מערכת ששת הימים

מערכת ששת הימיםצרפתית: Campagne des Six-Jours) הייתה סדרת מבצעים צבאיים במהלך מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, חלק מן המלחמות הנפוליאוניות שנמשכה בין 10 ל-15 בפברואר 1814. במהלך המערכה הנהיג נפוליאון בונפרטה, קיסר הצרפתים, את הגרנד ארמה (צבא הקיסרות הצרפתית הראשונה) בסדרת קרבות וניצחונות נגד כוחות הקואליציה (שכללו את צבאות האימפריה הרוסית וממלכת פרוסיה) שהיוו את פאר גאוניותו האסטרטגית של נפוליאון. נפוליאון הצליח להביס את הצבא הרוסי-פרוסי המאוחד תחת פיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר, אך נאלץ להעביר כוחותיו דרומה עקב מתקפה אוסטרית של קרל פיליפ, נסיך שוורצנברג לעבר פריז.

מערכת ששת הימים
Campagne des Six-Jours
מערכה: הקואליציה האנטי-צרפתית השישית
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
Battle of Napoleon 6-day-war 1814.jpg
נפוליאון במהלך המערכה
תאריך התחלה: 10 בפברואר 1814
תאריך סיום: 15 בפברואר 1814
משך הסכסוך: 6 ימים
קרב לפני: קרב לסמונט
קרב אחרי: קרב מורמנט
מקום: צפון-מזרח צרפת
תוצאה: ניצחון צרפתי מוחץ
שינויים בטריטוריות: כיבוש צרפתי של חבל שמפאן
הצדדים הלוחמים

הקיסרות הראשונההקיסרות הראשונה  הקיסרות הראשונה

ממלכת פרוסיה (1750-1801)ממלכת פרוסיה (1750-1801) ממלכת פרוסיה
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית  האימפריה הרוסית

מפקדים

הקיסרות הראשונההקיסרות הראשונה נפוליאון בונפרטה

ממלכת פרוסיה (1750-1801)ממלכת פרוסיה (1750-1801) גבהרד לברכט פון בליכר

כוחות

30,000

120,000

אבדות

6,000

31,750

מערכת ששת הימים נחשבת לאחד המבצעים הצבאיים המוצלחים ביותר בקריירה של נפוליאון והיא נודעת בעיקר עקב העליונות של הצבא הצרפתי על אויביו בלוגיסטיקה, מהירות תנועת הצבא ואחידות בהנהגה.

רקעעריכה

  ערך מורחב – הקואליציה האנטי-צרפתית השישית

לאחר שנסוג מרוסיה בשנת 1812, ונאלץ לוותר על ההגמוניה במרכז אירופה בשנה שלאחר מכן עקב קרב לייפציג, נפוליאון בונפרטה, קיסר הצרפתים, נאבק בתחילת 1814 על שטחי הקיסרות הצרפתית הראשונה נגד כוחות הקואליציה האנטי-צרפתית השישית (שכללו את האימפריה האוסטרית, ממלכת פרוסיה, האיחוד השוודי-נורווגי, הממלכה המאוחדת ומדינות גרמניות נוספות כגון ממלכת בוואריה).

כדי להגן על גבול צרפת בן 300 הקילומטר עם הקונפדרציה של הריין שעבר לאורך נהר הריין, נפוליאון יכול היה לגייס לא יותר מ-80,000 חיילים למערכה על צרפת לאחר שרוב "הצבא החדש" נפל במערכה בגרמניה. בתוך המדינות הגרמניות היו 100,000 חיילים צרפתים, אך הם היו מפוזרים או נצורים, ולא הצליחו להגיע לצרפת ולעבור את אויביהם. מעבר לריין, מול נפוליאון, היו 300,000 חיילי הקואליציה שהיו מוכנים לפלישה, המורכבים מצבאות רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. בגבולות הדרום, ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון הסיע את הצרפתים חזרה אל מעבר לגבול הצרפתי-ספרדי, ואילו חייליו של נפוליאון בחצי האי האפניני היו מתמרנים ולא היו מסוגלים לסגת חזרה כדי להגן על המולדת הצרפתית.

