מערכת טולהומה

מערכת טוֹלָהוֹמָהאנגלית: Tullahoma Campaign) או מערכת מרכז טנסיאנגלית: Middle Tennessee Campaign), הייתה מבצע צבאי אשר נערך בין ה-24 ביוני ל-3 ביולי 1863, ובמהלכו ביצעה ארמיית הקמברלנד של האיחוד בפיקוד מייג'ור ג'נרל ויליאם רוזקרנס את אחד התמרונים החשובים של מלחמת האזרחים האמריקנית. תוצאת המערכה הייתה דחיקתם של כוחות הקונפדרציה ממרכז טנסי ואיום על העיר האסטרטגית צ'טנוגה.

מערכת טולהומה
מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית
Rosecrans and Bragg.jpg
הגנרלים ברקסטון בראג (מימין), ויליאם רוזקרנס (משמאל).
תאריך התחלה: 24 ביוני 1863
תאריך סיום: 3 ביולי 1863
משך הסכסוך: 10 ימים
קרב לפני: קרב נהר סטונס
קרב אחרי: קרב צ'טנוגה השני
מקום: טנסי
35°21′44″N 86°12′42″W / 35.3621°N 86.2117°W / 35.3621; -86.2117
תוצאה: ניצחון של כוחות הצפון
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
ג'פרסון דייוויס  אברהם לינקולן 
מפקדים
כוחות

ארמיית טנסי,
כ-45,000 חיילים

הארמייה של הקמברלנד,
50,000–60,000 חיילים

אבדות

סך הכול לא ידוע,
1,634 שבויים

סך הכול 569
83 הרוגים,
473 פצועים,
13 שבויים ונעדרים

ארמיית טנסי של הקונפדרציה בפיקוד גנרל ברקסטון בראג תפסה עמדות הגנה חזקות בהרים במרכז טנסי, עם מפקדה בעיר טולהומה (אנ'). באמצעות סדרה של התקפות הטעיה מתוזמנות היטב הצליח רוזקרנס לכבוש מספר מעברי הרים חשובים; בין היתר, נשק חדיש – רובה ספנסר נטען המחסנית – עזר להכריע את הכף. כוחות הקונפדרציה סבלו מיריבות קשה בין גנרלים וממחסור באספקה, וכאשר כוחות האיחוד איימו לנתק את דרכי האספקה והתקשורת שלהם, נאלצו לסגת מטולהומה אל עבר צ'טנוגה, אשר שוכנת מצפון לגבול עם ג'ורג'יה על נהר טנסי.

המערכה הסתיימה באותו שבוע שבו התרחשו שני ניצחונות אסטרטגיים של האיחוד, בקרב גטיסברג ובמצור על ויקסבורג; רוזקרנס התלונן שהישגו לא קיבל את תשומת הלב הראויה. עם זאת, אבדות הקונפדרציה במערכת טולהומה היו מועטות, וצבאו של בראג נותר חזק דיו על מנת להנחיל לרוזקרנס תבוסה בקרב צ'יקמוגה, חודשיים מאוחר יותר.

רקעעריכה

קרב נהר סטונס העקוב מדם (31 בדצמבר 1862 – 2 בינואר 1863) בין רוזקרנס לבראג במרפריסבורו, טנסי, הסתיים ללא הכרעה טקטית, אולם בעקבותיו נסוג בראג כ-30 מייל דרומה אל עמדות מגננה לאורך נהר דאק (Duck River), מאחורי רכס ההרים (אנ') אשר מקיף את אגן נאשוויל (אנ').[1] קבוצות של זקיפים הגנו על מעברי ההרים, ומסך סיור של פרשים הגן על האגפים, לאורך חזית של כ-70 מייל ממזרח למערב. בראג, אשר מפקדתו שכנה בעיר טולהומה, היה מודאג מכך שרוזקרנס יתקדם ויתפוס את העיר האסטרטגית צ'טנוגה, צומת רכבות חיוני על נהר טנסי, והשער לצפון ג'ורג'יה. כוח הפרשים שלו היה פרוש על פני חזית רחבה מכיוון שברמה הטקטית הוא היה מודאג מכך שרוזקרנס יאגף אותו, ויכריח אותו לסגת או להילחם מעמדה נחותה. בראג הניח שהמתקפה תכה באגף שמאל שלו דרך מעבר גאי (Guy's Gap) הנוח לתנועה, אל כיוון שלביוויל (אנ'); מכיוון שכך, הציב את גייס הרגלים הגדול יותר שלו, בפיקוד לוטננט ג'נרל לאונידס פולק (Leonidas Polk), בעמדות הגנה מבוצרות בשלביוויל. שמונה מיילים לימינו של פולק, בעמדות מבוצרות בווֹרטרייס (Wartrace), היה מוצב הגייס של לוטננט ג'נרל ויליאם ג' הארדי (William J. Hardee), מגן על הדרך הראשית אל צ'טנוגה. הגייס של הארדי היה בכוננות לתגבר את שלושת מעברי ההרים שמצפונו – (ממערב למזרח) מעבר בל-באקל (Bell Buckle Gap), מעבר ליברטי (Liberty Gap), ומעבר הובר (Hoover Gap). מעבר הובר היה כמעט בלתי מוגן; היה זה מעבר צר באורך 4 מייל ברכס ההרים המפריד בין נהר דאק לנהר סטונס, אשר גובהו כ-400 מטר. המעבר היה כה צר עד כי שתי עגלות היו יכולות רק בקושי לעבור זו לצד זו; הדרך נשלטה על ידי הפסגות שסביבה. מחפורות וביצורים איתנים נבנו על מנת להגן על המעבר, אולם אלה היו מאוישים על ידי רגימנט [א] פרשים אחד בלבד.[2][3]

