פתיחת התפריט הראשי

זכויות האישה

(הופנה מהדף מעמד האשה)
צעדה למען זכות בחירה לנשים בניו-יורק, 1912
סופרג'יסטיות אמריקאיות בצעדה חגיגית לכבוד יום פטריק הקדוש, 1921. מעליהן שלט עליו כתוב: "נשיות ללא מורא ועשויה לבלי חת. גזע ללא מורא ועשוי לבלי חת".
"הגנה על זכויות האישה", מאת מרי וולסטונקראפט, 1792

זכויות האישה הוא מונח המתייחס לתביעה של נשים לזכויות אזרחיות וחרויות בסיסיות אשר נשללו מהן בעבר, או נשללות מהן בהווה, על ידי החברה הפטריארכלית במהותה. הזכויות עליהן מדובר שונות מחברה לחברה ברחבי העולם, ותלויות בחוקים, במסורת במנהגים המקומיים, ובקודים התרבותיים של אותה חברה או מדינה. לעיתים מדובר באפליה מעוגנת בחוק ולעיתים החוק הוא שוויוני אך החברה לא מיישמת אותו ובכך נגרמת אפליה. זכויות נשים ונערות שונות מזכויות אדם אחרות משום ההטיה היסטורית והמסורתית בחברות רבות ברחבי העולם לטובת גברים ונערים. המונח זכויות נשים מתייחס למעמדן בחברה וזכויותיהן של נערות ונשים בכל גיל. הכוונה במונח היא לכלל הנשים ולא למעמדה של אישה בודדת.

זכויות הנשים בלב המאבק הן: הזכות לעצמאות, הזכות לרכוש, הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לחינוך והזכות לרבייה[1]. התנועה הפמיניסטית מובילה את הפעילות למען זכויות נשים[2].

בין זכויות אדם לזכויות נשיםעריכה

תפיסת זכויות האדם כפי שהגדיר אותה הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק היא הבסיס להגדרת זכויות האדם ועל בסיסה התפתחה התפיסה ההגות והעשייה בתחום. ב־1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שמשמשת מאז כמסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית בנושא זכויות האדם והאזרח." ההצהרה נתפסת ככמסמך יסוד המגדיר את זכויות אדם של כל בני האדם בהתייחס לביטחון אישי, עבדות, עינויים, הגנת החוק, חופש תנועה וביטוי, דת, וההתכנסות, וזכויות לביטחון סוציאלי, עבודה, בריאות, חינוך, תרבות, ואזרחות. זכויות אלו בירור אמורות לחול באופן שווה על כל בני האדם ללא הבדל. עם זאת, שילוב בין מסורת, דעות קדומות, אינטרסים חברתיים, כלכליים ופוליטיים גרמו להדרת נשים מהגדרות זכויות האדם ה"כלליות" ודחק אותן להיתפס כ"עניין מיוחד" בתוך השיח על זכויות אדם. דחיקה זו של נשים בתאוריה ובעשייה בתחום זכויות אדם הוא השתקפות של חוסר שוויון בין המינים בעולם כולו[1][3].

ההפרדה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי טבועה במבנה של החוק הבינלאומי משפיעה על נשים ברמה הבינלאומית וברמה המקומית. ברמה הבינלאומית, החוק מכיר רק בנציגי ישות מדינתית כמי שיכול לפגוע בזכויות אדם. מפירי זכויות אדם 'לא ממשלתיים' אינם נושאים באחריות, באופן ישיר, בחוק הבינלאומי. נשים נפגעות יותר מפרטים אינדיבידואלים ופחות על ידי המדינה או נציגיה. ברמה מקומית, הדיכוטומיה בין הציבורי לפרטי עשויה להצדיק את הבחירה של המדינה לא להתערב ביחסים משפחתיים, ולאפשר הפרות שיטתיות של זכויות האדם של נשים[4][2]. הפגיעה שנגרמת בעקבות קבלת הדיכוטומיה בין הספירה הציבורית לפרטית באו לידי הביטוי ביותר בחומרה בהתייחסות לאלימות. האונס השיטתי והאלימות שהופעלה על ידי רשויות מדינה בנשים בעת המלחמה ביוגוסלביה לשעבר היא דוגמה אחת מני רבות לפגיעה בזכויות אדם של נשים בחסות המדינה. אבל הפגיעה הנפוצה ביותר בנשים וילדים מתרחשת בזירה הביתית על ידי בני זוגן או בני משפחה אחרים[5].

