זו ומידת המחויבות של לוק למשתמע ממנה אינה מוסכמת על פרשניו.[14]

בנוסף לאיכויות ראשוניות ומשניות, לוק כותב גם על סוג נוסף של איכויות (המכונות לעיתים בספרות איכויות שלישוניות, אף שלוק לא משתמש בביטוי זה). איכויות השייכות לסוג שלישי הן כוחות של גופים מסוימים המאפשרים להם לשנות את האיכויות של גופים אחרים. כך למשל אש יכולה לשנות את הצבע של חומרים מסוימים.[13]

התאוריה של לוק לגבי הקשר בין איכויות לאידיאות נשענת בחלקה על התאוריה המדעית בת תקופתו, לפיה עולם החומר כולו מורכב מחלקיקים קטנים (Corpuscles). תאוריה זו, המכונה התאוריה הקורפוסקולרית (Corpuscularianism), דומה לגישות אטומיסטיות בפילוסופיה היוונית. בויל, דקארט, גסנדי וניוטון, אישים שהשפיעו על ההגות של לוק, האמינו בגישה זו.[15] לפי התאוריה, אנחנו חשים באובייקט חיצוני כאשר אותם חלקיקים קטנים נעים מהאובייקט אל איברי החישה שלנו ויוצרים תנועה בגופנו שמגיעה בסופו של דבר אל המוח. כשלוק כתב שאיכויות ראשוניות יוצרות אידיאות בשכלנו הוא דמיין תהליך מעין זה שמתואר בתאוריה, ובמספר מקומות הוא מתייחס לתאוריה זו באופן מפורש. עם זאת, התשובה לשאלה האם התאוריה הקורפוסקלרית היא הכרחית ובסיסית עבור תורת ההכרה של לוק אינה מוסכמת על כל פרשניו. ראשית, אימוץ תאוריה פיזיקלית כבסיס לתאוריה אפיסטמולוגית חותר תחת המטרה המוצהרת של לוק לספק תאוריה מינימלית של יסודות ההכרה, אשר קודמים ואינם תלויים בממצאי המדע. שנית, לוק עצמו מתייחס לתאוריה הקורפוסקלרית כהיפותזה ולא כעובדה מוגמרת. בחלק מהמקומות שבהם הוא מתייחס במפורש לגישה הוא מקדים ואומר שמדובר בסטייה מהנושא המרכזי שלו. הערות אלה מובילות חלק מהפרשנים של לוק להבין את התאוריה הקורפוסקולרית כדוגמה או השערה ולא כבסיס הכרחי לתורת ההכרה של לוק.[16] שלישית, בעוד שאימוץ התאוריה הקורפוסקלרית מרמז על הבנה מכניסטית של העולם, לוק מאמץ מכניזם באופן מוגבל ומפרט לגבי בעיות שונות שהתפיסה המכניסטית אינה יכולה להסביר.[17]

אידאות פשוטות ומורכבותעריכה

לוק פיתח טקסונומיה של אידיאות המובחנות על ידי פרמטרים שונים.[18] הסיווג המרכזי הוא בין אידיאות פשוטות (Simple ideas) לאידיאות מורכבות (Complex ideas). אידיאות פשוטות נוצרות באופן פסיבי דרך הניסיון, כאשר אנחנו נפגשים עם מושאים. למשל, חישה של קוביית קרח יכולה ליצור אצלנו את האידיאות "קר" ו"קשה". לא ניתן ליצור, להרוס, להעלים, לשנות, או לפרק אידיאה פשוטה לאידיאות אחרות.[19] אידיאות פשוטות יכולות להיווצר גם כתוצאה מניסיון בעיון פנימי. כך למשל, לוק מחשיב את האידיאות "תפיסה" ו"רצון" לאידיאות פשוטות.[20] הן יכולות להיווצר גם בשילוב של חישה ועיון פנימי, כמו במקרה של כאב והנאה.[21]

אידיאות מורכבות, מנגד, נוצרות משילוב, הפשטה או חיבור של אידיאות פשוטות.[22] למשל, האידיאות "אדם", "סוס", "זהב", "מים" וכדומה הן אידיאות מורכבות, גם אם חווינו אותן במציאות, כיוון שהן מכילות בתוכן מספר אידיאות אחרות. השכל יכול ליצור אידיאות מורכבות באופן אקטיבי, כמו שקורא למשל כשאנחנו מדמיינים דבר שלא ראינו.

לוק מחלק אידיאות מורכבות למספר סוגים: אידיאות של עצמים (Substances), כגון אדם; של אופנים (Modes), כגון משולש, רצח, הודיה ויופי; ושל יחסים (Relations) כמו זהה, שונה, דומה, גורם ל-, וגדול מ-.[18] לוק מפתח את הדיון בנוגע לאידיאות מורכבות מסוימות שהוא רואה כחשובות לעיסוק בשאלות פילוסופיות שחורגות מאפיסטמולוגיה גרידא. כך למשל, הדיון על האידיאה "זהות" משמש את לוק לדיון מורחב על המשמעות של זהות אישית, במהלכו הוא דוחה את הטענות לפיהן זהות אישית היא זהות של האורגניזם או זהות של הנפש לאורך זמן ומקום, וטוען כי משמעותה הנכונה היא זהות של התודעה.[23][24] לטיעון זה הייתה השפעה נרחבת על הפילוסופיה המודרנית של מושג הזהות והפילוסופיה של העצמי (Self).[25]

פרשנים של לוק חלוקים בדעתם לגבי השאלה באיזו מידה ואופן האידיאות מייצגות את המושאים במציאות. כאמור, הדברים היחידים שזמינים ישירות לתפיסה של האדם הן האידיאות. מצב זה מעלה את האפשרות שהאידיאות מהוות "מסך" בינינו לבין המציאות,[26] כפי שטען תומאס ריד. אם לוקחים את הטענה הזו לקצה הלוגי שלה, ייתכן שאנחנו לא יכולים להגיד שום דבר אמיתי על העולם החיצוני ואף ייתכן שלא קיים שום דבר מחוץ לשכל. הפילוסוף בן זמנו של לוק, אדוארד סטילינגפליט, טען שאם התאוריה של לוק נכונה הרי שכאשר לוק סוגד לאלוהים הוא למעשה סוגד לאידיאות של עצמו.[27] ג'ורג' ברקלי טען שמשמעות התאוריה של לוק היא שאין לנו אפשרות להשוות בין האידיאות שבשכלנו לבין המושאים במציאות, אלא רק בין אידיאות לאידיאות אחרות.[28] לוק רצה להימנע מספקנות רדיקלית מעין זו. אולם, השאלות כיצד בדיוק לוק ניסה להתגבר על הבעיות האלה ובאיזו מידה הוא מצליח להתגבר עליהן הן נושא לוויכוח בין הפרשנים של לוק. לגבי אידיאות פשוטות, כיוון שהשכל אינו יכול ליצור אותן, לוק טוען שהן לעולם לא בידיון או דמיון, אלא תוצר טבעי ורגיל של דברים שפועלים עלינו והן מייצגות דברים במציאות. דבר זה נכון גם לגבי אידיאות פשוטות של איכויות משניות. האידיאה "לבן" שנוצרת כשאנחנו חוזים בכדור שלג אינה דמות (Resemblance) של משהו שנמצא בכדור השלג, אבל היא תואמת לתכונות שקיימות באמת בכדור השלג. לפי חלק מהפרשנים של לוק הצהרות אלה מורות על כך שהתאוריה שלו היא גרסה של ריאליזם פילוסופי, אבל גם בין אלה שמקבלים את הטענה הזו יש הבדלים משמעותיים.[29]

ספר שלישי: על המיליםעריכה

 
פסל שיש של ג'ון לוק (1808 בערך), מאת ריצ'רד ווסטמקוט, מוצב ביוניברסיטי קולג' לונדון.