רוזקרנס חנה עם צבאו במרפריסבורו כמעט חצי שנה לאחר קרב נהר סטונס. הוא ניצל את הזמן להצטיידות מחדש, בניית בסיס אספקה, ואימון הצבא; אולם חלק מהסיבות לחנייה הממושכת הייתה אי נכונותו להתקדם בדרכים הבוציות בחורף. הוא קיבל פניות רבות מהנשיא אברהם לינקולן, מזכיר המלחמה אדווין סטנטון, והגנרל המפקד הנרי האלק לחדש את המערכה מול בראג, אולם הדף את כולן במהלך החורף והאביב. באביב החל מייג'ור ג'נרל יוליסס גרנט את השלב האחרון והמכריע של מערכת ויקסבורג, כאשר צלח את המיסיסיפי מדרום לוויקסבורג והחל בתמרון עמוק בלב מדינת מיסיסיפי. הדאגה העיקרית של הממשל הייתה שאם רוזקרנס ימשיך לחנות ללא מגע עם האויב, תפנה הקונפדרציה יחידות מצבאו של בראג בניסיון להקל את הלחץ שהפעיל צבאו של גרנט על ויקסבורג, מיסיסיפי. לינקולן כתב לרוזקרנס: ”לא אדחוף אותך למעשה פזיזות, אולם אני רוצה מאוד שתעשה ככל יכולתך, ללא פזיזות, כדי למנוע מבראג לסגת ולהצטרף לג'ונסטון נגד גרנט.“[4] רוזקרנס תירץ בתגובה שאם יחל לנוע בראג עשוי להעביר את מרבית צבאו למיסיסיפי ולאיים על מערכת ויקסבורג של גרנט עוד יותר. כך, בהמנעו להתקיף את בראג, הוא בעצם עוזר לגרנט.[5] התסכול בוושינגטון מחוסר הפעילות של רוזקרנס היה גדול עד כדי כך שהאלק איים עליו בהדחה.[2][6]

צבאו של בראג סבל מההמתנה הממושכת. האזור בו שהו חייליו, אשר נודע בשם "השממה", היה אזור אדמה חקלאית גרועה אשר הקשה עליו לתספק את צבאו בעודו ממתין להתקפה של רוזקרנס. באופן אירוני, למרות שצבאו היה מוצב על מנת לשמור על האספקה החקלאית של הדרום אשר שונעה במסילות רכבת דרך צ'טנוגה, צבאו שלו היה קרוב לרעב בעוד מרבית האספקה זרמה אל הארמייה של צפון וירג'יניה של גנרל רוברט א' לי במזרח.[7]

הגנרלים הכפופים לבראג היו קרובים למרד בעקבות חוסר שביעות רצונם מאופן ניהולו את מערכת קנטקי (קרב פריוויל) ואת קרב נהר סטונס (אנ'). נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס הגיב למשבר בכך ששלח לזירה את גנרל ג'וזף א' ג'ונסטון (Joseph E. Johnston) על מנת לחקור את מצבו של הצבא. דייוויס הניח שג'ונסטון, אשר היה בכיר מבראג, ידיח את בראג ויקח פיקוד על הצבאות בשטח. אולם, ג'ונסטון הגיע אל הזירה ומצא את ארמיית טנסי במצב טוב. הוא אמר לבראג שצבאו הוא "המאורגן ביותר, המצויד ביותר, והממושמע ביותר בקונפדרציה." ג'ונסטון סירב באופן מפורש לכול הצעה לתפוס את הפיקוד, מכיוון שדאג מדעת הקהל אשר תחשוב שניצל את המצב לתועלתו האישית. כאשר דייוויס הורה לג'ונסטון לשלוח את בראג לריצ'מונד, ג'ונסטון דחה את הפעולה בגלל שאשתו של בראג נפלה למשכב. כשזו כבר חזרה לאיתנה, ג'ונסטון לא היה מסוגל ליטול את הפיקוד בגלל סיבוכים רפואיים שנבעו מפציעתו בקרב סבן פיינס (אנ') בשנת 1862.[8]