העשור (1976–1985) הוקדש באומות המאוחדות לנשים. במהלך העשור התקיימו בחסות האו"ם מספר כנסים בהם גיבשו נשים מרחבי העולם תפיסה משותפת על תפקידו של האו"ם בשיפור מעמדם של נשים[3]. ב־1979 אימץ האו"ם את האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים (CEDAW)[6]. האמנה היא ציון דרך היסטורי בהכרה בזכויות האדם של נשים. עד אז, לא הייתה אמנה שהתייחסה באופן מקיף לזכויות נשים בחיים פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, חברתיים ובמשפחה. באחד באפריל 1997, 157 מדינות אישררו את האמנה. האמנה מכירה באופי המיוחד של אפליה נגד נשים וייחודיות של אפליה זו. היא מעודדות פעולות לתיקון תוצריים של אפליה היסטורית ומספקת מדדים להעדפה מתקנת[5][2].

החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם: באוקטובר 2000 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה המדגישה כי נשים וילדים הם הקורבנות העיקריים במלחמות, ולכן נשים חייבות להיות שותפות בפתרון סכסוכים ובדרכים השונות למניעתם[7]. ההחלטה מדברת על הצורך לדאוג לייצוג של נשים בפוליטיקה המקומית והבינלאומית. בשנת 2005, אישררה הכנסת את החלטה 1325.

זכות לקנייןעריכה

זכויות הקניין של הנשים הן זכויות לבעלות על רכוש וירושה שנשים נהנות מהן בכל נקודת זמן. הזכויות לבעלות על רכוש משתנה בין חברות ומושפעות מגורמים תרבותיים, גזעיים, פוליטיים ומשפטיים. בחלקים רחבים של העולם, זכויות נשים על קרקע ורכוש נשללות באופן שיטתי. חוקים מגינים פחות על נשים מאשר על גברים ובאופן כללי הגישה הנהוגה מפלה נשים ומערערת על זכותן לבעלות על רכוש. מצב חוקי זה משאיר נשים רבות תלויות כמעט לחלוטין בגברים בחייהן להישרדות כלכלית בסיסית וחושף אותן לאלימות, עוני, חוסר ביטחון תזונתי, במיוחד אם האישה היא אלמנה, גרושה, רווקה, או בנישואים שאינם מוכרים באופן רשמי[8].

הערכה היא כי בראש כ־25% ממשקי הבית בעולם עומדות נשים ובאזורים עירוניים, בעיקר באמריקה הלטינית ובאפריקה, נשים עומדות בראש כמעט מ-50% ממשקי הבית. משקי בית אלו הם גם מבין העניים ביותר[9]. ואולם, למרות דפוסים אלה, הערכות על ידי האו"ם מצביעות על כך שנשים מחזיקות רק 1–2 אחוזים מכל הקרקעות הרשומות בעולם[10][11].

במהלך המאה ה-19, בארצות הברית ובריטניה נשים החלו לקרוא תיגר על חוקי הקניין והירושה שמנעו מהן להיות בעלים של רכוש לאחר נישואיהן. על פי הדוקטרינה המשפטית המקובלת האב או הבעל היה מקבל את האחריות על הרכוש והשכר של האישה. עד סוף המאה, החוקים השתנו והגנו על זכותן של נשים נשואות[12].

בישראל מוגנת זכות הקניין על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שבו קובע סעיף 3: "אין פוגעים בקניינו של אדם". בשנת 1951 נחקק חוק שיווי זכויות האישה, שמבטיח את השוויון בפני החוק, את זכות הקניין של אישה נשואה.

הזכות לבחור ולהיבחרעריכה

  ערך מורחב – זכות בחירה לנשים

המאבק לבחור ולהיבחר התרחש במקביל במספר מדינות באירופה וארצות הברית החל בסוף המאה ה-18. נשים זכו בזכויות הצבעה מוגבלת בשוודיה, פינלנד ומספר מדינות בחוף המערבי של ארצות הברית בסוף המאה ה -19. ארגונים לאומיים ובינלאומיים שהוקמו לתיאום המאמצים לשינוי החקיקה שתוביל לזכות הצבעה שהמרכזי ביניהם הוא הברית הבינלאומית לנשים (International Alliance of Women). הארגון היה פעיל גם בקידום זכויות אזרח לנשים. הזכות לבחור ולהיבחר מעוגנת בחקיקה במרבית מדינות העולם.

סופרג'יזם הייתה תנועה עולמית פמיניסטית אשר נאבקה למען שוויון זכויות אזרחי לנשים ובעיקר על זכותן להצביע ולהשתתף בבחירות דמוקרטיות. התנועה פעלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והובילה לשינויים מהותיים ביחס לנשים ובמעמדן המשפטי במדינות רבות.