הדיון על טבעה ושימושיה של השפה בספר השלישי של המסה הוא תוספת מאוחרת לתורת ההכרה של לוק, ובמקור הוא תכנן לעבור ישירות מהדיון על טבען של האידיאות לדיון על הידע ומגבלותיו. בכל הטיוטות של המסה שנשמרו, כולל זו של 1685, השימוש בשפה אינו מופיע כנושא מרכזי. על פי העדות של לוק עצמו, הוא הבין בסופו של דבר שעל מנת לכתוב על הידע ומגבלותיו יש להבין ראשית את הקשר בין האידיאות לבין המילים שמשמשות להוראתן.[30]

לפי לוק, הסימון או ההוראה (Signification) המיידי והראשוני של מילים אינו מורה על דבר מלבד האידיאות בשכל של הדובר.[31] בפתח החלק השלישי של המסה לוק קובע שאלוהים יצר את האדם כיצור חברתי ולכן תכנן אותו כך שיוכל להשתמש בשפה למען התקשורת בין בני האדם, על מנת שיוכל לחלוק את המחשבות שבשכלו ולצורך תיעוד המחשבות של עצמו בזיכרון.[32] היכולת להשתמש בקול לצורך שפה התפתחה באופן טבעי. אולם, הקביעה שמילה מסוימת משמשת להוראה על אידיאה מסוימת ולא אחרת היא רצונית ושרירותית. אין קשר טבעי בין מילים לבין מה שהן אמורות לייצג, שכן אם היה קשר כזה הייתה רק שפה טבעית אחת. השימוש במילים הוא וולונטרי ושרירותי, אך במובלע הוא מבוסס על הסכמה בין המשתמשים בשפה.[31]

שאלת הקשר בין מילים לבין דברים שקיימים במציאות מעוררת שאלות דומות לשאלת הקשר בין אידיאות לבין איכויות. ג'ון סטיוארט מיל ביקר את ההגדרה של לוק כיוון שלתפיסתו כאשר אדם אומר "השמש היא הגורם ליום" הוא לא מתכוון לומר "האידיאה של השמש בשכלי גורמת לאידיאה של היום בשכלי".[33][34] עם זאת, מרבית הפרשנים היום סבורים שעבור לוק, לפחות כאשר מדובר במילים שמסמנות אידיאות פשוטות ואידיאות מורכבות של עצמים, קיים למילים שימוש אמצעי (לא מיידי) ומשני והוא ההוראה על דברים (רפרנטים) שקיימים באופן עצמאי במציאות או, לכל הפחות, שבני האדם מניחים שיש להם קיום כזה.[35]

לוק הכיר בכך שיש מילים (מיליות) שאינן משמשות לתיאור אידיאות, אלא לחיוב ושלילה, קישור בין אידיאות, בין הגדים ובין משפטים. מילים אלה מורות על היחס בין האידיאות בשכל הדובר.[36]

עבור לוק, יש חשיבות מיוחדת למילים כלליות או מופשטות ולמילים שמסמנות סוגים. ללא מילים כאלה (למשל "כיסא") היה לנו צורך במילה עבור כל פריט יחיד (למשל, עבור כל כיסא). היבט זה של השפה הוא חיוני, לא רק עבור תקשורת, אלא גם עבור ידע. מילים כלליות מסמנות אידיאות מורכבות וכלליות שנוצרות כאשר מפשיטים מאידיאה את הנסיבות הספציפיות לה כמו זמן ומקום, ולכן לוק טוען שהן אידיאות מופשטות של אידיאות מורכבות יותר. בתהליך ההתפתחות של שפה אצל ילדים המילים מסמנות בתחילה דבר פרטיקולרי ואחר כך עוברות הפשטה (לדוגמה, עבור הילד, המילה "אמא" מסמנת בתחילה את האמא הספציפית שלו ומתפקדת לכן כשם עצם פרטי. מאוחר יותר המילה מופשטת ומציינת שם כללי). מילים כלליות הן המצאות של האדם והן מייצגות אידיאות בשכל ולא דברים שקיימים במציאות, שכן דברים במציאות הם תמיד פרטיקולריים.[37]

הגדרות, לפי לוק, הן הוראה על המשמעות של מילה אחת באמצעות מילים אחרות שאינן נרדפות. מילים שמסמנות אידיאות פשוטות, ורק הן, אינן ניתנות להגדרה. לוק מספק מספר הסברים לכך. ראשית, לא ייתכן שכל המילים ניתנות להגדרה שכן אם זה היה המצב תהליך ההגדרה היה נמשך אד אינפיניטום. שנית, לא ניתן להגדיר משהו שאינו מורכב מדברים אחרים ללא שימוש במילים נרדפות. שלישית, אידיאות פשוטות, בהגדרה, יכולות להיווצר אך ורק על ידי הניסיון דרך הרשמים שאובייקטים יוצרים בשכלנו. אם ניתן היה להגדיר אידיאה פשוטה על ידי מילים אחרות שאינן נרדפות משמעות הדבר הייתה שניתן ליצור בשכלנו אידיאות פשוטות שלא בדרך הניסיון. לוק אומר שאנחנו יכולים להיווכח באמת של טענה זו אם ננסה להגדיר טעם כלשהו למי שלא חווה אותו, או צבע כלשהו לאדם עיוור מלידה. הטענה משמשת את לוק לביקורת על המחשבה הסכולסטית ועל הוגים מודרניים מסוימים, כגון דקארט, שניסו להגדיר מונחים כמו תנועה ואור. הגדרות כאלה משתמשות בז'רגון חסר משמעות או משתמשות במילים נרדפות, כגון בהגדרה של תנועה כמעבר ממקום למקום, בה המילה "מעבר" היא נרדפת ל"תנועה".[38] טיעונים אלה השפיעו על האופן בו מילונאים כמו סמואל ג'ונסון הבינו את תפקידן של הגדרות.[39]

