מפה לאוזן או בעל-פה, היא דרך להעברת מידע מאדם לאדם באמצעות תקשורת בעל פה, שעשויה להיות גם פשוטה, כמו למשל לספר למישהו פרטים טכניים, כמו השעה ביום.[1]

סטורי טלינג (סיפור סיפורים) היא צורת תקשורת נפוצה מפה לאוזן, במסגרתה אדם אחד מספר לאחרים סיפור על אירוע אמיתי או בדיוני.

מסורת שבעל פה היא העברת חומרים תרבותיים ומסורתיים מפה לאוזן מדור לדור.

שתי צורות תקשורת אלו, גם סיפור סיפורים וגם מסורת שבעל פה, הן צורות תקשורת המועברות מפה לאוזן הממלאות תפקידים חשובים בפולקלור ובמיתולוגיה.

דוגמה נוספת לתקשורת בעל פה היא היסטוריה שבעל פה - הקלטה, שימור ופרשנות של מידע היסטורי על סמך חוויות ודעות אישיות של הדובר.

שימור היסטוריה שבעל פה הוא התחום העוסק בטיפול ובתחזוקה של חומרים היסטוריים שנאספו מפה לאוזן, בפורמטים מסוגים שונים.

סטורי טלינגעריכה

סטורי טלינג לעיתים קרובות כולל אימפרוביזציות או אלתורים. בתרבויות רבות נהוג היה בעבר לחלוק סיפורים או נרטיבים משותפים ככלי לשימור תרבותי, כאמצעי בידור וחינוך וכדי להנחיל ערכים מוסריים.

נראה שהצורות המוקדמות ביותר של מספרי סיפורים ברוב התרבויות העתיקות, היו בעיקר בעל פה בשילוב עם סיפורי מחוות. [2] האבוריג'ינים האוסטרלים ציירו סמלים מסיפורים על קירות מערות כאמצעי לעזור למספרי הסיפורים לזכור את הסיפורים. לאחר מכן, הסיפור סופר בשילוב של נרטיב בעל פה, מוזיקה, אמנות רוק ומחול.[3]

באופן מסורתי, נהוג היה בעבר לזכור את תוכנם של סיפורים בעל פה ואז להעבירם מדור לדור. עם זאת, בחברות בהן ידעו קרוא וכתוב, התקשורת הכתובה והטלוויזיונית החליפה במידה רבה שיטות אחרות לתקשורת היסטורית ומקומית, משפחתית ותרבותית. סיפור סיפורים בעל פה נותר מרכיב דומיננטי בלמידה בעיקר במדינות מסוימות בהן שיעורי האוריינות נמוכים.

מסורת שבעל פהעריכה

מסורת שבעל פה (המכונה לעיתים תרבות אוראלית / תרבות שבעל פה או פולקלור אוראלי) היא העברת חומרים תרבותיים ומסורתיים בעל פה מדור לדור.[4] המסרים או העדויות מועברים באופן מילולי בדיבור או בשיר ועשויים ללבוש צורה, למשל, של סיפורי עם, פתגמים, בלדות, שירים או פזמונים. באופן זה, קיימת אפשרות לחברה להעביר היסטוריה שבעל פה, ספרות בעל פה, פתגמים וידע אחר על פני דורות ללא ידע בכתיבה.

סוציולוגים מדגישים כי יש חשיבות לכך שהחומרים יהיו משותפים לקבוצות של אנשים, לאורך כמה דורות, ובכך הם מבדילים בין מסורות שבעל פה לבין עדויות או היסטוריה שבעל פה.[5] באופן כללי מסורת שבעל פה מתייחסת להעברה של חומרים תרבותיים באמצעות ביטוי קולי, ובמהלך תקופה ארוכה נחשבה לתיאור מפתח של פולקלור (קריטריון שכיום כבר לא מוחזק בקפדנות על ידי כל הפולקלוריסטים).[6] כתחום אקדמי יש התייחסות הן למערכת של מושא הלימוד והן לשיטה המדעית שבאמצעותם הם נלמדים[7] - ניתן לכנות את השיטה כ"תאוריה מסורתית בעל פה", "תאוריית ההרכב האוראלי-נוסחתי" ו"תורת פארי-לורד" (על שם שניים ממייסדיה). חקר המסורת שבעל פה שונה מהדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה שבעל פה,[8] שהיא תיעוד של זיכרונות והיסטוריות אישיות של אנשים שחוו תקופות או אירועים היסטוריים.[9] זה נבדל גם מחקר האוראליות, שניתן להגדירו כמחשבה וביטוי מילולי של חשיבה בחברות בהן טכנולוגיות אוריינות (במיוחד כתיבה ודפוס) אינן מוכרות לרוב האוכלוסייה.[10]