בארץ ישראל, נשים יהודיות הורשו לבחור ולהיבחר לאספת הנבחרים ולוועד הלאומי מהבחירות הראשונות. ההחלטה בנושא לוותה בחילוקי דעות בעיקר בתוך הציבור הדתי, שהיווה אז את רוב היישוב. עם קום מדינת ישראל, נשים ישראליות קבלו את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המדינה[13].

הזכות לרבייהעריכה

הזכות לרבייה היא מכלול הזכויות המשפטיות והחירויות הנוגעות לרבייה ופוריות. ארגון הבריאות העולמי מגדיר את הזכות לרבייה כזכות בסיסית של זוגות ויחידים להחליט באופן חופשי ובאחריות על מספר הילדים והמרווח ביניהם וזאת על בסיס מידע, השכלה ואמצעים כלכליים לעשות זאת; במימוש זכות זו מצופה מזוגות ויחידים להיות אחראים על הצרכים השוטפים של הילדים ועל צרכים עתידיים שלהם, והאחריות שלהם כלפי הקהילה[14].

בבסיס הזכות לרבייה עומדת התפיסה כי לאישה יש סמכות ואחריות על הפוריות שלה. בני משפחה אחרים, מוסדות דת או מדינה אינם יכולים להחליט עבורה בנושאים אלו[15]. הזכות לרבייה כוללת את האפשרות להפסקת היריון יזומה, שימוש באמצעי מניעה המותאמים לאישה כשהיא בוחרת להשתמש בהם. חופש מעיקור בכפייה, הזכות לקבל הדרכה ונגישות למידע בנושאים הקשורים ליחסי מין ומיניות, אמצעי מניעה, פריון ומחלות מין ושרותי בריאות טובים בתחום זה[16].

נשים בישראל מצופות להיות אמהות ולמלא בכך את מה שמוגדר עבורן כיעוד האישי והלאומי. הצפייה מנשים להביא צאצאים מטעמים דמוגרפיים מחוזקת בקודים דתיים[17], תרבותיים[18], ומגובה בתמיכה כלכלית[19]. נשים הנתקלות בקשיים ביולוגיים להרות, מקבלות סיוע בטיפולי פוריות כמעט ללא כל הגבלה של גיל, נטייה מינית וסטטוס נישואים וללא הגבלה של מספר מחזורי הטיפול. מרבית עלות הטיפול ממומנת על ידי המדינה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי[20][21][22].

התפיסה של מדינת ישראל להפלות מייצגת את הפערים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. בתקופת המנדט הבריטי הפלות לא היו חוקיות ועד 1952 החוק המנדטורי נשאר בתוקף. בשנה זו אישר בית המשפט המחוזי בחיפה ביצוע הפלה מטעמים רפואיים בלבד. בתי חולים החלו לקיים וועדות שכללו גניקולוגים, פסיכיאטרים ועובדות סוציאליות אשר דנו בפניות של הנשים ולרוב נטו לאשר את בקשת הפונות. ב־1962 מינתה הממשלה "ועדה לבעיות הילודה" אשר המליצה למסד את הטיפול ההפלות, אך לא לעודד אותה. הוועדה המליצה לאשר הפסקות היריון בתנאים מסוימים, רק בבתי חולים מורשים ובאישור של ועדה רפואית. הוועדה המליצה כי הוועדות יפעלו לשכנע נשים להשאיר את ההריון על ידי הסברת הסכנות הכרוכות בתהליך הרפואי, ולתת תמריצים, חומריים ומוסריים, אשר ימנעו את ביצוע הפסקת ההיריון[22][23].

בשנת 1978 נכנס לתוקפו "החוק לתיקון דיני עונשין (הפסקת היריון) תשל"ז 1977"[24] ובו הוחלט לאשר הפסקת היריון במקרים הבאים: גיל האישה (מתחת ל-18 מעל ל-40), היריון מחוץ לנישואים, מום של הוולד, סיכון חייה או בריאותה של האישה וסעיף שאפשר הפסקת הריון בגלל נזק שעשוי לאישה או ילדיה בגלל תנאים חברתיים קשים, לרבות מספר רב של ילדים. סעיף זה כונה "הסעיף הסוציאלי". בשנת 1980, בעקבות הסכם קואליציוני בין הליכוד לאגודת ישראל, בוטל ה"סעיף הסוציאלי"[20][22][23].