מילים שמסמנות אידיאות מורכבות ניתנות תמיד להגדרה. עם זאת, כדי שההגדרה תהיה מובנת לנמען יש צורך בניסיון שיקנה לו את האידיאות הפשוטות המרכיבות את האידיאה המורכבת. למשל, "קשת" היא מילה שמסמנת אידיאה מורכבת והיא ניתנת להגדרה, אך אדם עיוור מלידה לא יוכל להבין את ההגדרה כיוון שחסרות לו האידיאות הפשוטות של הצבעים.[40]

תקשורת באמצעות מילים, בין אם לשימושים בחברה האזרחית או לשימוש בפילוסופיה, לעולם מעוררת ספק ואינה מושלמת. הספק מתעורר כיוון שאנו לא יכולים להיות בטוחים שהמילים בהן אנו משתמשים כדי לסמן אידיאות מסוימות בשכלנו מעוררות את אותן האידיאות בשכל של האחר.[41] בעיה זו היא אינהרנטית לשפה ולא קשורה בהכרח לשימוש שגוי במילים.[42][43] בני אדם משתמשים במילים כדי לסמן, בין השאר, אידיאות מורכבות של עצמים (כמו "זהב") שמניסיונם קיימים במציאות, כלומר הם מצפים שהאידיאה שבשכלם תתאים לדפוס או אוסף מסוים של איכויות שמופיעות במשותף במציאות. אבל עצמים במציאות הם מורכבים מאד, מופיעים בדרכים שונות למתבוננים שונים, יכולים להשתנות, וכוללים לעיתים איכויות שאנו לא מכירים בצורה מושלמת.[44] בשימוש במילים שמסמנות אופנים מעורבים (כמו "רצח" או "צדק") הבעיה היא הפוכה: הן כוללות אידיאות שאין להן קיום עצמאי מחוץ לשכל (כמו "כוונה" במקרה של רצח) ולכן לא תמיד קיים בסיס חיצוני להתאמה בין המשמעות שלהן אצל אנשים שונים.[45] דבר זה נכון לגבי כל המילים שמסמנות מושגים מתחום המוסר שהם אידיאות של אופנים מעורבים. זו בעיה חמורה כיוון שללא מילים שמסמנות אידיאות מתחום המוסר לא היו לנו אידיאות מוסריות כלל. למילים יש תפקיד מכונן בעיצוב אידיאות מורכבות מסוג זה. הן קושרות יחד אוסף של אידיאות שלא קיימות בהכרח כאוסף יציב או "טיפוס" (species) במציאות. התוצאה היא שהשימוש במילים, בין אם להוראה על עצמים ובין אם להוראה על אופנים הוא הכרחי אך אינו חף מספק ואי-בהירות.[46] דפוסים של שימוש חוזר במילים מסייעים להקל על הבעיה, אך לא פותרים אותה.[45]

מעבר לספק האינהרנטי לשימוש בשפה, בני אדם יכולים להשתמש במכוון ושלא במכוון בשפה באופן רשלני ושגוי. הדיון של לוק לגבי הדרכים בהן בני אדם עושים שימוש לרעה בשפה משמש אותו גם כדי לבקר את הסכולסטיקה וזרמים אחרים בפילוסופיה בת זמנו. לוק טוען שתיקון השגיאות שאנשים עושים בשפה הוא הכרחי בחיפוש אחר האמת, אך קשה לביצוע בפועל. ז'רגון והמצאה של מילים חדשות הם הרבה פעמים אמצעים לשימוש לרעה בשפה, והוא מציע להשתמש במילים באופן קרוב ככל האפשר למשמעות הרגילה והיומיומית שלהן. בשיח פילוסופי יש להצהיר על משמעות המילים בהן אנחנו משתמשים. כיוון שהגדרה של מילים המסמנות אידיאות פשוטות אינה אפשרית יש להכריז על משמעותן באמצעות מילים נרדפות או דוגמאות. כשמתמשים במילים המסמנות אופנים מעורבים (כמו מילים מתחום המוסר) יש להצהיר את הגדרתן וכשמשתמשים במילים להוראה על עצמים יש להגדיר ולהראות.[47]

ספר רביעי: על הידיעה והדעהעריכה

לוק מצהיר בפתח החלק הרביעי של המסה על שכל האדם שהידע האנושי נוגע לאידיאות בלבד והוא מגדיר ידע כתפיסה של קשר והסכמה, או חוסר ההסכמה וסתירה (Repugnancy) בין אידיאות.[48] משתמע מהגדרה זו שידע נתון בצורה של טענות לגבי ההסכמה או הקשר בין אידיאות.[49]

דרכים להשגת ידעעריכה

לוק מחלק את עולם הידע על פי שלוש דרכים בהן אנו תופסים את ההסכמה או הקשר בין אידיאות: (1) ידע אינטואיטיבי שהוא מיידי; (2) ידע דמונסטרטיבי שנסמך על הוכחות; (3) ידע חושי.[50]

עבור לוק, מידת הוודאות של ידע אינטואיטיבי וידע דמונסטרטיבי היא שווה וגבוהה יותר ממידת הודאות של ידע חושי. ידע אינטואיטיבי הוא ידע שאי אפשר לעמוד בפניו והוא כאילו כופה את עצמו עלינו בוודאות שאינה משאירה מקום לספק. למשל, אנחנו יודעים ששחור שונה מלבן באופן מיידי וללא כל צורך בהוכחה.[51] הודאות של כל הידע שלנו תלויה בידע אינטואיטיבי. למעשה, הקיום של ידע אינטואיטיבי הוא התחליף של לוק לצורך באידיאות מולדות.[52]

כאשר אינטואיציה מיידית אינה מספיקה אנחנו זקוקים לידע דמונסטרטיבי הנסמך על הוכחות. הדוגמאות של לוק לקוחות בעיקר מתחום הגאומטריה, כמו ההוכחה שסכום הזוויות במשולש זהה לסכום שתי זוויות ישרות. ידע דמונסטרטיבי תלוי בידע אינטואיטיבי שמתערב בכל שלב של ההוכחה.[53] אם לדוגמה אנחנו לא יודעים מה היחס בין זווית a לזווית b, אבל אנחנו יודעים באופן אינטואיטיבי ששתי הזוויות שוות לזווית c, אנחנו יכולים לדעת ש-a=b על סמך הזהות האינטואיטיבית של c עם עצמה.[54] הוכחות מסובכות יותר יכולות לכלול שרשרת ארוכה של צעדים שמתחילים בידע אינטואיטיבי ומשתמשים בו לכל אורך הדרך. כיוון שידע דמונסטרטיבי נסמך על ידע אינטואיטיבי מידת הודאות שלהם שווה; אולם, ידע דמונסטרטיבי יכול להיות פחות בהיר לשכל ואנחנו יכולים לטעות לגביו, כך שהוא פחות בטוח.

