מסכת מת

(Redirected from מסכת מוות)
מסכת המת של בלז פסקל
תהליך הכנתה של מסכת מת

מסכת מת או מסכת מוות היא יציקה (שעווה, טיח ולעיתים ארד) המיוצרת לפי פניו של אדם לאחר מותו. המסכה עשויה לשמש כפריט זיכרון או כבסיס לציור דיוקן. לעיתים ניתן לזהות דיוקנאות שנעשו בהתבסס על מסכת מת, על פי העיוותים האופייניים של תווי הפנים הנוצרים עקב משקל הגבס במהלך יצירת התבנית. בעת העתיקה נעשה שימוש בתבניות חרס ובקישוטים אחרים שהושמו על פני הנפטר לקראת טקס הקבורה. הידועות שבמסכות מסוג זה הן אלה ששימשו במצרים העתיקה, כגון זו של תות ענח' אמון.

במהלך המאות ה-18 וה-19 נעשה במספר מדינות באירופה שימוש במסכות מתים לשם תיעוד תווי הפנים של גופות אלמוניות (עם המצאת הצילום התייתרה פונקציה זו).

מסכות מתים, כמו גם מסכות חיים (מסכות המיוצרות לפי פניהם של אנשים חיים), משמשות גם בפרנולוגיה ובאתנוגרפיה, לשם מטרות מדעיות או פסבדו-מדעיות.

מסכת מוותEdit

מסכת מוות היא השארת זיכרון של תווי הפנים של אדם אחרי שמת. בדרך כלל נעשה על ידי לקיחה בגבס או בשעווה על פני הגופה לפני הקבורה. מסכות מוות עשויות להיות מזכרות של המתים, או לשמש ליצירת דיוקנאות. לעיתים ניתן לזהות דיוקנאות שנצבעו ממסכות מוות בעקבות העיוותים הקלים האופיינים לתווי הפנים הנגרמים ממשקל הטיח במהלך ייצור התבנית על פני המת.

המטרה העיקרית של מסכת המוות מימי הביניים ועד המאה ה-19 הייתה לשמש מודל לפסלים ביצירת פסלים וציורים של הנפטר לזכרו. רק בשנות ה-18 של המאה הקודמת, מסכות אלה זכו להערכה עצמית.

בתרבויות אחרות מסכת מוות עשויה להיות מסכת לוויה, תמונה המונחת על פני המנוח לפני טקסי הקבורה, ובדרך כלל נקברת יחד עם הנפטר. הידועים שבהם הם המסכות ששימשו במצרים העתיקה כחלק מתהליך החיטוי, כמו המסכה של תות ענת 'אמון, ואלה מיוון המיקנה כמו מסכת אגממנון. בכמה שבטים אפריקאיים קיימת האמונה כי לבישת מסכת מוות של אדם מת על אדם חי יכולה לעניק את כוחו של הנפטר על העונד את המסכה.

בחלק ממדינות אירופה, היה מקובל עבור מסכות מוות לשמש כחלק מבובה של המנוח, המוצגת בבית הלוויות הממלכתיות; דיוקן הארון היה אלטרנטיבה. פורטרטים אבלים נצבעו גם הם והראו את המנוח שוכב במנוחה. במהלך המאה ה18 והמאה ה19 השתמשו גם במסכות לתיעוד פניהם של נפטרים אנונימיים לצורך זיהוי עתידי. פונקציה זו הוחלפה לאחר מכן בצילום לאחר המוות. במקרים של אנשים שפניהם נפגעו ממותם, היה מקובל לנקוט בידיים. כדוגמאי להמחשה ניתן להתייחס למקרה של תומאס ד'ארסי מקגי, המדינאי הקנדי שפניו התנפצו על ידיד כדור ששימש להתנקש בחייו בשנת 1868.

היסטוריהEdit

פסליםEdit

מסכות של אנשים שנפטרו הם חלק ממסורות במדינות רבות. התהליך החשוב ביותר של טקס ההלוויה במצרים העתיקה היה חניטת הגופה לאחר תפילות וקידוש גופת המת שהוכנסה לסרקופג אמייל המעוטר בזהב ואבני חן. אלמנט מיוחד בטקס היה המסכימה המפוסלת שהונחה על פני המנוח. בעבר האמינו כי המסכה מחזקת את הנפש ושומרת עליה מפני רוחות רעות בדרכה לעולם הבא. המסכה הידועה ביותר היא המסכה של תות ענח' אמון העשויה מזהב ואבני חן רבות, המעבירה את התכונות המסוגננות ביותר של השליט הקדום. יחד עם זאת, המסכה לא הייתה חלק משמירת תווי הפנים של המת אלא החניטה עצמה היא זאת שהצליחה לשמר את תווי הפנים ואף את העור מפני התכלות לאורך השנים ואפילו עד היום שמוצגות המומיות הקדומות במוזיאונים ברבי העולם.