גם בעלי ברית צרפתים לשעבר בקרב מדינות גרמניה וארצות השפלה החלו לנטוש את נפוליאון, דוגמת הולנד שהפכה לנסיכות הריבונית של ארצות השפלה. נפוליאון הוציא צו קיסרי לגיוס כללי. הוא זימן 900,000 מתגייסים, המשמר הלאומי הצרפתי ואפילו פקידי יערות שידעו לאחוז בנשקם. הוא דרש מידי הפרלמנט הצרפתי למצוא את הנשק והציוד הדרושים לכוח שנוצר בחיפזון. הוא הגדיל את משמרו הקיסרי המובחר, והסיר את הקצינים המנוסים ביותר מבריגדות ישנות כדי להעניק לעצמו גרעין כוח אמין בין לגיונות המתגייסים החדשים והבלתי מנוסים. הצבא הצרפתי התמודד כעת עם צבאות גדולים בהרבה ממנו והכוחות היו נואשים לאזן את הסיכויים. נפוליאון הוציא לפועל מקהלה אזרחית של תעמולה, שהאיצה מאמצים גדולים יותר להגנתה של לה פטרי ('המולדת'); הוא קרא לכוחות מאיטליה וספרד וגייס צעירים שנתיים לפני גיל הגיוס הממוצע.

עם זאת, נפוליאון לא עמד ביעדיו. מתוך 900,000 שהוזעקו, רק 120,000 התגייסו לשירות. האוכלוסייה הצרפתית הכללית עייפת מלחמה סירבה לשלם מיסים. לא היו מספיק רובים או סוסים לפרשים ולתותחנים. גרוע מכך, ז'ואקים מירא, מרשל צרפת, שהיה באותה עת בממלכת נאפולי, ערק לצדן של בעלות הברית. עריקה זו סיימה את הסיכויים של נפוליאון לפעול מדרום צרפת ולכבוש את צפון איטליה בשביל לנתק את הכוחות האוסטרים מהמלחמה כפי שקרא במהלך מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה. נפוליאון פנה למישור הדיפלומטי והציע להחזיר אל הכס הספרדי את פרננדו השביעי, מלך ספרד, בתקווה שמהלך זה יפצל את אחדותם של בעלות הברית בדיונים קשים, אך התוכנית נכשלה. למרות חסרונותיו הרבים, נפוליאון המשיך לבצע חישובים אסטרטגיים שנשענו על כושרו הצבאי כמפקד. נפוליאון דחה את ההכרה בעצמאות ארצות השפלה ופעל להסיג את היד העליונה בדיוני סוף המלחמה בכדי שיוכל לשמור על הקיסרות ולפחות על חלק מגבולותיה[1]. פלישת הקואליציה החלה בינואר 1814, עם שלושה מערכים של הכוחות (צפון ומרכז תחת פיקוד רוסי-פרוסי ודרום תחת פיקוד אוסטרי) המכוונות לעבר כיבוש פריז.

התנועה לפריזעריכה

המפקד האוסטרי, קרל פיליפ, נסיך שוורצנברג, עבר עם 210,000 איש שחצו את הריין העליון לעבר צרפת, ואילו ז'אן-בפטיסט ברנדוט (מרשל צרפתי לשעבר, שפנה נגד נפוליאון כדי להיות מלך שוודיה) העביר 60,000 חיילים דרך ארצות השפלה. הפרוסים, בראשות פילדמרשל גבהרד לברכט פון בליכר, צעדו עם 75,000 איש דרך או-דה-פראנס. בתגובה, נפוליאון שלח חיל של 30,000 חיילים חסרי ניסיון נגד אגף אחד של צבא בליכר ב-29 בינואר 1814. הפרוסים היו חייבים לסגת כאשר אוימו מהאגף, אך בליכר יצא במתקפת נגד בלה רותייר ב-1 בפברואר; המתקפה כללה 116,000 כוחות קואליציה נגד 40,000 חיילים בפיקודו של נפוליאון. נפוליאון ניסה לחלץ את הצבא אך נאלץ להילחם בשלג הסוחף עד שהחושך איפשר לאנשיו לחמוק. סופת שלגים הקשתה על שמירת הכיוון ועל הלוגיסטיקה, וחלק מהיחידות נקטו בלחימה יד ביד עם כידונים כאשר התנאים הרטובים הותירו את אבק השריפה שלהם לח והנשק החם חסר ערך. המאבק הקצר אך התוקפני עלה לשני הצדדים ב-6,000 נפגעים, ונפוליאון נפגע קלות בקרב. לאחר מכן חידשו בעלות הברית את צעידתן לפריז בביטחון מסוים.