זכויות האישה לאורך ההיסטוריהעריכה

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: פרק ההיסטוריה חסר מידע וזקוק לעריכה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

פרה- היסטוריהעריכה

על פי גישת האבולוציה החברתית, כל עוד המשטר הכלכלי היה של ציד ולקט, לנשים היה מעמד נחות היות שלא השתתפו בציד (שתרם חלבונים) שהיה כרוך ביציאה ממתחם המגורים, בטקסים ופעילות משותפת של הציידים, אלא, בעיקר עקב הצורך לטפל בילדים, עסקו בלקט של פירות וזרעים, לרוב לבד ובתחום הקרוב לתחום המגורים.[דרוש מקור]

אחרי ביות בעלי החיים, עם המעבר לחברת נוודים חל שיפור מועט בלבד במעמדן של הנשים היות שהגברים נחשבו עדיין למגיני השבט ולמונעי ביזה מצד שבטים אחרים. בנוסף, הנשים נזקקו לכוחם הפיזי של הגברים, למשל לצורך גלילת האבן מעל פי הבאר. בחברות החקלאיות היה מעמדן של נשים גבוה מעט יותר. בעיקר הודות לכך שהעבודה התחלקה בין בני הזוג ולעיתים קרובות נעשתה בצוותא.[דרוש מקור]

יוון העתיקהעריכה

מעמדן של הנשים ביוון העתיקה היה שונה בין עיר מדינה אחת לאחרת. קיימים מסמכים המוכחים כי בדלפי, תסליה, Gortyn, מאגארה וספרטה נשים היו בעלים של קרקע שנחשבה החזקת הרכוש המשמעותית ביותר בעת העתיקה. המאבק לזכויות האישה החל לפני אלפי שנים, כאשר בחברות שונות נשים התמרדו כנגד הדיכוי שהיו מצויות בו, בחלקן נחשבו כרכוש (רכוש האב ומאוחר יותר הבעל).

בימי הבינייםעריכה

בתרבויות העת העתיקה וימי הביניים היה משטר פטריארכלי והנשים היו נתונות למרותם של גברים. לזמן קצר, תאודורה (המאה ה-6) קידמה את מעמד האישה בקובצי החוקים של יוסטיניאנוס הראשון ובתקופתה לנשים באימפריה הביזנטית הייתה זכות ליזום גירושין, אולם תיקוניה לא שרדו.

עידן הנאורותעריכה

 
הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות, 1791; עמוד ראשון

במאה ה-16 וה-17, כאשר רכישת השכלה הייתה נחלתן של נשים מועטות ובנות אליטה בלבד, נשות מסדר אחוות אורסולה הקדושה פעלו למען השכלת נשים עניות באירופה ובקנדה.

חלק מהנאורות של עידן האורות באירופה, כחלק מהמאבק לשיחרור עבדים, אריסים, שחורים ואף יהודים הייתה המודעות לכך שגם נשים הן בני-אדם הזכאיות לזכויות בזכות עצמן. אחד מאלו שביטא זאת היה הפילוסוף הצרפתי המרקיז דה קונדורסה בחיבורו "התוכנית לציור היסטורי של קדמת הרוח האנושי".

בשנת 1791, בזמן המהפכה הצרפתית, פרסמה המחזאית והפעילה הפוליטית הצרפתייה, אולמפ דה גוז', את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" (Déclaration des Droits de la Femme et de la Citoyenne) שדומה להצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789. דה גוז' דרשה שוויון זכויות, על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן מחשבות. ההצהרה היא בעלת ניסוח אירוני וחושפת כשל בולט של המהפכה הצרפתית, שהוקדשה לחירות ושחרור אך לא כללה את הנשים. דה גוז' הצהירה כי "מהפכה זו תיכנס לתוקף רק כאשר כל הנשים יכירו באופן מלא במצבן המצער, ובזכויות שאיבדו בחברה". היא היללה גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה. "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" מעניקה לנשים את אותן זכויות שהיו לגברים ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח", בנוסף, דה גוז' הוסיפה כמה זכויות נוספות: זכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו אף אם אינם נשואים, זכות הפיכת הגירושים להליך חוקי, ולבסוף זכותן של הנשים לבעלות על רכוש - שינוי בחקיקה האזרחית שיאפשר לנשים לקבל החלטות באופן עצמאי. ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, במיוחד ב"מצעד על ורסאי". כאשר הקומונה הפריזאית הראשונה החליטה ב-1792 על זכות הצבעה אוניברסלית, היא שללה אותה מנשים. דה גוז' עצמה הוצאה להורג במהלך בתקופת שלטון הטרור בגלל נושאים אחרים.