במהלך החורף והאביב עסקו שני הצדדים בפעילות המועדפת – אם כי בדרך כלל חסרת התועלת – של שליחת פשיטות פרשים. כמעט שליש מצבאו של בראג היה מורכב מפרשים - 16,000 רוכבים אל מול 9,000 אצל האיחוד. בפברואר יצא מייג'ור ג'נרל ג'וזף וילר מן הקונפדרציה, בראש שתי בריגדות פרשים, לפשיטה על פורט דונלסון (קרב דובר (אנ')), אולם כשל בניסיונו לתפוס את חיל המצב בדובר או להפריע לתנועת הספנות של האיחוד בנהר קמברלנד. במרץ שלח רוזקרנס יחידת פרשים בניסיון לנתק את קווי האספקה של בראג, אולם זו נכשלה ואולצה להיכנע בקרב תומפסון סטיישן (אנ'). עוד במרץ, פשט בריגדיר ג'נרל נייתן בדפורד פורסט מן הקונפדרציה על קווי התקשורת של רוזקרנס בברנטווד (Brentwood), תחנה על מסילת הרכבת בין נאשוויל לדקאטור, בפעולה שנודעה כקרב ברנטווד (אנ').[9] מייג'ור ג'נרל ארל ואן דורן מן הקונפדרציה אשר הובא אל הזירה על ידי ג'ונסטון, לא היה בטוח מה היא משימתו, ומי ישרת תחתיו. במהלך החודשים פברואר עד מאי ניסה אך לא הצליח לנתק את קווי האספקה של רוזקרנס; המבצעים כללו שני קרבות פרשים מצפון לספרינג היל (אנ') בחודש מרץ,[10] והמרדף של פורסט אחר הפשיטה של קולונל אבל סטרייט (Streight's Raid) אשר נלכד באלבמה בחודש אפריל.[11] ואן דורן נרצח במאי, ופורסט קיבל את הפיקוד על כל כוחות הפרשים באגף שמאל של צבאו של בראג. הכוחות שהביא ואן דורן ממיסיסיפי הוחזרו למדינת מוצאם במאי. בתחילת יוני יצא בריגדיר ג'נרל ג'ון האנט מורגן מן הקונפדרציה לפשיטה המפורסמת לעבר אינדיאנה ואוהיו (Morgan's Raid), מבצע אשר היסטוריון הפרשים סטיבן ז' סטאר כינה "מטורף מבחינה צבאית", והסתיים בנפילתו בשבי שישה שבועות אחר כך.[12] בתקופה זו איבדו כוחות הקונפדרציה כ-4,000 פרשים, אולם גרמו לרוזקרנס לחשש מסוים לגורל קווי האספקה שלו. כוחות האיחוד איבדו כ-3,300 פרשים, ללא הישגים משמעותיים.

בשני ליוני שלח האלק הודעת טלגרף אל רוזקרנס ואיים שאם לא יתחיל בפעולה, חלק מכוחותיו ישלחו למיסיסיפי לתגבר את גרנט, שבאותה העת כבר החל במצור על ויקסבורג, אך היה מאוים מעורפו על ידי כוחותיו של ג'וזף א' ג'ונסטון. רוזקרנס שלח שאלון למפקדי הגייסות והדיוויזיות שלו בתקווה לתעד את התמיכה בעמדתו — שבראג לא שלח עדיין תגבורות משמעותיות לג'ונסטון במיסיסיפי, שהתקדמות ארמיית הקמברלנד לא תמנע תגבורות כאלה ממילא, ושתנועה מיידית היא לא רעיון טוב. חמישה עשר מתוך שבעה עשר הקצינים הבכירים תמכו בעמדתו, והרוב נגד תנועה מיידית היה מוחץ. המתנגד היחיד היה מייג'ור ג'נרל ג'יימס גרפילד, אשר מונה לתפקיד ראש המטה אך לאחרונה.[13] ב-16 ביוני שלח האלק הודעה בוטה: "האם בכוונתך לנוע קדימה באופן מיידי? נדרשת תשובה ברורה, כן או לא." רוזקרנס הגיב לאולטימטום: "אם במיידי הכוונה להערב או מחר, אז לא. אם הכוונה מיד כאשר כל ההכנות יושלמו, למשל חמישה ימים, כן." שבעה ימים אחר כך, בבוקר ה-24 ביוני, דיווח רוזקרנס שארמיית הקמברלנד החלה בפעולה כנגד בראג.[14]

הצדדים הלוחמיםעריכה

האיחודעריכה

ארמיית הקמברלנד בפיקודו של רוזקרנס מנתה בתחילת המערכה כ-60,000 איש,[ב] אשר היו מאורגנים באופן הבא:[15]

  • גייס XIV בפיקוד מייג'ור ג'נרל ג'ורג' הנרי תומאס (George H. Thomas), אשר מנה 26,058 חייל;
  • גייס XX בפיקוד מייג'ור ג'נרל אלכסנדר מ' מק'קוק (Alexander McDowell McCook), אשר מנה 16,047 חייל;
  • גייס XXI בפיקוד מייג'ור ג'נרל תומאס ל' קריטנדן (Thomas L. Crittenden), אשר מנה 17,023 חייל;
  • גייס עתודה בפיקוד מייג'ור ג'נרל גורדון גריינג'ר (Gordon Granger), אשר מנה 20,615 חייל;
  • גייס פרשים בפיקוד מייג'ור ג'נרל דייוויד ס' סטנלי (David S. Stanley), אשר מנה 12,281 חייל.