ידע חושי נוגע לדברים ממשיים שקיימים מחוץ לשכלנו. לוק מודה בכך שידע מסוג זה אינו תואם להגדרתו, לפיה ידע הוא הסכמה או אי-הסכמה בין אידיאות בלבד. הוא אף מודע לטיעון לפיו אין לנו כלל יכולת לדעת שקיימים דברים מחוץ לשכלנו.[55] עם זאת, הוא מסרב לקבל את הטענה וקובע שגם ידע חושי, על אף שרמת הודאות שלו היא נמוכה יותר, צריך להיחשב לידע. התשובה של לוק לספקנים היא פרגמטית ואירונית: "אני עונה שאנו מוצאים בוודאות שעונג וכאב מופיעים אחרי האפליקציה של אובייקטים מסוימים עלינו – אובייקטים שאת הקיום שלהם אנחנו תופסים, או חולמים שאנחנו תופסים, על ידי חושינו; הודאות הזו היא חזקה באותה מידה כמו מידת האושר או הסבל שלנו, ומעבר לה אין לנו עניין בלדעת או בלהיות".[55]

סוגים של ידעעריכה

 
דיוקן של ג'ון לוק, מאת ג'ון גרינהיל (1644–1676).

לוק מחלק טענות ידע לארבעה סוגים, שבכל אחד מהם למונח "הסכמה" יש משמעות שונה: (א) זהות; (ב) יחס; (ג) קיום משותף או קשר הכרחי; (ד) קיום ממשי.[56] זהות וקיום משותף הם למעשה סוגים של יחס שלוק מקדיש להם דיון נפרד בשל חשיבותם. הקטגוריה השנייה, יחס, היא למעשה שם כולל לכל יחס אחר שאינו זהות או קיום משותף.

טענות הזהות הבסיסיות ביותר, אותן השכל תופס בצורה אינטואיטיבית, הן הזהות של כל אידיאה עם עצמה והשונות שלה מכל אידיאה אחרת. למשל "לבן הוא לבן" ו"לבן הוא לא אדום". מתוך טענות מעין אלה בני אדם ניסחו חוקים כלליים כמו חוק הזהות שקובע שכל דבר הוא עצמו וחוק אי-הסתירה, אבל לוק סבור שזהו ידע הנתון לבני אדם באופן מיידי וברור, "במבט ראשון", ושהחוקים הכלליים לא הופכים את הידע הזה לברור יותר משהיה.[57]

טענות לגבי קיום משותף או אי-קיום משותף רלוונטיות במיוחד לגבי אידיאות מורכבות של עצמים. למשל, לוק אומר, "זהב" היא אידיאה מורכבת של עצם שבו מתקיימות במשותף אידיאות אחרות כמו יציבות בחשיפה לאש, צבע צהוב מסוים, משקל מסוים, נתיכות, חשילות, מסיסות במי מלך וכו'.[58] אף על פי שידע זה חשוב מאוד למדע, הוא מצומצם מוגבל.[59] סיבה אחת היא הקושי למצוא קשרים הכרחיים בין אידיאות פשוטות. סיבה שנייה היא חוסר היכולת שלנו לדעת אלו קשרים מתקיימים בין האיכויות שבעצמים, ובמיוחד הבורות "חסרת המרפא" שלנו לגבי הקשר בין איכויות ראשוניות ואיכויות משניות. לוק מביא סיבות נוספות ומסקנתו היא שבתחום זה אנחנו צריכים להסתפק בעיקר בניסויים שיכולים להרחיב את ההבנה שלנו לגבי עצמים אבל לא להביא לידע ודאי.

טענות לגבי יחסים אחרים בין אידיאות הן תחום נרחב ולוק מודה שקשה להעריך את היקפו ואת מידת הידע האפשרית בו. עם זאת, הוא מביע ביטחון בכך שניתן להרחיב את הידע האנושי לגבי יחסים בתחומים שאינם כמותיים. תוך שימוש נבון בתבונה, חוקי מוסר מסוימים יכולים להיות מוכחים כידע דמונסטרטיבי וודאיים כמו גאומטריה ואלגברה. לוק מציע שכדי להתגבר על הבעיות שכרוכות בשימוש במילים לצורך מציאת חוקי מוסר ניתן להשתמש בסימנים ובתרשימים.[60]

טענות לגבי קיום ממשי הוא התחום המצומצם ביותר. לבני אנוש יש ידע אינטואיטיבי ודאי של הקיום של עצמם וידע דמונסטרטיבי ודאי לגבי קיום האל.[61] הוכחת קיום האל מתחילה באינטואיציה של כל אדם לגבי הקיום של עצמו, ומכאן למסקנה הכללית יותר שמשהו קיים. לוק אומר שאם משהו קיים אז חייב להיות ישות שקיימת מאז ומעולם. הסיבה היא הידע האינטואיטיבי שלא יכול להיווצר יש מתוך אין: לכל קיום שאינו נצחי יש התחלה מתוך קיום אחר; נובע מכך שיש ישות שהיא נצחית ואין לה התחלה, אחרת או שנוצר יש מתוך אין, שזה לא אפשרי, או ששום דבר לא קיים, שזה גם לא אפשרי. וכל כוח שקיים נוצר מתוך הכוח הראשוני שיש לאותה ישות נצחית ולכן הישות הזו היא בעלת העוצמה הרבה ביותר. ואותו דבר לגבי כל ידע שקיים, מה שמוביל למסקנה שזוהי ישות בעלת הידע הרב ביותר. ולישות הזו שהיא נצחית, בעלת העוצמה הרבה ביותר ובעלת הידע הרב ביותר אנחנו קוראים אלוהים ודרך ההוכחה הזו אנחנו יודעים באופן ודאי על קיומה.[62]

ידע לגבי קיום ממשי של כל שאר הדברים נסמך על החושים והוא כאמור מוגבל. לוק מונה בעיות שונות שקשורות ביכולת להבין את הקיום הממשי של דברים. לדוגמה, מחסור באידיאות פשוטות. האדם הוא יצור מוגבל ולוק חושב שסביר שאלוהים לא נתן לו את כל החושים והיכולות השכליות האפשריות. סביר שליצורים אינטליגנטיים אחרים יש אידיאות פשוטות שהן הכרחיות עבור ידע ודאי ואינן זמינות עבורנו כפי שלאדם עיוור חסרות האידיאות של הצבע. דוגמה נוספת היא חוסר יכולת להכיר עצמים שאינם גשמיים ושלא ניתן לשלול את קיומם, כמו מלאכים וישויות רוחניות אחרות. בעיות אחרות הן פרקטיות יותר, כמו מרחק רב מאובייקטים לא מוכרים ביקום, קושי בהבנה של חלקיקים קטנים מידי לחישה, וחוסר יכולת להבין קשרים בין אידיאות וקשרים בין איכויות.[63]