הסופרת והפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט נחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. היא ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות הצהרת זכויות האדם והאזרח. וולסטונקראפט טענה כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. היא התנגדה לטענות של ז'אן ז'אק רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, לא נבעה כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסה אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים".

המאה ה-19עריכה

עד למחצית המאה ה-19 ההגות המערבית התייחסה למשפחה פטריארכלית כאל המצב הטבעי. רק באותה עת התחילה התעוררות ממוסדת של נשים לשינוי מצבן. נשים החלו לדרוש זכויות כמו הזכות ללמוד ולרכוש השכלה, הזכות לדבר או לנאום בפומבי, זכות לגירושין מול בעל מתעלל, הזכות להצביע ולהשפיע, זכות להיות בעלות רכוש ועוד.

יסודות הפמיניזם המערבי והאוניברסלי קשורות לקווייקרים ולתנועה לביטול העבדות בארצות הברית. פעילות ופעילים שהיו בתנועה זו החלו לקדם רעיונות מוקדמים בתחום זכויות לנשים. החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. בשנת 1830, עודדה לידיה מריה ציילד נשים לכתוב צוואה [25] ופרנסס רייט כתבה ספרים על זכויות נשים ורפורמה חברתית. שרה ואנג'לינה גרימקה פרסמו את תפיסתן בנוגע לעבדות בסוף השלושים והחלו לדבר מול קהל מעורב (גברים ונשים) בכנסים של האגודה האמריקאית נגד העבדות. גם אבי קלי (Abby Kelley) הייתה דוברת ותורמת מרכזית לתנועה. אמנם, נשים אלו הרצו בעיקר על עוולות העבדות, אך העובדה כי אישה נאמה בציבור היה עצמו מעמד ראוי לציון. ארנסטין רוז, החלה ב-1836, להרצות לפני קבוצות של נשים בנושא "מדעי ממשל", והתייחסה גם להענקת זכות הצבעה של נשים[26]. הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ויצחק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים[27].

ועידת סנקה פולס הייתה הכינוס הראשון שעסק בזכויות נשים ועיקר הדוברות והמשתתפות בו היו נשים[28]. הוועידה נערכה בסנקה פולס, ניו יורק, ב 19–20 ביולי 1848. לאחר הכינוס התקיימו, כינוסים שנתיים של National Women's Rights Convention (הוועידה הלאומית לזכויות נשים) החל מ-1850. שתי דמויות מרכזיות בכנס היו לוקרישה מוט ואליזבת קיידי סטנטון.

בוועידה הוצג מנשר שחיברה אליזבת קיידי סטנטון, "הצהרת העמדות", שדרש להכיר בזכויות השוות לאלה של הגברים. סטנטון השתמשה בשפת הכרזת העצמאות של ארצות הברית כדי לקשור את המאבק על זכות הנשים לבחור לחירות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר". הסעיף התשיעי שדרש להכיר בזכות הבחירה לנשים היה היחיד שעורר מחלוקת, והצליח להתקבל בזכות תמיכת הפעיל בתנועה לביטול העבדות, האפרו-אמריקאי, פרדריק דאגלס. דאגלס כתב בהמשך את הסיסמה "לזכות אין מין, לאמת אין צבע". החל מ־1851, נושא זכות ההצבעה לנשים הפך לנושא המרכזי במאבק של תנועת הנשים בארצות הברית.[29]

בשנת 1851 נפגשה אליזבת קיידי סטנטון עם סוזן ב. אנתוני. שתי הנשים פעלו במרץ לקידום מעמד האשה וכן למען ביטול העבדות בארצות הברית והקימו ארגונים שונים לקידום נושאים אלו. בשנת 1866, הן יזמו הקמת האגודה האמריקאית לשוויון זכויות (American Equal Rights Association), אשר נאבקה למען שוויון זכויות הן לנשים והן לאפרו-אמריקאים.