הקונפדרציהעריכה

ארמיית טנסי בפיקודו של בראג מנתה כ-45,000 חיילים,[ג] והייתה מאורגנת באופן הבא:[16]

  • הגייס של פולק, בפיקוד לוטננט ג'נרל ליאונידס פולק (Leonidas Polk), אשר מנה 14,260 חייל;
  • הגייס של הארדי, בפיקוד לוטננט ג'נרל ויליאם הארדי (William J. Hardee), אשר מנה 14,949 חייל;
  • גייס הפרשים של וילר, בפיקוד מייג'ור ג'נרל ג'וזף וילר (Joseph Wheeler), אשר מנה 8967 חייל;
  • גייס הפרשים של פורסט, בפיקוד בריגדיר ג'נרל נייתן ב' פורסט, אשר מנה 4,107 חייל.

המערכהעריכה

 
מערכת טולהומה.
  הקונפדרציה
  האיחוד
 
מערכת טולהומה, מפה נוספת.

הטעיה, ותפיסת המעברים (23–24 ביוני)עריכה

התנועות הראשונות במערכה החלו למעשה ב-23 ביוני כאשר יחידות מקורפוס העתודה של גריינג'ר, בצירוף דיוויזיית פרשים בפיקוד מיטצ'ל מגייס הפרשים, החלו נעות מערבה ממרפריסבורו אל עבר טריון, במה שהיה תחילתו של מהלך הטעיה מורכב. מהלך זה תוכנן לחזק את הנחתו של בראג שהמאמץ העיקרי של האיחוד יונחת על אגפו השמאלי בכיוון שלביוויל. באותו זמן, דיוויזיה בפיקודו של ג'ון פאלמר מן הגייס ה-XXI נעה מזרחה אל עבר בריידיוויל, הרחק מעבר האגף הימני של בראג, היכן שאיימה לדחוק את כוחות הפרשים של הקונפדרציה לאחור, ולנוע אל מנצ'סטר, בעורף קווי ההגנה של הקונפדרציה. רק לאחר שתנועות הטעיה אלה יצאו לדרך, כינס רוזקרנס את מפקדי הגייסות שלו ותידרך אותם בפירוט על המערכה שאך זה החלה.[17]

תוכניתו המורכבת של רוזקרנס, אשר עמדה לבחון את ששת חודשי האימונים המפרכים שהעביר את צבאו, הייתה מבוססת על הנעת הגייס של גריינג'ר מערבה לעבר אגף שמאל של בראג על מנת לאיים על דרכי הגישה אל שלביוויל, בעוד עיקר צבאו מבצע איגוף ענק ממזרח סביב אגף ימין של בראג. בעוד בראג מרוכז בעמדה המבוצרת בשלביוויל, על תומאס הוטל לצעוד דרום מזרחה על הדרך הראשית אל מנצ'סטר, אל עבר מעבר הובר (Hoover's Gap) באגפו הימני של הארדי. מכיוון שהמעבר היה מוגן בכוחות קלים בלבד, מהירות הייתה מרכיב הכרחי בתוכניתו של רוזקרנס.[18]

במהלך האביב ביקש רוזקרנס שוב ושוב תגבורות פרשים אשר נדחו על ידי וושינגטון, אולם הוא קיבל אישור להסב חטיבה רגלית ליחידה רכובה. החטיבה של קולונל ג'ון ת' וילדר (John T. Wilder) מן הדיוויזיה של ריינולדס – 1500 איש מהרגימנטים אינדיאנה-72, אילינוי-98 ו-123 – מצאו סוסים ופרדות בסביבה, והצטיידו בגרזנים לקרבות פנים אל פנים, מה שהקנה להם את כינוי הגנאי "חטיבת הגרזן". עם זאת, ברשותם היה נשק חדיש וקטלני יותר – רובה ספנסר נטען מחסנית בת שבעה כדורים (Spencer repeating rifle), בו הצטיידו כל הלוחמים. לחטיבה של וילדר הייתה את יכולת התנועה וכוח האש, וכן מוראל יחידה גבוה, מרכיבים חיוניים בהובלת התקפת ההפתעה על מעבר הובר לפני שיתוגבר.[19]

הרגימנט שלנו שכב בבוץ ובמים בצלע הגבעה, גשם זלעפות ירד, בעוד כל פגז שורק כל כך קרוב שנדמה היה כי הבא יקרע אותנו לגזרים. באותו הזמן האויב התקרב אלינו למרחק בו ניתן להסתער על הסוללה שלנו, והנה הם באים; אנשינו קפצו על רגליהם בין רגע ומטח נוראי מן ה"ספנסרים" גרם לרגימנט המתקדם להרתע ודגליו נפלו אל הקרקע, אך בין רגע הורמו שוב והנה הם מסתערים בשנית, מאמינים שיוכלו להגיע אל הסוללה לפני שנצליח לטעון מחדש, אבל "הם עשו מקח טעות," הם לא ידעו שיש לנו "ספנסרים," וצעקת ההסתערות שלהם נענתה במטח נורא נוסף, ואז עוד אחד ועוד אחד ללא הפוגה, עד שהרגימנט האומלל נקרע ממש לגזרים, ורק מעטים מן הלוחמים של טנסי ה-20 יקומו להסתער אי פעם שוב.