בשנת 1876 גילה הארכיאולוג היינריך שלימן במיקנה שישה קברים, שלדעתו שייכים למלכים וגיבורים יוונים קדומים – אגממנון, קסנדרה, אברמדון ומקורביהם. להפתעתו הגולגולות היו מכוסות במסכות זהב. כיום נראה כי הדבר לא סביר שהמסכות שייכות למעשה לאגממנון ולגיבורי האפוסים ההומריים האחרים וכי למעשה גילם מבוגר מהגיבורים בכמה מאות שנים.

הדמות האמיתית של פסלי פורטרטים רומיים יוחסה לשימוש הרומאי הקדום בשעווה על מנת לשמר את תווי הפנים של בני המשפחה שנפטרו מה שהכריח את המפסלים להוסיף אבן עמידה לתערובת השעווה של ייצור המסכה. השימוש במסכות בכת האבות נוכח גם באטרוריה. חפירות קברים באזור העיר קלוסיום הניבו מספר מסכות ארד-גיליונות המתוארכות לתקופת האוריינטליזציה המאורחת האטרוסקית. במאה ה19 היה נהוג לחשוב שהם קשורים לדוגמאותת מיקניות, אך לא ניתן להוכיח האם הן שימשו כמסכות מוות בפועל. ההשערה הנאמרת ביותר גורסת כי במקור היו מקובעים לכדים של בתי קפה, על ענת להעניק להם מראה אנושי יותר. באוריינטליזציה של קלוזיון, אנתרופומורפיזציה של כדים הייתה תופעה נפוצה שהושרשה מאוד באמונות הדתיות המקומיות.

דמויות במסכות מוותEdit

בשלהי ימי הביניים התרחש מעבר ממסכות מפוסלות למסכות מוות אמיתיות העשויות משעווה או גבס. המסכות הללו לא הובאו עם המנוח, אלא שימשו בטקסי לוויה ולאחר מכן הוחזקו בספריות, מוזיאונים ובאוניברסיטאות. מסכות המוות נלקחו לא רק ממלכים ואנשי אצולה שנפטרו כדוגמאת הנרי השמיני, ספורצה, אלא גם של אנשים בולטים -  מלחינים, דרמטורגים, מנהיגים צבאיים וליטיים, פילוסופים , משוררים ומדענים, כמו דנטה אליגיירי, לודווינג ואן בטהובן, נפולאיון בונפרטה (שמסיכת המוות שלו נמצאת באי סנטה הלנה), פיליפו ברונלסקי, פרדריך שופן, אוליבר קרומוול (שמסיכת המוות שלו נשמרת בטירת וורוויק), ג'וזף היידן, ג'ון קיטס, פרנץ ליסט, בלייז פסקל, ניקולה טסלה (שהוזמן על ידי חברו הוגו גרנסבק ומוצג כעת במוזיאון ניקולה טסלה), טורקטו טאסו ו-וולטייר. כמו ברומא העתיקה, לעיתיפ קרובות שימשו מסכות מוות בייצור דיוקנאות פיסול משיש, פסלונים או תחריטים של המנוח לאחר מותו.

ברוסיה, מסורת מסכת המוות מתוארכת לתקופתו של פטר הגדול, שמסכת המוות שלו נלקחה על ידי קרלו ברטולומאו רסטרלי. ידוע גם כי קיימות מסכות מוות של ניקולאי הראשון ואלכסנדר הגדול. מסכת המוות של סטלין מוצגת כיום במוזיאון סטאלין בגורים, ג'ורג'יה. כמוהו גם מסכת המוות של המשורר האוקראיני טאראס שבצ'נקו מוצגת בסנט פטרסבורג.

בתחילת אביב 1860 וסמוך למותו באפריל 1865 נוצרו שתי מסכות חיים של הנשיא אברהם לינקולן. מסכה זו אינה נקראת בהגדרתה מסכת מוות כיוון שנעשה עוד בחייו של הנשיא.

