מעילה (הלכה)
מעילה היא שימוש בחפץ, בהמה או כסף השייך להקדש, שלא לצורך המקדש או הקרבנות.
מקרא | ספר ויקרא, פרק ה', פסוקים י"ד–ט"ז |
---|---|
משנה | משנה, מסכת מעילה, פרק א' |
משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעילה, פרק א' |
![]() ![]() |
בהשאלה, נהוג בימינו להשתמש במילה 'מעילה' במשמעות: שימוש במשהו שניתן בידיו של אדם שלא לצורך אליו יועד, ובכלל זה: מעילה בכסף, מעילה בסמכויות, מעילה באמון.
מקורעריכה
המקור להלכות המעילה בתורה מופיע ב
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ
— ספר ויקרא, פרק ה', פסוקים י"ד-ט"ז
במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הלכות מעילה מרוכזות במסכת מעילה.
דיני האיסורעריכה
אדם שלקח מן ההקדש שווה פרוטה, או השתמש בחפץ של הקדש שימוש השווה פרוטה חייב להחזיר את שווי החפץ או השימוש בתוספת חוֹמֶש - בסך הכל 125% (כך שתשלום החומש יוצא חמישית מהסכום הכולל). בנוסף, מתחייב המועל בעונש; מיתה בידי שמיים או מלקות (לפי מחלוקת התנאים והראשונים בעניין[1]) למועל במזיד, וקורבן אשם - כבש בן שנה - למועל בשגגה.
באיסור מעילה נכלל גם האיסור לגזוז בהמה המוקדשת לקרבן, אף שלא לצורך שימוש בצמר. הגזיזה והשימוש בבהמה המוקדשת למקדש שלא לצורך הקרבה, אסור רק מדרבנן, ואין עליהם קרבן ותשלום חומש.
איסור המעילה לא חל על דברים ששימושם הותר לאדם, אף שהותר רק לאנשים מסוימים בלבד, כגון בשר הקרבנות - כיוון שהותר לאכילת הכהנים, אין בו דיני מעילה.
קול מראה וריח אין בהם משום מעילה.[2]
קישורים חיצונייםעריכה
הערות שולייםעריכה
- ^ מעילה באתר מכון המקדש, הערות 2, 3, 4, 5. נפסקה ההלכה כדעה המחייבת רק מלקות. ראו תוספות, מסכת חולין, דף ק"כ, עמוד ב', ד"ה מה
- ^ פסחים כו ע"א