גם בנושא הגוף והנפש והיחסים ביניהם, לוק טוען שהידע שלנו מוגבל בהיקפו. אין לנו אפשרות לדעת האם המחשבה תמיד נפרדת מהחומר או שמא יש חומר המסוגל למחשבה, שכן על אף שחומר ללא מחשבה אינו יכול ליצור מחשבה, אין זה מחוץ לגבולות האפשרי שאלוהים יכול להוסיף (Superadd) את יכולת המחשבה לגופים גשמיים.[64] בהתאם, לוק מסרב להכריע בין גישות דואליסטיות לבין גישות הנוקטות במוניזם מטריאליסטי.[65][66] לפי לוק פילוסופים נדרשים להפגין צניעות בעניינים אלה אשר אין להם תשובה ודאית. במהלך הדיון של לוק על מושג התודעה הוא קובע שהדעה הסבירה יותר היא שהתודעה אינה חומרית, אך הוא לא מפרט מדוע.[67] חלק מפרשניו של לוק רואים בהצהרה זו ביטוי נאמן לעמדה של לוק, אך כיוון שעמדה זו לא מתיישבת היטב עם הגישה של לוק כלפי בעלי חיים — בניגוד לדקארט, לוק חשב שבעלי חיים מסוגלים לחשוב, אך כמו דקארט הוא נטה לחשוב שבעלי חיים עשוים מחומר — פרשנים אחרים, כמו וולטר, סבורים שבניגוד להצהרתו לוק חשב שדואליזם היא הגישה הפחות סבירה.[68]

שיפוט, דעה, אמונה והסתברותעריכה

בהינתן שהידע של האדם הוא מוגבל מטבעו, בני אדם נאלצים לפעול במקרים רבים על פי אמונות או דעות שאינן ודאיות. בנוסף, גם אם ניתן היה לדעת הכל, מסיבות פרקטיות לא ניתן לחיות רק על פי ידע. לוק אומר, למשל, שאם אדם היה אוכל רק כשהוא יודע בוודאות שהאוכל שלפניו יזין אותו, הוא לא היה שורד.[69] אולם, אין משמעותן של קביעות אלה שבהיעדר ידע אנחנו נאלצים לבחור באמונות או דעות באופן שרירותי. בהיעדר ידיעה בני אדם משתמשים בכוח השיפוט (Judgment) שלהם, והם יכולים באמצעות השיפוט גם להבחין בין רמות שונות של ביטחון בדעה או אמונה, או במילים אחרות בהסתברות של אותה אמונה או דעה. המונח הסתברות (Probability), בשימוש של לוק, אינו מתייחס להסתברות סטטיסטית, אלא לסבירות של דעה או אמונה.[70]

כאמור, ידע להגדרתו של לוק הוא תפיסה של הסכמה או חוסר הסכמה בין אידיאות. המילה תפיסה (Perception) אצל לוק שמורה למקרים בהם יש ודאות. בניגוד לידע, כשאנחנו משתמשים בשיפוט אנחנו לא תופסים, אלא מניחים, הסכמה או חוסר הסכמה בין אידיאות.[71] חלק מהידע שלנו הוא אינטואיטיבי, במובן שאנו תופסים את הודאות שלו באופן מיידי. שיפוט הוא לעולם לא מיידי באופן זה. הוא מתייחס לטענות שקיים לגביהן ספק. אם כן, כמו בידע דמונסטרטיבי, שיפוט מערב הוכחות לגבי ההסכמה או אי ההסכמה בין אידיאות. אולם, בניגוד לידע דמונסטרטיבי, ההוכחות שמעורבות בשיפוט הן לא מיידיות (אינטואיטיביות), אלא מבוססות על הנחות שאנו מאמינים שהסתבורתן גבוהה.[72][73]

הבסיס להסתברות יכול להיות משני סוגים: ניסיון אישי מהעבר או עדות של אחרים.[74] דוגמה שלוק נותן להסתברות המבוססת של על ניסיון אישי היא האמונה שלנו לגבי דברים שקיימים מחוץ לטווח החושים שלנו. כשאדם רואה אנשים אחרים הוא יודע שהם קיימים (ידע חושי), אבל ידע זה מוגבל להווה. אם לאחר מכן הוא נכנס לחדר ולא רואה עוד אנשים סביבו, הוא לא יכול לדעת שיש עוד אנשים מלבדו בעולם, אבל יכול לשפוט, מניסיונו האישי, שאכן קיימים אנשים נוספים בעולם וזוהי אמונה בדרגת הסתברות גבוהה.[75] דוגמה שלוק נותן להסתברות המבוססת על עדות היא אדם ששמע ממתמטיקאית בעלת מוניטין שסכום זוויות במשולש שווה לסכום שתי זוויות ישרות, אך לא טרח לתפוס עובדה זו כידע דמונסטרטיבי על ידי הבנת ההוכחה. בעוד שאותו אדם לא יודע בוודאות שטענה זו נכונה, יש לו בסיס להניח שהטענה נכונה בהסתברות גבוהה ולהאמין בה.[72] דרגות של הסתברות משני הסוגים משתנות ממקרה למקרה ולוק קובע קריטריונים רבים לבחינה של דרגת ההסתברות. אין לנו ברירה אלא להסתמך על אמונות ודעות במהלך החיים אך אנחנו יכולים, ומבחינה מוסרית צריכים, לנסות לבחון ככל האפשר את הבסיס להסתברות שאנחנו מקנים לדעות ואמונות.[76]

כמו בידע, רוב בני אדם לא יכולים לזכור בכל רגע נתון את ההוכחות שהיו להם כשגיבשו אמונה או דעה. מסיבה זו לא ניתן לצפות מבני אדם להתכחש לדעה או אמונה ברגע שהם שומעים טיעון שכביכול מפריך אותה.[77] כיוון שכך וכיוון שהאמונות והדעות שלנו מבוססות על ניסיון אישי ועל המוניטין והסמכות שאנחנו מקנים לאנשים אחרים המוכרים לנו, לוק חושב שראוי לכבד את הריבוי של דעות בחברה תוך שמירה על שלום וערך החברות.[77]

מקום הדת בתורת ההכרה של לוקעריכה

 
תחריט של ג'ון לוק, מאת ג'יימס גודבי (1790–1815)

תורת ההכרה של לוק נחשבת לפרק חשוב בפילוסופיה של הדת באירופה.[78][79] לוק עצמו מתאר באיגרת לקורא את האירוע שהוביל אותו להתחיל לעבוד על הספר - שיחה בינו לבין אינטלקטואלים אחרים שהגיעה למבוי סתום והובילה את לוק למסקנה שיש לבחון את גבולות הידע האנושי. מהערה של אינטלקטואל אחר שהשתתף בשיחה, הפילוסוף ג'יימס טירל, ידוע שאותה שיחה נסבה נושאים הקשורים במוסר ובאמונה המבוססת על התגלות.[3][4] לוק דן בנושא זה בחלק האחרון של המסה.