בבריטניה ניהלו הנשים את המאבק לזכותן לבחור בתהליך ארוך במאה ה-19 להרחבת זכות הבחירה לגברים שהתבססה עד אז על רכוש באמצעות חוקי רפורמה. בשנת 1871 הוקמה האגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים NSWS) National Suffrage Women Society) בהנהגתה של לידיה בקר, אשת מדע ממנצ'סטר[30]. חברי הוועד האחרים כללו את הלן בלקברן, מיליסנט פוקט, ג'סי בוצ'רט, אווה מקלארן, מרגרט ברייט לוקאס, פריסילה ברייט ברייט מקלארן ופרנסס פאוור קוב[31]. אשה בולטת אחרת שהצטרפה למאבק הייתה ג'וזפין באטלר שעמדה בראש התנועה נגד מיסוד הזנות וסחר בנשים. הפעילות הבריטיות זכו גם כן לתמיכת חוגים ליברליים ואף לתמיכת חלק מהאיגודים המקצועיים. הוגה הדעות ג'ון סטיוארט מיל יצא נגד נורמות הפגיעה בזכויות נשים ובעצמאותן בחיבורו "שעבוד האישה" (1869). בחיבור זה הוא טוען בעד זכות בחירה לנשים וזאת על מנת שיגנו על זכויותיהן. בנוסף כיהן כנשיא הארגון הסופרג'יסטי הבריטי, NSWS[32]. בשנת 1870 ייסדו לידיה בקר ו- Jessie Boucherett, את "הירחון למען הצבעת נשים" (Women's Suffrage Journal).שפעל במשך 20 שנה עד למותה של בקר בשנת 1890.

זכויות האישה בישראלעריכה

  ערך מורחב – מעמד האישה בישראל

עד העליות הציוניות, נשים בארץ ישראל לא זכו לזכויות רבות. נשים היו כפופות למג'לה (החוק העות'מאני) שהכפיף אותן לחוקי העדות הדתיות השונות, שלא דגלו בזכויות לנשים. כתוצאה מכך נשים לא יכלו לבחור, היו מקופחות בדיני האישות והירושה ועוד.

עולי העלייה הראשונה, שהיו דתיים, התייחסו לאפליית נשים כאל מצב נתון, וקיבלו את ההסדרים הקיימים. עולי העלייה השנייה ואילך היו חדורים בהשקפת עולם סוציאליסטית שדגלה בשוויון זכויות.

הקונגרס הציוני השני בשנת 1898 העניק זכות הצבעה לנשים לפני כל פרלמנט אחר באירופה[33]., האספה המכוננת השלישית שהתקיימה בי"ז בטבת תרע"ט, ביפו, ניהלה דיונים על מתן זכות בחירה לנשים.

החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו לצמוח בישראל ארגוני חברה אזרחית בלתי-מפלגתיים, כדוגמת האגודה לזכויות האזרח ושדולת הנשים, שחרתו על דגלם את המאבק לקידום זכויות נשים. בשנת 1992 חלה פריצת דרך נוספת בתחום זה, כשבכנסת הוקמה הוועדה לקידום מעמד האישה, ועדה קבועה שכל דיוניה מיוחדים לנושא זה.

חוקים:

זכויות האישה בדתות שונותעריכה

ביהדותעריכה

  ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות

עד חרם דרבנו גרשום לגבר יהודי היה מותר לשאת יותר מאשר אישה אחת גם ללא הסכמתן של נשותיו הנוכחיות וכן הותר לו לגרש כל אחת מנשותיו גם ללא הסכמתה ולהחזיק פילגשים. בנוסף, לגברים ניתנת עדיפות על פני נשים במשפטי הירושה כאשר הם במעמד משפחתי זהה. עובדות אלו גרמו לכך שנשים היו תלויות בגברים וחרדות למעמדן.

ביהדות האורתודוקסית נשים פסולות לעדות. לפי חלק מהגישות נשים גם מנועות מלכהן בתפקידים ציבוריים, ועל נשים נאסר לקרוא בתורה בציבור, ולא היה נהוג ללמדן תורה פרט למינימום ההכרחי לשם קיום המצוות (בעיקר מצוות לא תעשה).

החל מאמצע המאה ה-20 בהשפעת הפמיניזם הכללי ובהשפעת השוויון היחסי בו זוכות נשים ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית, החל זרם פמיניזם דתי המבקש להחיל ערכים פמיניסטיים על המחשבה וההלכה היהודיים-אורתדוקסיים.