מייג'ור ג'יימס א' קונולי, הבריגדה של וילדר[20]

החטיבה של וילדר הצליחה לנוע במהירות אל מעבר הובר ולתפוס אותו כבר ביום הראשון של הקרב, מה שהקנה להם מאוחר יותר את הכינוי "חטיבת הברק". יריבם, רגימנט פרשים-1 מקנטקי, התכתש מולם קצרות תוך כדי נסיגה אל מול הלחץ, אולם כשל בהגנה על המעבר. הפרשים מקנטקי התפרקו כיחידה לוחמת, וחשוב מכל, כשלו בתפקידם לספק מודיעין לפיקוד ארמיית הקונפדרציה. למרות שכוח הרגלים העיקרי היה הרחק מאחורי החטיבה הרכובה של וילדר, הוא החליט להמשיך אל מעבר למעבר הובר, ולהיערך להגנה בטרם יגיעו תיגבורות הקונפדרציה. שתי חטיבות של הקונפדרציה, אחת בפיקוד ויליאם ב' בייט והשנייה בפיקוד בושרוד ג'ונסון, בסיוע מעט ארטילריה, פתחו בהתקפת נגד על עמדתו של וילדר, אולם נהדפו באמצעות מטחי אש כבדים מרובי הספנסר נטעני המחסנית. כוחות הקונפדרציה ספגו כ-146 אבדות, אל מול 61 אבדות לווילדר. החטיבה של וילדר הגנה על המעבר עד אשר הגיע כוח הרגלים העיקרי מן הגייס ה-XIV ואיבטח את המעבר מפני התקפות נגד נוספות. מפקד הגייס, גנרל תומאס, לחץ את ידו של וילדר ואמר: "בפעולתך האמיצה היום היצלת את חייהם של אלפי אנשים. לא ציפיתי להגיע למעבר בפחות משלושה ימים."[21]

שישה מייל מערבה, במעבר ליברטי (Liberty Gap), התחולל קרב דומה. היחידה המובילה מן הגייס של מק'קוק, רגימנט אינדיאנה 39 בפיקוד קולונל תומאס הריסון, הייתה גם היא יחידת רגלים רכובה חמושה ברובי ספנסר. מספר זקיפים של הקונפדרציה אשר נפלו בשבי גילו כי רק שני רגימנטים של הקונפדרציה מגינים על המעבר. בלא להמתין לכוח הרגלים העקרי שלו, מק'קוק הורה לבריגדה של בריגדיר ג'נרל אוגוסט ויליץ' (August Willich) לנוע קדימה במהירות האפשרית. ויליץ' פרש רגימנט בכל צד של הדרך, והחל להתקדם במעלה המדרון. התקפה חזיתית אל מול ביצורי הקונפדרציה היה בלתי אפשרית, ובמקום החל קרב איגופים אל מול הבריגדות של בריגדיר ג'נרל סנט ג'ון ר' לידל (St. John R. Liddell) ובריגדיר ג'נרל פטריק קליבורן (Patrick Cleburne). לקראת הערב הגיעה בריגדת איחוד נוספת לסייע לוויליץ' בהתקפה, וכוחות האיחוד דחקו את כוחות הקונפדרציה כחצי מייל מעבר לכניסה הדרומית אל המעבר.[22]

היום הראשון של המערכה עבר תחת גשם כבד, מזג אוויר אשר נמשך 17 ימים נוספים. (חיילי האיחוד הפיצו במהלך המערכה את השמועה ההומוריסטית ש"טולהומה" מורכבת מצירוף המילים היווניות "טולה" - שמשמעה "בוץ", ו"הומה" - שמשמעה "עוד בוץ".) הגשם האט את תנועות כוחות האיחוד, אולם היום הסתכם ב"ביצוע מושלם של תוכניתו של רוזקרנס" על ידי ארמיית הקמברלנד. צבא האיחוד שלט על שני מעברים חיוניים ברכס ההרים, והיה בעמדת זינוק לאגף את צבאו של בראג מימין.[23][2]

איגוף, ונסיגה לטולהומה (25–27 ביוני)עריכה

ב-25 ביוני, בייט וג'ונסון חידשו את מאמציהם לסלק את כוחות האיחוד ממעבר הובר, בעוד קליבורן ניסה לעשות את אותו דבר במעבר ליברטי. שני המאמצים נכשלו, אם כי קליבורן הצליח לדחוק את ויליץ' לזמן מה, עד שהיגיעו תגבורות, והנחיל לרגימנט פנסילבניה ה-77 שיעור אבדות של 20%. רוזקרנס עצר את התקדמות הארמייה של הקמברלנד בגלל מצבן הבוצי של הדרכים. בראג לא הצליח לנצל את ההפוגה שהעניק לו רוזקרנס כיוון שמפקדי הפרשים שלו לא העבירו לו מודיעין מדויק - פורסט לא מסר מידע על חולשת אגף ימין של האיחוד, ווילר לא דיווח על תנועת הגייס של קריטנדן דרך בריידיוויל לכיוון עורף המערך של בראג.[24]