דנטה אליגייריEdit

מוות : 13 במספטמבר 1320

סיבת המוות: המלריה

בתוך הסערה הפוליטית של פירנצה בראשית שנות ה1300, דנטה, המשורר ששינה ועיצב את התרבות והשפה האיטלקית והיה לבין המשוררים הגדולים בהיסטוריה האנושית, נפל בעדיפותו בסיעה הפוליטית המכונה "הגואלפים השחורים" והוגלה מארצו. בגלות, כתב את אחת היצירות המפורסמות ביותר שלו, הקומדיה האלוהית. דנטה הצליח לסיים את יצירתו פרדיסו, החלק האחרון בשירה האפית ביצירתו, כמעט 15,000 שורות לפני שחלה במלריה ונפטר בשנת 1320. לזכר גדולתו נעשתה לו מסכת מוות על מנת להנציח את זכרו.

מרי מלכת הסקוטים (המלכה מרי הראשונה)Edit

מוות: 8 בפברואר 1587

סיבת המוות: עריפת ראשה

לאחר חיים שלש סערות פוליטיות, קפיצות ברחבי אירופה ואיסוף רשימה ארוכה של אוייבים, בתקופה האחרונה של שלטונה מרי ביקשה מקלט מצב בן דודה, המלכה אליזבת הראשונה. במקום זאת, היא הפכה לאסירה במשך 19 שנה במדינה בה שלטה. כשהגיע זמנה להוצאה להורג מסופר כי נדרשו שלושה ניסיונות לפני עריפת ראשה ולאחר גזר הדין הוכרז יחי המלכה החדשה.

ג'ון קיטסEdit

מוות : 23 בפברואר 1821

סיבת המוות: שחפת

בשנת 1819 חלה המשורר ג'ון קיטס בשחפת שהייתה נפוצה באותה התקופה. בעצת הרופא שלו הוא נסע לרומא למזג אוויר חם יותר על מנת לנסות להקל ואף להחלים מן המחלה. לאחר כשנתיים של סבל נפטר מן המחלה וזכה למסכת מוות לתיעוד נצחי.

נפוליאון בונפרטהEdit

מוות: 5 במאי 1821

סיבת המוות: סרטן בקיבה

המנהיג הצבאי והשליט הפוליטי נפוליאון שבאותה התקופה האמין כי מתנקשים בריטים הם האחראים למותו הקרב שהגיע במאי 1821. בונפרטה זכה לשתי מסכות מוות שבשנת 2013 אחת מן המסכות נמכרה במכירת פומבית במכירת הספרים, המפות וכתבי היד של בנוהמס בלונדון תמורת כ-260,000 דולר.

ג'ון דילינגרEdit

מוות: 22 ביולי 1934

סיבת המוות: נהרג על ידי הFBI

ג'ון גילינגר היה שודד בנקים הידוע לשמצה ביותר באמריקה. ג'ון שהוגדר בזמנו כאוייב הציבור מספר 1 נורה ונהרג מחוץ לתיאטרון בשיקגו. כשגופתו הוצגה, אלפי תושבים יצאו לראות את פניו של האיש שעורר את הפחד ברחובות העיר. הטענה המרכזית באותה התקופה היא שמסכת המוות של גילינגר איננה שלו כיוון שצלקות פניו היו חסרות ופניו נראו שמנות וקצרות מכפי שמכריו טענו.

חיים נחמן ביאליקEdit

מוות: 4 ביולי 1934

סיבת המוות: סיבוך בניתוח הבוצע עקב אבנים בכליות

משה אונגרפלד (מידיד המשורר ולימים מנהלו המיתולוגי של בית ביאליק) מעיד שעם יציאת נשמתו של המשורר הוזעק לבית החולים אמן אשר יצר מפניו של ביאליק מסכת מוות. למרות התנגדות דתית של רבנים באותה התקופה, בחירת מעשה מסכת המוות הייתה החלטתו של המשורר הלאומי. כיום נמצאת ונשמרת בבית ביאליק. ד"ר רוטבלום שהיה מידידי ביאליק בוינה סיפר: "כשביקר הד"ר גליקסון בביתי בוינה וראה את המסכה הזאת, עמד לפניה בדחילו ורחימו, כולו מרטט ושותק, ואחר כך אמר – סודיות עד אין פתרון נסוכה על הפנים האלה, רזי עולם טמירים חרותים קמטי המצח, ואיזו נבואה אחרונה מרחפת על הפנה הסתום" (ד' רוטבלום, "לפני הסתלקותו", הארץ 22.12.1939).