באסלאםעריכה

  ערך מורחב – מעמד האישה באסלאם

בדת הבהאיתעריכה

  ערך מורחב – מעמד האישה בדת הבהאית

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 Hosken, Fran P, Towards a Definition of Women's Rights', Human Rights Quarterly Vol. 3, No. 2, עמ' 1–10
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Rosa Briceno, Reclaiming Women's Human Rights
  3. ^ 3.0 3.1 Charlotte Bunch and Samantha Frost, Routledge International Encyclopedia of Women: Global Women's Issues and Knowledge, Routledge, Routledge, פרק Women's Human Rights: An Introduction
  4. ^ Rachel Johnston, Feminist Influences on the United Nations, Human Rights Quarterly 28, 2006, עמ' 148–185
  5. ^ 5.0 5.1 Ursula A. O'Hare, Realizing Human Rights for Women, Human Rights Quarterly 21)2), 1999, עמ' 364-402
  6. ^ The Convention on the Elimination of All Forms of Discrimination against Women
  7. ^ החלטת האו”ם 1325 (2000), Peace Women
  8. ^ Securing Women’s Land and Property Rights : A Critical Step to Address Violence, anf Food SecurityY, Open Society Foundation
  9. ^ האחוזים הגבוהים של משקי בית שבראשן עומדות נשים באפריקה ואמריקה הלטינית נובעים מספר מגוון של סיבות: מוות של גברים ממחלת האיידס, מלחמות, ערעור המבנה המשפחתי המסורתי ועוד.
  10. ^ Nadia Steinzor, [http://pdf.usaid.gov/pdf_docs/PNADA958.pdf Women’s Property and Inheritance Rights: Improving Lives in a Changing Time], ‏March 2003
  11. ^ WOMEN'S PROPERTY RIGHTS
  12. ^ Married Women's Property Laws
  13. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, מאבק על המובן מאליו, נגה : כתב עת פמיניסטי 1
  14. ^ Reproductive Rights, אתר האומות המאוחדות (באנגלית)
  15. ^ Freedman, Lynn P.; Stephen L. Isaacs, Human Rights and Reproductive Choice, Studies in Family Planning Vol. 24, No. 1, עמ' 18–30
  16. ^ Cook, Rebecca J.and Mahmoud F. Fathalla, Advancing Reproductive Rights Beyond Cairo and Beijing, International Family Planning Perspectives 22(3), עמ' 115-121
  17. ^ למשל הביטוי "אם הבנים שמחה" כדוגמה אחת מני רבות לתפיסה של נשים כאמהות ביהדות.
  18. ^ למשל פרס הילודה
  19. ^ למשל מענק לידה שמקבלת אישה שיולדת בבית חולים.
  20. ^ 20.0 20.1 אורית קמירפמיניזם, זכויות ומשפט, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2002, פרק פרק ח ו-ט
  21. ^ יחזקאל מרגלית, משאבים רפואיים (בלתי) מוגבלים — הורות בכל גיל, בכל מחיר ובמימון המדינה?, מאזני משפט ט
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 טל תמיר (עורכת), נשים לגופן: בריאות, גוף מיניות, יחסים, מודן, 2011, פרק שער שלישי:הבחירה בהורות
  23. ^ 23.0 23.1 גליה שטופלר, מדיניותה הדמוגרפית של ישראל בתחום הילודה וזכויות נשים ומיעוטים, משפט וממשל י"א, יא (2), תשס"ח
  24. ^ החוק לתיקון דיני עונשין (הפסקת הריון)
  25. ^ Higginson, Thomas Wentworth; Meyer, Howard N. The magnificent activist, Da Capo Press, 2000, p. 143.
  26. ^ Buhle, 1978, p. 64.
  27. ^ Wellman, 2004, p. 188
  28. ^ Dumenil, 2012, p. 56.
  29. ^ Buhle, 1978 p. 90
  30. ^ Elizabeth Crawford, The Women's Suffrage Movement: A Reference Guide 1866-1928, Oxford: Routledge, 2003, עמ' 43
  31. ^ "Central Committee of the National Society for Women's Suffrage". Spartacus Educational (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-5 בינואר 2018. 
  32. ^ Sophia A. Van Wingerden, The Women's Suffrage Movement in Britain, 1866-1928, NY: Palgrave Macmillan, 1999, עמ' 16
  33. ^   יאיר צבן על יום האישה הבינלאומי, בארכיון האינטרנט, מתוך האתר של גדי טאוב
  34. ^ חוק עבודת נשים, באתר משרד הכלכלה
  35. ^ חוק גיל פרישה, באתר חילן
  36. ^ חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, באתר משרד הכלכלה
  37. ^ חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, באתר משרד הכלכלה
  38. ^ פנחס וולף‏, אושר בכנסת: חובה למנות דירקטורית בכל חברה, באתר וואלה! NEWS‏, 7 במרץ 2011