לוק, כאמור, דחה את הגישה הנייטיביסטית לפיה אלוהים הטביע באדם ידע המצוי בו מלידה, אבל הוא סבר שאלוהים נתן לאדם את כישורי התבונה הנדרשים על מנת לדעת חלק מהדברים על העולם, להכיר את העולם דרך הניסיון, ולבחון את ידיעתו ואמונותיו. לפי לוק מחשבה עצמאית היא לא רק אפשרית, אלא מהווה גם חובה כלפי האל.[80] אף על פי שלוק עצמו לא הביע תמיכה בדאיזם, ואף פרסם טיעוני ביקורת כלפי אמונה זו, חלק מפרשניו זיהו דמיון בין הגישות. חבריו הדאיסטים מת'יו טינדל ואנת'וני קולינס הושפעו מתורת ההכרה שפיתח. דרכם ודרך קוראיו במאה ה-18 תורת ההכרה של לוק השפיעה על התפתחות הדאיזם במערב אירופה.[81]

יצירת הבחנה ברורה בין אמונה לבין ידע היא מטרה מרכזית בתורת ההכרה של לוק.[82] לוק מבחין בין יסודות שונים לאמונה דתית (Faith). יש דברים הקשורים בדת שאנחנו יכולים לדעת, כמו עצם קיומו של אלוהים, ואנחנו יכולים לתפוס ולהוכיח אותם כידע ודאי או להחזיק בהם כאמונה (אם לא למדנו להוכיח אותם). בנושאים אחרים הקשורים בדת אנחנו יכולים להסתמך רק על אמונה, וזו יכולה להיות מבוססת על שיפוט, על מסורת, או על התגלות.

נושא ההתגלות היה חשוב כיוון שזרמים שונים של הדת הנוצרית בתקופה של לוק טענו שאמונתם היא מחייבת היות שמקורה בהתגלות ישירה. לטענתם, אמיתות האמונה שנמסרה בהתגלות נמצאת מעבר לתחום התבונה. לוק מכנה גישות קנאיות מסוג זה "התלהבות" (Enthusiasm).[83] הוא לא פסל את הייתכנות של התגלות אלוהית, שהיא בוודאי בכוחו של אלוהים, אך הוא יצא נגד המחשבה לפיה אין לבחון טענות המגיעות בדרך זו באמצעות טיעונים תבוניים. הנחת המוצא של לוק היא שכל מה שאלוהים מגלה הוא אמת, כיוון שאלוהים לעולם לא משקר. אבל, לטענתו, תמיד יכול להיות ספק באשר לטענה שמה שהתגלה אכן נמסר על ידי אלוהים בהתגלות. לכן, גם טענות שמתבססות על התגלות הן בגדר אמונה (Belief) ולא ידע. לפי לוק, בניגוד להתלהבות בת זמנו, אלוהים ליווה התגלויות שמתוארות במסורת בנסים שמספקים קריטריון אפיסטמי להבנה שאכן מדובר בהתגלות. בנוסף, כיוון שההבנה האנושית מוגבלת לאידיאות הפשוטות שיש בשכל האדם, אדם שחווה התגלות לא יכול להבין או למסור אידיאות פשוטות חדשות שאינן זמינות לאחרים בעקבות הניסיון.[84][85] נובע מכך שתוכן ההתגלות נתון באופן שניתן לבחינה על ידי התבונה. במקרים שבהם התבונה מראה לאדם שטענה המוצגת כהתגלות אינה נכונה, יש סיבה טובה לפקפק באמיתות הטענה שהתוכן אכן נמסר בהתגלות. בהיעדר הוכחה שמדובר בהתגלות, יש סיבה טובה לחשוב שמה שמורה התבונה הוא ידע ודאי.

לא קיים קונצנזוס בין חוקרים לגבי הגישה הדתית בה לוק עצמו החזיק. חלק מפרשניו סבורים שהחל משנות ה-80 של המאה ה-17 או שהוא השתייך לסוציניאניזם, פלג אוניטרי שהדגיש את חשיבות התבונה והסובלנות ודחה את האמונה המקובלת לגבי השילוש הקדוש, או לכל הפחות שאמונתו הדתית הייתה קרובה לאמונה הסוציניאנית. עם זאת, ייתכן שעמדותיו של לוק לגבי חלק מתפיסות הסוציניאניזם התגבשו רק בשנות התשעים, כך שתורת ההכרה שלו לא צריכה להתפרש כביטוי לעמדות סוציניאניות חד משמעיות.[86] בימי חייו של לוק, אדוארד סטיליגפליט וגוטפריד וילהלם לייבניץ ביקרו את המסה על שכל האדם בטענה שהספר תומך באמונה הסוציניאנית.[87] להאשמה בסוציניאניזם, אמונה שנחשבה למינות, היו יכולות להיות השלכות חמורות בתקופתו של לוק. ניתן להבין מכך שהיו ללוק גם סיבות אישיות לטעון בזכותה של הסובלנות הדתית.

תגובות והשפעהעריכה

מסה על שכל האדם הפכה לטקסט מכונן ורב השפעה בפילוסופיה של ההכרה ובתחומים נוספים, כגון מטאפיזיקה, הפילוסופיה של השפה, הדת, ותאוריות של העצמי. בזכות המסה, שהייתה הטקסט היחיד שלוק לא פרסם בעילום שם, שמו הלך לפניו, עוד בימי חייו, כפילוסוף דגול. עם זאת, המסה עוררה מחלוקת וספגה ביקורת עזה מצד אנשי דת ומוסר שסברו כי היא מעודדת אתאיזם ואי-מוסריות. במאה ה-18 תורת ההשכלה של לוק הפכה למשפיעה עוד יותר. הוגים מזרמים שונים, כגון האינטלקטואלים של הנאורות הסקוטית והאנציקלופדיסטים בצרפת. וולטר כינה את לוק "הרקולס של המטאפיזיקה" ובמאה התשע עשרה ההיסטוריון לזלי סטיבן כינה אותו "השליט האינטלקטואלי של המאה ה-18".[88]

תגובות בני זמנו של לוקעריכה

המסה זכתה לתשומת לב רבה יחסית מייד עם יציאתה לאור, וביקורות עליה פורסמו בכתבי העת האינטלקטואלים. ב-1700 הופיע תרגום של המסה לצרפתית וב-1701 הופיע תרגום ללטינית. שני התרגומים תרמו לתפוצה רחבה של הרעיונות של לוק מחוץ לבריטניה, ובמיוחד בצרפת.[89][90] לוק זכה לתשבחות רבות על המסה, אך גם לביקורות. עיקר הביקורת הופנתה כלפי שלילת רעיון המושגים המולדים, ההשלכות התאולוגיות של טיעון זה, והספקנות שהגישה של לוק מעוררת. כך למשל, הבישוף של ווסטר, אדוארד סטיגלינפליט, תקף את הטיעון של לוק וטען ששלילת התאוריה שאלוהים הטביע באדם עקרונות אוניברסליים המשמשים כבסיס לידע תוביל לאתאיזם, סוציניאניזם ולאי-מוסריות. לוק כתב מספר תגובות לסטיגלינפליט, שהודפסו בסופו של דבר יחד עם הביקורות עצמן. בין האינטלקטואלים שהגנו על לוק הייתה הסופרת והפילוסופית קתרין טרוטר קוקבורן (אנ'), שכתבה מספר טקסטים להגנתו.

הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ כתב בתגובה למסה את "מאמרים חדשים על התבונה האנושית",[91] חיבור בו הוא מפריך פרק-אחר-פרק את הטענות של לוק. לוק היה מודע לביקורת של לייבניץ, שגם ניהל עימו תכתובת, אך את החיבורים עצמם לייבניץ החליט לא לפרסם לאחר שנודע לו על מותו של לוק. הם התפרסמו לבסוף ב-1765. על עמדותיו אל מול אלה של לוק, לייבניץ כתב: "מעל הכל לקחתי על עצמי להציל את אי-החומריות של הנפש, דבר שלוק מותיר בספק. אני מצדיק גם את הקיום של אידיאות מולדות [innate ideas], ומראה שהנפש יוצרת מעצמה את התפיסה שלהן. אכסיומות, גם כן, אני רואה בחיוב, בעוד שללוק דעה שלילית כלפיהן. בסתירה ללוק, אני מראה שהאינדיבידואליות של האדם, אשר דרכה הוא משמר את זהותו, היא ההמשכיות של המרכיב [substance] הפשוט, או הבלתי-חומרי, שמחייה אותו; [...] שאין לא ריק ולא אטומים; שחומר, או העיקרון הפסיבי, לא יכול להיות מודע, אלא כאשר אלוהים מאחד עמו מרכיב מודע. אכן, אנו לא מסכימים על מספר רב של דברים נוספים [...] אף על פי שאני משוכנע שכוונתו של לוק הייתה טובה לחלוטין".[92]

פילוסוף נוסף, בן המאה ה-17, שהושפע מלוק הוא ג'ורג' ברקלי, שאת חיבורו מ-1713, "עקרונות דעת האדם", ניתן לקרוא כתגובה ללוק.[93] ברקלי פיתח פילוסופיה אידיאליסטית לפיה לא קיימים דברים שהם חומריים בלבד, במובן שהם עצמאיים מהשכל. לפי ברקלי הרעיון שקיים חומר באופן עצמאי ובלתי תלוי בשכל עשוי להביא לאתאיזם וספקנות. לטענתו, ניתן לקבל את ההנחה של לוק שהאובייקטים של השכל הם אידיאות בלבד ומכך נובע שכל הדברים שאנו תופסים כאילו היו קיימים בעולם באופן עצמאי מהשכל הם אידיאות והם תלויים בשכלנו. לוק וממשיכיו עונים (לפי ברקלי) שאמנם האובייקט המיידי של השכל הוא אידיאות, אך האידיאות מייצגות אובייקטים אחרים שקיימים במנותק מהשכל ונתפסים באופן לא מיידי. לפי ברקלי פתרון זה אינו מוצלח וחסר בסיס. בהתאם, הוא ביקר אלמנטים שונים בתאוריה של לוק שיכולים להתפרש כתמיכה בטענה שקיים חומר עצמאי מהשכל. הוא שולל את ההבחנה בין איכויות ראשוניות לאיכויות משניות ומראה שאין אפשרות לתפוס או לתאר דברים על ידי איכויות ראשוניות בלבד תוך הפשטה של האיכויות המשניות. גם הרעיון שאידיאות של איכויות ראשוניות הן דמויות (resemblances) של האיכויות עצמן הוא חסר פשר, כיוון שהדבר היחיד שיכול להידמות לאידיאה הוא אידיאה אחרת. בנוסף ברקלי ביקר את הדיון של לוק על אידאות מופשטות וטען שהוא מוביל לסתירות.[94][95][96]

השפעה במאה ה-18עריכה

לביקורת של לוק על רעיון האידיאות המולדות הייתה השפעה רבה על הפילוסופיה של המאה ה-18.[97] בתחילת המאה היא צברה תומכים רבים והייתה לעמדה המקובלת.[98] דוגמה בולטת להשפעה של המסה על התפתחות האמפיריציזם היא תורת ההכרה של דייוויד יום. יום אימץ את הביקורת של לוק על רעיון האידיאות המולדות וקיבל חלקים מהותיים מהתורה של לוק. חידוש משמעותי בפילוסופיה של יום הוא ההבחנה בין רשמים לבין אידיאות, אשר לא קיימת אצל לוק. יום גם הושפע, כמו רבים אחרים במאה ה-18, מהתאוריה של לוק על זהות אישית.

בצרפת למסה הייתה השפעה הולכת וגוברת החל מראשית המאה ה-18.[99] שני גורמים הביאו לכך שההתייחסות של לוק לאפשרות קיומו של חומר חושב הייתה השפעה רבה בקרב אינטלקטואלים צרפתיים. ראשית, במהדורה השנייה של המסה בצרפתית, שפורסמה ב-1729, נוספה הערה ארוכה לגבי המחלוקת בין לוק לסטילינגפליט בנושא. שנית, בחיבור "מכתבים פילוסופיים על האנגלים" וולטר הדגיש את ההתייחסות לנושא ושיבח את לוק על כך שהוא מכיר בבורות של בני אדם בנושאים מטאפיזיים מעין אלה. כתוצאה מכך, ההערה של לוק, שאינה מרכזית למסה, הפכה בצרפת ובמקומות אחרים באירופה לנושא בוער.[100] החיבור אף הוחרם בשל הערה זו במדינות מסוימות.[101] וולטר סייע להפצה של הרעיונות של לוק גם בספרו "אלמנטים של הפילוסופיה של ניוטון". מלבד וולטר, אישים בולטים אחרים בנאורות הצרפתית הושפעו מלוק. דני דידרו כתב את הערך על לוק באנציקלופדיה הגדולה ועסק בבעיות העולות במסה בכתבים שונים, כגון "מכתב על העוורים: לשמושם של הרואים"; העבודות של אטיין בונו דה קונדיאק הושפעו כמעט כולן מהמסה וקידמו רעיונות מרכזיים בה.[102]