ב-26 ביוני למד בראג על היקף הלחימה באגף ימין שלו, והבין שהפעילות באגף שמאל היא הטעיה. הוא הורה לפולק לצאת עם הגייס שלו למסע ליילי למרפריסבורו דרך מעבר גאי, ולתקוף את כוחות האיחוד במעבר ליברטי מאחור, בעוד הארדי תוקף אותם מן החזית. פולק התנגד למשימה מפאת קושיה, ובראג ביטל אותה לבסוף כאשר הבין את עוצמת האיום מאת הגייס של תומאס. באותה העת רוזקרנס הורה למק'קוק לסגת ממעבר ליברטי צפונה, לעקוף את שיפולי ההרים, ולנצל את הפריצה שהשיג תומאס במעבר הובר.[25]

הארדי תרם גם הוא לקשייו של בראג. חוסר האמון ששרר בין הקצינים הבכירים של ארמיית טנסי (של הקונפדרציה) בחודשים האחרונים גרם לכך שהייתה מעט תקשורת ישירה ביניהם בנושאי אסטרטגיה. כתוצאה מכך, לפולק והארדי לא הייתה הבנה ברורה של תוכניותיו של בראג. הארדי התלונן על חוסר ההתאמה של העמדה בטולהומה. אולם, במקום להניח שבראג וג'וזף א' ג'ונסטון הבינו את המצב האסטרטגי ולו אין מספיק ידע על תוכניותיהם, הוא הסיק מן המצב - כפי שתיאר זאת ההיסטוריון סטיבן א' וודוורת' - "שזאת הוכחה נוספת לדעתו שבראג הוא אידיוט."[26] הלך רוח זה הוביל את הארדי לדרך פעולה שהוא תפש "כנכון ביותר על מנת להציל צבא שמפקדו היה אידיוט." דרך פעולה זאת הייתה להורות לכוח שלו בפיקוד מייג'ור ג'נרל אלכסנדר פ' סטוארט לסגת ממעבר הובר לעבר וורטרייס (Wartrace). אילו היה מורה לכוחותיו לסגת לכיוון מנצ'סטר, היה יכול אולי לנהל קרב נסיגה והשהיה ולעכב את רוזקרנס במידה מספקת על מנת לאפשר לבראג לפתח התקפת נגד. הבריגדה הרכובה של וילדר הגיעה למנצ'סטר ב-8 בבוקר ב-27 ביוני, והדיוויזיה שלו כבשה את העיר עד שעות הצהריים. המצאות כוחות האיחוד במנצ'סטר היוותה איום חמור על עורפו של הארדי. דרך הנסיגה שבחר הארדי הפכה את התקפתו של תומאס לאפקטיבית יותר, ולא הותירה לבראג ברירה, אלא להורות ב-27 ביוני לפולק והארדי לסגת לטולהומה.[27]

 
ג'ון ת' וילדר (John T. Wilder)

הדיוויזיות של רוסו ובראנון מן הגיס של תומאס התקדמו לעבר וורטרייס בעוד סטוארט (מן הגייס של הארדי) נסוג. במערב, גריינג'ר וסטנלי, אשר היו מוצבים עדיין מול מעבר גאי, קיבלו הוראה לנסות להתקדם קדימה. הפרשים של סטנלי טאטאו בקלות את שאריות פרשי הקונפדרציה, והגיעו אל ביצורי שלביוויל, שהיו נטושים כמעט לחלוטין אחרי נסיגתו של פולק. בריגדת הפרשים של קולונל רוברט מינטי, אשר כונתה "בריגדת הסייף", יצאה להסתערות רכובה על הביצורים וכבשה אותם.[28][2]

פשיטה לעורף האויב, ונסיגה לצ'טנוגה (28 ביוני – 3 ביולי)עריכה

ב-28 ביוני יצאה הבריגדה של וילדר לפשיטה על מנת לחבל בתשתית הרכבת בעורפו של בראג. מטרתם הראשונה הייתה העיירה דשארד, אשר שכנה על קו הרכבת נאשוויל-צ'טנוגה, אשר היווה את עורק האספקה היחידי לצבאו של בראג. נהר אלק (Elk River) אשר עלה על גדותיו בעקבות הגשמים היווה מכשול רציני, אולם הבריגדה פירקה טחנת קמח בקרבת מקום ובנתה ממנה רפסודה, בה השתמשו על מנת להשיט את תותחי ההוביצר שלהם אל מעבר לנהר. הבריגדה הביסה חיל-מצב קטן בדשארד, הרסה כ-300 מטרים של פסי רכבת, ושרפה את מחסני הרכבת שהכילו מנות קרב של הקונפדרציה. בבוקר שלמחרת רכבו לשולי הגבעות של הרי קמברלנד, והיגיעו לעיירה סוואני (Sewanee), שם הרסו את ענף קו הרכבת לכיוון מק'מינוויל. למרות שרדף אחריהם כוח עדיף מספרית, חזרה "בריגדת-הברק" למנצ'סטר בצהריי 30 ביוני, ללא אבדות כלל.[29]