מסכת מוות באמנותEdit

הדיוקן הכפול של פרדריקו הדוכס מאורבינו ואשתו המנוחהEdit

פיירו דלה פרנצ'סקה (1416-1492) היה אמן איטלקי מהרנסנס המוקדם. ידוע כמתמטיקאי ואמן אך כיום ידוע בעיקר בשל עיסוקו באמנות.

אחת הדוגמאות מעולם האמנות והציור של מסכת מוות היא הפנדנטים של הדוכס הראשון מאורבינו, פדריגו דא מונטפלטרו. הדוכס השתתף במלחמות הטריטוריאליות של המאה החמש-עשרה, אך היה גם מלומד בעל שם בזמנו. חצרו באורבינו הייתה אחת החשובות באיטליה, ובארמונו שכנה, בין השאר, ספרייתו הגדולה.

פיירו דלה פרנצ'סקה אשר צייר את הדוכס ואשתו, בטיסטה ספורצה המוצג כיום בגלריית אופיצ'י, פעל בצורה אחרת מכללי הפנדנטים באותה התקופה. מלבד שינוי המיקום של הדוכס ושל אשתו (עקב צלקת מהמלחמה שפילחה את צידו הימני של פניו של הדוכס), הוא צייר את אשתו של הדוכס שנפטרה בטרם עת ממסכת מוות. ניתן לראות זאת עקב היעדר הבעת הפנים שפניה משדרות, עם לובן שאינו מאפיין חיים. בטיסטה ספורצה שהקריבה את חייה כיוון שלא יכלה להביא ילדים לעולם קיבלה את מקום הגבר בפנדנטים, שהיה המקום המכובד יותר על הקרבתה להמשך השושלת.

מדעEdit

מסכות מוות שימשו יותר ויותר על ידי מדענים מסוף המאה ה18 ואילך על מנת לתעד וריאציות בפיזיוגנום האנושי. מסכת החיים הייתה נפוצה יותר ויותר באותו הזמן ותיעדה אנשים חיים. אנתרופולוגים ש=עשו שימו שבמסכות אלה כדי ללמוד על תכונותיהם (לפי חוקי הפיזיוגנום) אצל פושעים הידועים לשמצה בחברה האנושית. בנוסף לכך, המסכות שימשו לאיסוף נתונים על הבדלי גזע.

מדע משפטיEdit

לפני שהזמינות של הצילום הפכה לזמינה, תיעוד גופות לא מזוהות היה תהליך ארוך של מסכות מוות ושימורן עד לזיהוי על ידי מכרי או משפחות המתים האנונימיים. אחת הדוגמאות הבולטות של מסכת מוות של נערה לא מזוהה שתיעדה את תווי פניה המשוערת להיות בגיל שש עשרה במותה. על פי סיפורו של מוצא הגופה, היא נמצאה בנהר הסיין בפריז, צרפת בסוף 1880. "היופי שלה היה עוצר נשימה והפגין סימני מצוקה מעטים ברגע שעבר. יופיה היה כל כך מכשף שידעתי שיש לשמר יופי כזה" כך תועד בבית החולים שנמצאה הגופה על ידי אחת עובדות בית החולים. עותקי המסכה היו אופנתיים בחברה הבוהמית הפריזאית ואותה מסכת מוות של הנערה חסרת השם היא דוגמא לשכיחות ולקלות של ביצוע מסכות המוות באותה התקופה.

ביבליוגרפיהEdit

  • WALLECHINSKY, Irving; WALLACE, Irving (1978). The People's Almanac #2. New York: Bantam Books. pp. 1189–1192. ISBN 0553011375.
  • H.W. Janson with Dora Jane Janson, History of Art: A Survey of the Major Visual Arts from the Dawn of History to the Present Day, Englewood Cliffs, New Jersey, Prentice-Hall, and New York, Harry N. Abrams, 1962, p. 141.
  • N. Steensma, Some considerations on the function and meaning of the Etruscan bronze "masks" from Chiusi (seventh century BC), in: H. Duinker, E. Hopman & J. Steding (eds.), Proceedings of the 11th annual Symposium Onderzoek Jonge Archeologen, Groningen 2014, p. 65-74.
  •  Virtual Museum of Death Mask Archived 2018-03-08 at the Wayback Machine URL accessed on December 4, 2006.
  •  "Portraits of the Presidents"
  • Laerdal company website: The Girl from the River Seine URL accessed on January 8, 2013
  • A Death Mask to Help Save Lives Archived 2007-09-28 at the Wayback Machine Archer Gordon, M.D., PH.D. URL accessed on June 8, 2007

ראו גםEdit

קישורים חיצונייםEdit