פמיניזם
ערכי ליבה
זרמים ופילוסופיות פמיניזם רדיקליפמיניזם ליברליפמיניזם שחורפמיניזם מזרחיפמיניזם פוסטמודרניפמיניזם סוציאליסטיפמיניזם מרקסיסטיפמיניזם תרבותיפמיניזם פוסט-קולוניאליאנרכה-פמיניזםאקופמיניזםפמיניזם לסביפמיניזם דתי (יהדות)פמיניזם אסלאמיפמיניזם הצטלבותיסייברפמיניזםטרנס-פמיניזםקוויר-פמיניזםפמיניזם סקס-פוזיטיבפמיניזם בדלניפמיניזם צ'יקנהפמיניזם נוצריפרוטו-פמיניזםסופרג'יזםפמיניזם אפריקאילסביות פוליטיתפמיניזם אנליטיפמיניזם שמן
תאוריה מגדרהטמעת חשיבה מגדריתלימודי מגדרלימודי נשיםלימודי גבריותפדגוגיה פמיניסטיתהגישה הפמיניסטית למשפטאתנוגרפיה פמיניסטיתהעסקה הפטריארכאליתמדע ומגדר
מושגים קורטיזנהמטריארכיהפטריארכיהקיריארכיהמיזוגיניהתרבות אונסתקרת הזכוכיתהסגברהManspreadingאפקט מטילדהג'נדרסיידהאשמת הקורבןצווארון ורודהיא-סטוריההכחדה סימבוליתמדיניות הרבעיםלו"ז אונסהטרוסקסואליות כפויה
סמלים סמלה של ונוסרוזי המסמררתיונישילה נה גיגמשולש שחור
ארגונים ומוסדות
בעולם איום הלוונדרגרילה גירלזפמןליגת נשים בינלאומית לשלום וחירותמוחרס ליברסצבא נשות השלוםתא 16גולאבי גאנגW.I.T.C.Hמפלגת הנשים הלאומיתהכצעקתההארגון הבינלאומי לנשים בטכנולוגיהקולקטיב נהר קומבהיקומן נה מאןאיניניה נה הריןWomen2Drive
בישראל א-סיוואראחותי - למען נשים בישראלאיתך - משפטניות למען צדק חברתיאל"ף (ארגון לסבי פמיניסטי)אשה לאשה - מרכז פמיניסטי חיפהבת שלוםעמותת כ"ןכייאןמרכז צדק לנשיםנשים לגופןקואליציית נשים לשלוםקולךקל"ףרוח נשיתשדולת הנשים בישראלתנד"י
היסטוריה
כללי הגל הראשון של הפמיניזםהגל השני של הפמיניזםהגל השלישי של הפמיניזם
אירועים ומחאות ועידת סנקה פולסשביתת הנשים באיסלנד 1975מלחמות המין הפמיניסטיותשביתת הנשים למען השלוםצעדת השרמוטותמרד הנשים באבאוקוטהמצעד הדייקיותהמצעד למען חיי נשיםהכנס הפמיניסטי העשירי בגבעת חביבה, 1994מצעד הנשים 2017מצעד הנשים 2018
שונות יום האישה הבינלאומיעידוד רדיקליחופש הפטמהמניפסט ה-343Me Too
חברה
סוגיות חברתיות ומעמד זכויות האישההפרדת עיסוקים מגדריתהדרה חברתיתרצח תינוקות בנותג'נדרסיידאונס בנישואיםהטרדה מיניתמעמד האישה בישראלמעמד האישה ביהדותמעמד האישה באסלאםמעמד האישה בחברה הערביתנישואים בכפייה
חוק ומשפט החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"םועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדריחוק שיווי זכויות האישההגישה הפמיניסטית למשפטפמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקהמעמד האישה - משפט ושיפוט, מסורת ותמורה
שונות אות האומץ הנשי הבינלאומי
תרבות
ספרי עיון המין השניהמסתורין הנשילאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחיתמיתוס היופימשגלנשים לגופןפוליטיקה מיניתפמיניזם זה לכולםפמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקהשעבוד האישהשבע אימהותגברים מסבירים לי דבריםילוד אישהמניפסט החלאהכוס: הצהרת עצמאותהאישי הוא הפוליטיתחת עיניים מערביות
סיפורת פמיניסטית חדר משלךבית הרוחותג'יין איירהגבר הנקביהנשים שהגברים אינם רואיםהסיפור של זהרההצבע ארגמןמעשה השפחהערפילי אבלוןהטפט הצהוב
כתבי עת .MsOff our backsהסולםנגה
טלוויזיה, קולנוע ומוזיקה מבחן בקדלתקרת הצלולואידתלמה ולואיזסופרג'יסטיותליגה משלהןהפנסים האדומיםלהרוג את בילהכל אודות אמאריוט גירלפוסי ריוט
אמנות אמנות פמיניסטיתגרילה גירלזמונולוגים מהווגינהמסיבת ארוחת הערבברברה קרוגרמרים שפירוג'ודי שיקגו
לקטגוריהלפורטל