בראג לא היה מוטרד במיוחד מן הפשיטה בעורפו, והנזק לקו הרכבת תוקן במהירה. כוחותיו חיכו בביצורים בטולהומה למתקפה החזיתית של רוזקרנס, אשר הייתה מתוכננת ל-1 ביולי. עם זאת, פולק היה מודאג מגורלו של הצבא במקרה שקו האספקה שלו ינותק — ולו באופן זמני — ויעץ לבראג לסגת. הארדי, שאיבד אמון בבראג, לא יעץ לסגת, אך גם לא הביע תמיכה באפשרות להישאר ולהילחם. יום לאחר מכן, ב-30 ביוני בשעה 3 אחר הצהריים, נתן בראג את הפקודה לנסיגה ליילית אל מעבר לנהר אלק. בהחלטתו לסגת לפני התקפת כוחות האיחוד ויתר בראג על ההזדמנות להנחיל לארמיית קמברלנד אבדות כבידות.[30]

ארמיית טנסי תפסה עמדות מדרום לנהר אלק, אולם הארדי ופולק שכנעו את בראג לנוע עוד דרומה, אל העיירה קוֹואֵן (Cowan). ההיסטוריון סטיבן וודוורת' כתב: "ההתקדמות הנחושה והחכמה של כוחות האיחוד, ביחד עם חילוקי הדעות הבלתי פוסקים וחוסר שיתוף הפעולה של הגנרלים שלו, דומה כי שברו את בראג פיזית ונפשית." הוא סבל מאוסף מחלות, ובכללן התפרצות מכאיבה של פרונקלים אשר מנעה ממנו לרכב על סוסו ולסייר בשדה הקרב. העמדה בקוואן הייתה בלתי מתאימה למגננה, והארמייה נשארה שם רק עד ערב ה-2 ביולי. ב-3 ביולי הורה בראג על נסיגה לצ'טנוגה מבלי להתייעץ עם מפקדי הגייסות שלו. הצבא חצה את נהר טנסי ב-4 ביולי; מרדף פרשים שניהל פיל שרידן לא הצליח ללכוד את המשמר האחורי של בראג לפני שזה חצה את הנהר. ב-7 ביולי כבר חנו כל כוחות הקונפדרציה ליד הר לוקאאוט (Lookout Mountain), בסמוך לצ'טנוגה.[31][2]

תוצאותעריכה

כך הסתיימה מערכה בת תשעה ימים, אשר דחקה את האוייב משתי עמדות מבוצרות והעניקה לנו את השליטה במרכז טנסי, אשר התנהלה כולה תחת גשם שוטף, אירוע יוצא דופן בטנסי בתקופה זו של השנה.

מייג'ור ג'נרל ויליאם רוזקרנס[32]

טולהומה נחשבת מערכה "מבריקה" על פי היסטוריונים רבים.[33] אברהם לינקולן כתב, "איגוף כוחותיו של בראג בשלביוויל, טולהומה וצ'טנוגה הוא הדוגמה הטובה ביותר לאסטרטגיה שאני מכיר."[34] דייוויד סטנלי, מפקד גייס פרשים של האיחוד, כתב "כל סטודנט של המקצוע הצבאי אשר רוצה ללמוד מערכה לדוגמה, יקח את המפות והפקודות לתנועות היומיות של גנרל רוזקרנס במהלך המערכה. אין דוגמה טובה יותר לאסטרטגיה מוצלחת במהלך כל המלחמה ממערכת טולהומה." [34]

צבא האיחוד דחק את כוחות הקונפדרציה ממרכז טנסי בסופגו אבדות קלות בלבד. מספר האבדות שדווחו על ידי האיחוד היה 569 (83 הרוגים, 473 פצועים, 13 שבויים ונעדרים). בראג לא ערך רשימת אבדות; אבדותיו, כך טען, היו "זניחות". אולם, כוחות האיחוד שבו 1634 חיילי קונפדרציה, בעיקר מהגייס של הארדי. במהלך הנסיגה, כאשר רכב בראג אל הרי טנסי, הוא אמר לבישופ צ'ארלס קווינטרד, הכומר של רגימנט טנסי ה-1, שהוא "שבור לחלוטין", ושהמערכה הייתה "אסון גדול".[35]