המערכהעריכה

החל מ-10 בפברואר החל נפוליאון בסדרת מבצעים נגד כל הכוחות התוקפים. הוא פגע תחילה בפרוסים, שכוחותיהם נמתחו בקו צעדה מורחב והיכולת הלוגיסטית שלהם נחשלה. הוא תקף את הגנרל זכר אולסופייב בשמפאובר (אנ'), מזרחית לפריז, והסב 4,000 נפגעים לכוח שכלל 5,000 איש. ב-11 בפברואר צעד נפוליאון מיד על שני כוחות נוספים של צבא בעלות הברית במונמירייל, תחת פיקודם של הגנרלים לודוויג יורק פון וארטנבורג ודמיטרי סאקן. בתחילה היו לרשות נפוליאון רק 10,500 איש (המורכבים מהמשמר הקיסרי עם כמה חיילים) נגד 18,000 בפיקודו של סאקן. אך בעת שהציב כמה חיילים לתצפית לקראת הגעתו של יורק, נפוליאון קרא לכל התגבורת הזמינה עד שגייס 20,000 איש בסך הכל בעיקר תושבים מהאזור שהתגייסו מיד, ואז פתח במתקפה כוללת. סאקן הונע לאחור ונאלץ בהמשך לסגת לעומת הצרפתים הקרבים, אך עם התקדמות הקרב הגיעו כוחות הקואליציה בפיקודו של יורק ותוכניתו של נפוליאון נראתה בסכנה. ואז, מפקד החיל של נפוליאון, המרשל אדוארט מורטייה, הגיע עם תגבורת כדי להעסיק ולהרחיק את כוחו של יורק.

למחרת, רדף נפוליאון אחרי המערך האחורי של יורק עד לעיר שאטו-תיירי על נהר המארן. שם, מישל ניי, מרשל צרפת ומהמקורבים ביותר לנפוליאון בחוג הצבאי, ביצע תקיפה זועמת, פילח את הקווים של בעלות הברית וכבש גבעות ועיירות ממזרח ומעבר להם. ההתקפה הייתה כה חריפה, עד ששתי בריגדות שלמות של פרשים רוסים נותקו ונאלצו להיכנע, אם כי חיל הרגלים הפרוסי נמלט בזכות האש המכסה של ארטילריית התותחים שלהם. למרבה הפלא, בשלושה ימי לחימה ספג נפוליאון רק 3,450 הרוגים בפעולה, ואילו בעלות הברית ספגו הפסדים של למעלה מ-10,000 איש. כדי להבטיח ניצחון מכריע על הפרוסים, נפוליאון ביצע דחיפה אחרונה נגד בליכר בכוונה לנטרל את המערך הפרוסי, והתכוון לאחר מכן לצעוד נגד שוורצנברג מדרום (שוורצנברג והכוחות האוסטרים נעו דרך בורגון-פראנש-קונטה).

נפוליאון יצא לאתר את בליכר בשעה 03:00 ב-14 בפברואר עם המשמר הקיסרי והחיל הפרשים בקדמת צבאו. החיל הפרוסי המוביל, בפיקודו של גנרל-אוברסט פרידריך פון קלייסט, מנה 20,000 איש והתעמת עם מאחזים צרפתיים בוואושאן בזמן שהוא חיפש את מיקום גרעין ההנהגה של נפוליאון. הפרשים הפרוסים היו חייבים לסגת, אך הם צלחו בלקיחת אסיר צרפתי שהודיע ​​לפון קליסט ולבליכר כי הכוח העיקרי של נפוליאון אכן נמצא באזור. בזמן שבעלות הברית התלבטו, נפוליאון כבר אסף במהירות את המוצבים הצבאיים שלו ברחבי או-דה-פראנס כדי לרכז 25,000 איש לעוד קרב מכריע נוסף. כשהתברר לבליכר כי לפרוסים אין עליונות מקומית במספרים, הוא החל לסגת. המרשל הצרפתי עמנואל דה גראוצ'י, שהוביל את עיקר פרשי נפוליאון, ניסה לרדוף אחרי הפרוסים הנסוגים בכדי לנתק את קו הנסיגה שלהם, אך טקטיקת האדמה חרוכה שהונהגה בידי שני הצדדים האטה את התמרון כך שהפרוסים הצליחו להילחם בדרכם חזרה ולבסוף להימלט מהגעתם של כוחות צרפתים נוספים. עם זאת, הנסיגה המבולבלת עלתה לבעלות הברית עוד 7,000 נפגעים ו-16 תותחים, ואילו הפסדים צרפתים מנו 6,000 איש סך הכל.

קרבות המערכה
הקרב ותאריך הנהגה צרפתית (צד ראשון) הנהגת הקואליציה (צד שני) כוחות צד ראשון כוחות צד שני אבדות צד ראשון אבדות צד שני
קרב שאמפובר (10 בפברואר) הקיסרות הראשונה  נפוליאון בונפרטה

הקיסרות הראשונה  אוגוסט דה מרמונט

האימפריה הרוסית  זכר אולסופייב בשמפאובר 15,000–30,000 3,700–5,166 200–600 2,400–3,294
קרב מונטמיראל (11 בפברואר) הקיסרות הראשונה  נפוליאון בונפרטה האימפריה הרוסית  גוטליב פון אוסטן-סאקן