תרגומים לעבריתעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ התאריך שרשום על כריכת המהדורה הראשונה הוא 1690, אך הספר הודפס בדצמבר 1689. גם אחרי שהמהודרה הרביעית יצאה לאור, לוק המשיך לערוך ולתקן את המסה עד מותו ב-1704. ב-1706 יצאה מהדורה חמישית שכללה את התיקונים האלה ונוספו לה קטעים מהמחלוקת בין לוק לבין אדוארד סטיגלינפליט. ב-1710 יצאה מהדורה שישית, וב-1714 יצאה מהדורה שביעית הכלולה באסופת "כל כתבי לוק". לוק גם פיקח על התרגום לצרפתית שיצא ב-1700.
  2. ^ 1 2 G.A.J Rogers, "The Intellectual Setting and Aims of the Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), 11-12
  3. ^ 1 2 Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 436
  4. ^ 1 2 Nicholas Walterstroff, “Locke’s Philosophy of Religion”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 174
  5. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), pp. 9-10
  6. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §I.i.2 pp. 43
  7. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.i.2 pp. 104
  8. ^ Uzgalis, William, "John Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (2019), section 2.2
  9. ^ Michael Ayers, Locke: Epistemology and Ontology, Routledge (1991), Vol. 1, pp. 14-15
  10. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.8 pp. 134.
  11. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.9 pp. 134
  12. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.9 pp. 135
  13. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.10 pp. 135
  14. ^ "There has been considerable scholarly debate concerning the details of Locke’s account of the distinction". Uzgalis, William, "John Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (2019), section 2.2
  15. ^ Edwin McCann, "Locke's Philosophy of Body", in The Cambridge Companion to Locke, Cambridge University Press (1994), pp. 56-57
  16. ^ Lisa Downing, "Locke's Ontology", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), 353
  17. ^ Margaret D. Wilson, "Superadded Properties: The Limits of Mechanism in Locke", American Philosophical Quarterly, Vol. 16, No. 2 (Apr., 1979), pp. 143-150
  18. ^ 1 2 Martha Brandt Bolton, "The Taxonomy of Ideas in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 67-100
  19. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.ii.1-2 pp. 119
  20. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.vi.1-2 pp. 127.
  21. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.vii.1 pp. 128
  22. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.xii.1-2 pp. 163-164
  23. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.xxvii pp. 328-348
  24. ^ Gideon Yaffe, "Locke on Ideas of Identity and Diversity", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 214
  25. ^ לדוגמה: Charles Taylor, Sources of the Self: The Making of the Modern Identity, Harvard University Press, pp. 172
  26. ^ Jonathan Bennett, Locke' Berkeley, Hume: Central Themes, Oxford University Press (1971), pp. 69
  27. ^ Thomas M. Lennon, "Locke on Ideas and Representation", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 234
  28. ^ Edwin McCann, "Locke's Philosophy of Body", in The Cambridge Companion to Locke, Cambridge University Press (1994), pp. 63
  29. ^ E.J. Lowe, Locke, Routledge (2005), pp. 36
  30. ^ Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 287
  31. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ii.1 pp. 402
  32. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ii.2 pp. 405
  33. ^ Uzgalis, William, "John Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (2019), section 2.3
  34. ^ John Stuart Mill, A System of Logic, Ratiocinative and Inductive, People's Edition, Longmans, Green, and Co. (1884), pp. 15
  35. ^ Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 289ff
  36. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.vii.1 pp. 471
  37. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.iii pp. 409ff
  38. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.vi.4-9 pp. 421-423
  39. ^ James McLaverty, "From Definition to Explanation: Locke's Influence on Johnson's Dictionary", Journal of the History of Ideas 47(3): 377-394
  40. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.vi.12-13 pp. 425-426
  41. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ix.4 pp. 476-477
  42. ^ Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 295-296
  43. ^ Hannah Dawson, Locke, Language and Early-Modern Philosophy, Cambridge University Press (2007), pp. 210
  44. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ix.11 pp. 481
  45. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ix.7-8 pp. 479
  46. ^ Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 300
  47. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.x pp. 490-509
  48. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.2 pp. 525
  49. ^ Lex Newman, "Locke on Knowledge", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 314
  50. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.14 pp. 538
  51. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.1 pp. 530-531
  52. ^ Roger Woolhouse, “Locke’s Theory of Knowledge”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 153
  53. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.2-7 pp. 531-534.
  54. ^ Lex Newman, "Locke on Knowledge", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 322
  55. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.14 pp. 536-537
  56. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.3 pp. 525
  57. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.4 pp. 526
  58. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.6 pp. 527
  59. ^ Lex Newman, "Locke on Knowledge", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 329-331
  60. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.iii.18 pp. 548-550
  61. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.iii.21 pp. 552-553
  62. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.x pp. 619-630
  63. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.x pp. 630-639
  64. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.iii.6 pp. 540-541
  65. ^ M. R. Ayers, "Mechanism, Superaddition, and the Proof of God's Existence in Lock", The Philosophical Review 90(2) (1981), 210-251
  66. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 349
  67. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.xxvii.25 pp. 345
  68. ^ Lisa Downing, "Locke and Descartes", in A companion to Locke, Wiley-Blackwell (2016), pp. 116-118
  69. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xiv pp. 652
  70. ^ Lorraine Daston, Classical Probability in the Enlightenment, Princeton University Press (1995), pp. 45
  71. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xiv.4 pp. 653
  72. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xv.1 pp. 654
  73. ^ David Owen, "Locke on Judgment", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 419-422
  74. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xi.9 pp. 635-636
  75. ^ John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xv.1 pp. 654
  76. ^ Antonia Lolordo, "Locke on Knowledge and Belief", in A companion to Locke, Wiley-Blackwell (2016), pp. 308
  77. ^ 1 2 John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xvi.4 pp. 659-660
  78. ^ Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 437
  79. ^ Nicholas Walterstroff, “Locke’s Philosophy of Religion”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 172
  80. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 355
  81. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 454
  82. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 353.
  83. ^ Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 447
  84. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 352
  85. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 444.
  86. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 140-141, 345, 348.
  87. ^ John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 348
  88. ^ Hans Aarsleff, "Locke's Influence", in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 252
  89. ^ E.J Lowe, The Routledge Guidebook to Locke's Essay Concerning Human Understanding, Routledge (2013), pp. 8
  90. ^ Ross Hutchison, Locke in France, 1688-1734, Oxford University Press (1991)
  91. ^ Full text of Leibnitz's New essays concerning human understanding, together with an appendix
  92. ^ John Dewey, Leibniz's New Essays Concerning the Human Understanding: A Critical Exposition, 1888, §70
  93. ^ E.J Lowe, The Routledge Guidebook to Locke's Essay Concerning Human Understanding, Routledge (2013), pp. 10
  94. ^ E.J Lowe, The Routledge Guidebook to Locke's Essay Concerning Human Understanding, Routledge (2013), pp. 53-59
  95. ^ Lisa Downing, "George Berkeley", The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Spring 2020
  96. ^ אלעזר וינריב, מדיקרט עד יום: פילוסופיה במאות ה-17 וה-18: כרך ב: לוק, ברקלי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2010
  97. ^ Hans Aarsleff, "Locke's Influence", in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 255-256
  98. ^ William Uzgalis, Locke's Essay Concerning Human Understanding, Continuum (2007), pp. 130
  99. ^ Gabriel Bonno, 1947, "The Diffusion and Influence of Locke's 'Essay concerning Human Understanding' in France before Voltaire's 'Lettres Philosophiques'", Proceedings of the American Philosophical Society 91(5): 421-425
  100. ^ John Yolton, Locke and French Materialism, Oxford University Press (1991)
  101. ^ Hans Aarsleff, "Locke's Influence", in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 264-265
  102. ^ Hans Aarsleff, "Locke's Influence", in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 265ff