רוזקרנס לא קיבל את ההכרה הציבורית לה היה זוכה בנסיבות אחרות. ביום בו הסתיימה המערכה פתח רוברט א' לי בהסתערות של פיקט והובס בקרב גטיסברג. ביום שלמחרת, נכנעה ויקסבורג לגרנט. שר המלחמה סטנטון שלח טלגרף לרוזקרנס: "צבאו של לי הובס; גרנט ניצח. לך ולצבא האציל שלך יש עתה הזדמנות להנחית את מכת הסיום על המרד. האם תבזבז הזדמנות זו?" רוזקרנס זעם על היחס כלפיו וענה, "קיבלתי את הודעתך המעודדת על נפילת ויקסבורג ותבוסתו של לי. נראה כי אינך מכיר בעובדה שצבא אציל זה גרש את המורדים ממרכז טנסי. …בשם צבא זה אני מבקש כי משרד המלחמה לא יתעלם מאירוע כה גדול רק מכיוון שאינו כתוב באותיות של דם."[36]

רוזקרנס לא פעל מיידית על פי עצתו של סטנטון "להנחית את מכת הסיום על מרד". הוא עצר להתארגנות מחדש ובחן את דרכי הפעולה שלו בשטח ההררי שלפניו. ב-16 באוגוסט חידש רוזקרנס את המערכה[ד], ובסדרת תמרונים גרם לבראג לסגת מצ'טנוגה אל החלק הצפוני של ג'ורג'יה.[37] אולם, במהרה התברר כי צבאו של בראג הובס רק חלקית. צבאו קיבל תגבור מארמיית צפון וירג'יניה של לי, ובספטמבר תקף בראג את רוזקרנס בקרב צ'יקמוגה (אנ'), וזכה בניצחון המשמעותי היחיד של הקונפדרציה בזירה המערבית של המלחמה.[38] צבאו המוכה של רוזקרנס נסוג לצ'טנוגה ובראג הטיל עליו מצור.[39]

לקריאה נוספתעריכה

מקורותעריכה

מקורות ראשונייםעריכה

בעבריתעריכה

  • ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת משרד הביטחון, 1979.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

ביאוריםעריכה

  1. ^ יחידה המקבילה לגדוד
  2. ^ מספר הכוחות משתנה בין המקורות: קאטון עמ' 194, 60,000; בעוד אצל ‏(Foote, Ch. 7. Sec. 1)‏ 87,800 נוכחים, מתוכם 65,137 בכוח התוקף וכל היתר כחיל מצב בנקודות אסטרטגיות בעורף; ואצל ‏(Powell, p. 2)‏ 80,000.
  3. ^ מספר הכוחות משתנה בין המקורות: קאטון עמ' 194, 47,000; בעוד אצל ‏(Foote, Ch. 7. Sec. 1)‏ 41,680; ואצל ‏(Powell, p. 2)‏ 50,000.
  4. ^ המשך המערכה נקרא "מערכת צ'יקמוגה" על שם הקרב המכריע בה

סימוכיןעריכה

  1. ^ Foote, Vol. II, Ch. 1, Sec. 5.
  2. ^ 1 2 3 4 5 Foote, Vol. II, Ch. 7, Sec. 1.
  3. ^ Woodworth (1998), p. 15.
  4. ^ Woodworth (1998), p. 17.
  5. ^ Woodworth (1998), p. 9.
  6. ^ Woodworth (2008), p. 70.
  7. ^ Woodworth, p. 14.
  8. ^ Woodworth (1999), p. 70-75; Cozzens, p. 3-4.
  9. ^ Kennedy, p. 189-190.
  10. ^ Kennedy, p. 190.
  11. ^ Kennedy, p. 176-177.
  12. ^ Kennedy, p. 216-217.
  13. ^ Woodworth (1998), p. 17.
  14. ^ Woodworth (1998), p. 18.
  15. ^ Commanders and corps "present for duty" figures from the Official Records, Series I, Vol. XXIII, Part 1, pages 410-17.
  16. ^ Official Records, Series I, Vol. XXIII, Part 1, page 585
  17. ^ Woodworth (1998), p. 19-20.
  18. ^ Woodworth (1998), p. 21.
  19. ^ Woodworth (1998), p. 21.
  20. ^ Connolly, p. 92.
  21. ^ Woodworth (1998), p. 21-24.
  22. ^ Woodworth (1998), p. 24-25.
  23. ^ Woodworth (1998), p. 26.
  24. ^ Woodworth (1998), p. 28-30.
  25. ^ Woodworth (1998), p. 31-33.
  26. ^ Woodworth, p. 33.
  27. ^ Woodworth, p. 34.
  28. ^ Woodworth, p. 35.
  29. ^ Woodworth, p. 36-38.
  30. ^ Woodworth, p. 38-40.
  31. ^ Woodworth, p. 40-42.
  32. ^ Woodworth (1998), p. 42.
  33. ^ Woodworth (1998), p. 40; Moore, p. 89-90; McPherson (1988), p. 669.
  34. ^ 1 2 Moore, p. 89. (google books)
  35. ^ Cozzens, Ch. 1, p. 20.
  36. ^ Cozzens, Ch. 2, p. 21; McPherson (1988), p. 669.
  37. ^ McPherson (2005), p. 128-131.
  38. ^ McPherson (2005), p. 132-133.
  39. ^ McPherson (2005), p. 134-135.