ממלכת פרוסיה (1750-1801)  גבהרד לברכט פון בליכר

20,000 27,000 2,000 3,700
קרב שאטו-תיירי (12 בפברואר) הקיסרות הראשונה  נפוליאון בונפרטה האימפריה הרוסית  גוטליב פון אוסטן-סאקן

ממלכת פרוסיה (1750-1801)  לודוויג יורק פון וארטנבורג

20,000 34,000 400-600 2,751
קרב ווצ'אמפ (14 בפברואר) הקיסרות הראשונה  נפוליאון בונפרטה

הקיסרות הראשונה  אוגוסט דה מרמונט

הקיסרות הראשונה  עמנואל דה גרוצ'י

ממלכת פרוסיה (1750-1801)  גבהרד לברכט פון בליכר

ממלכת פרוסיה (1750-1801)  פרידריך פון קלייסט

האימפריה הרוסית  פטר מיכאילוביץ' קפצביץ'

10,000 21,500 600 9,000

לאחר ששת הימיםעריכה

למרות הניצחונות הטקטיים הללו, פריז עדיין הייתה מאוימת על ידי כוח אוסטרי עצום, ונפוליאון נאלץ לצעוד בכוח למשך יומיים כדי להדביק את בעלות הברית בסן. אנשיו המותשים עברו 95 ק"מ בתנאי אמצע החורף, ובהגיעם נעו היישר לקרב.

ב-17 בפברואר בנאנגיס, חיל הפרשים של הקואליציה תחת הגנרל הרוסי לודוויג אדולף-פטר, נסיך ויטגנשטיין הופתע והונע לנסיגה עקב ההתקדמות הצרפתית האדירה, הכוחות הבווארים בחיל הפרשים איבדו סדרם. האוסטרים ניסו לבצע נסיגה, למרות מספרם הרב יותר, והשאירו כוח מכסה תחת הנסיך וירטמברג במונטרה. כל תקווה לנסיגה מאורגנת סוכלה, עם זאת, כאשר הצרפתים פתחו בתקיפה עם סוללת תותחים, ואז פתחו בפשיטה של חי"ר לעיירה מונטרה, שנפלה לאחר מאבק חריף. 2,500 צרפתים נוספים נהרגו או גססו בקרב על מונטרה, אך שוורצנברג שוכנע להחזיק את כוחו העיקרי 65 ק"מ אחורה, ונפוליאון קנה לעצמו קצת יותר זמן. אף על פי כן, לנפוליאון נודע במהרה כי בליכר וכוחותיו התאוששו וכי הפרוסים שוב בתנועה, כלומר הצרפתים יצטרכו להחליף את צירם בפעם השלישית. נפוליאון ניתק חלק מכוחו כדי לעכב את שוורצנברג, ואז מיהר אחרי בליכר שהיה בטווח של 40 ק"מ מהבירה. אבל שוורצנברג הבין את ההיגיון הבלתי פוסק של זמן, מספרים ועמדה: ברגע שנפוליאון עזב להתמודד עם הפרוסים, הוא חזר להתקדם לפריז.

כוח הכיסוי של נפוליאון הובס בבר-סור-אובה ב-27 בפברואר והכוחות של בעלות הברית המשיכו להתקדם במערכה לעבר הבירה הצרפתית עד לקרב על פריז.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מערכת ששת הימים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ סטיבן אינגלנד, נפוליאון – חיים פוליטיים, ספרית מעריב: ספר רביעי: מולנו מונף דגל הניצחון המגואל בדם, 2003
קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות)
ראשונה שנייה שלישית
הפיכת ה-10 באוגוסט 1792קרב ואלמיקרב ז'מפסהמלחמה בונדהקרב נירווינדןקרב כף סנט וינסנט קרב הפירמידותקרב הנילוסקרבות בארץ ישראלקרבות איטליההקרב על סטונתץקרב קופנהגןקרב ההונלידןקרב מרנגו גרנד ארמהקרב כף פיניסטרהמערכת אולםקרב טרפלגרקרב אולםקרב דורנשטייןקרב אוסטרליץ
רביעית חמישית שישית שביעית
קרב קופנהגןקרב ינה-אאורשטדטמרד פולין הגדולהקרב אילאוהמצור על דנציגקרב היילסברגקרב פרידלנד קרב אבנסברגקרב לנדשוטקרב אקמוהלקרב אספרן-אסלינגקרב וגראם קרב סלמנקההפלישה לרוסיהקרב סמולנסקקרב בורודינוקרב ברזינהקרב ליצןקרב באוצןקרב דרזדןקרב ויטוריהקרב לייפציגמערכת ששת הימיםקרב פריז קרב קאטר ברהקרב ליגניקרב ווטרלו