היסטוריה שבעל פהעריכה

היסטוריה שבעל פה היא תיעוד זיכרונות אישיים ומאורעות היסטוריים מנקודת מבטם האישית של אלו שחוו תקופות או אירועים היסטוריים.[9] התיעוד מתבצע תוך שימוש בראיונות עם ניצולים חיים מהתקופה הנחקרת. ההיסטוריה שבעל פה נוגעת לעיתים קרובות בנושאים שכמעט ולא ניתן למצוא להם תיעוד במסמכים כתובים, ולכן התיעוד משמש למילוי פערים ברשומות המרכיבות מסמכים היסטוריים מוקדמים. שימור ההיסטוריה שבעל פה הוא תחום העוסק בטיפול ואחזקת חומרים היסטוריים שבעל פה, בכל פורמט בו יהיו. [11]

מערכותעריכה

מערכת ותיקות וממוסדות המשתמשות בהעברה מפה לאוזן כוללות בין היתר:

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "by word of mouth". thefreedictionary.com. בדיקה אחרונה ב-4 באפריל 2018. 
  2. ^ "Why did Native Americans make rock art?". Rock Art in Arkansas. Retrieved 9 May 2016.
  3. ^ Cajete, Gregory, Donna Eder and Regina Holyan. Life Lessons through Storytelling: Children's Exploration of Ethics. Bloomington: Indiana UP, 2010, ISBN 0253222443
  4. ^ Ki-Zerbo, Joseph: "Methodology and African Prehistory", 1990, UNESCO International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa; James Currey Publishers, ISBN 0-85255-091-X, 9780852550915; see Ch. 7; "Oral tradition and its methodology" at pages 54-61; at page 54: "Oral tradition may be defined as being a testimony transmitted verbally from one generation to another. Its special characteristics are that it is verbal and the manner in which it is transmitted."
  5. ^ Henige, David. Oral, but Oral What? The Nomenclatures of Orality and Their Implications Oral Tradition, 3/1-2 (1988): 229-38. p 232; Henige cites Jan Vansina (1985). Oral tradition as history. Madison, WI: University of Wisconsin Press
  6. ^ Degh, Linda. American Folklore and the Mass Media. Bloomington:IUP, 1994, p. 31
  7. ^ Dundes, Alan, "Editor’s Introduction" to "The Theory of Oral Composition", John Miles Foley. Bloomington, IUP, 1988, pp. ix-xii
  8. ^ Henige, David. Oral, but Oral What? The Nomenclatures of Orality and Their Implications Oral Tradition, 3/1-2 (1988): 229-38. p 232; Henige cites Jan Vansina (1985). Oral tradition as history. Madison, WI: University of Wisconsin Press
  9. ^ 9.0 9.1 "UNC Writing Center Has Moved". www.unc.edu. בדיקה אחרונה ב-4 באפריל 2018. 
  10. ^ Ong, Walter, S. J., "Orality and Literacy: The Technologizing of the Word". London: Methuen, 1982 p 12
  11. ^ Keakopa, M. (1998). The role of the archivist in the collection and preservation of oral traditions. S.A. Archives Journal, 40,87-93.
  12. ^ "Luther asserted, 'It is the manner of the New Testament and of the gospel that it must be preached and performed by word of mouth and a living voice. Christ himself has not written anything, nor has he ordered anything to be written, but rather to be preached by word of mouth.'" Quoted in: Whitford, David M (2014). "Preaching and Worship". T&T Clark Companion to Reformation Theology. Bloomsbury Companions. Bloomsbury Publishing. עמ' 161. ISBN 9780567445087. בדיקה אחרונה ב-3 בדצמבר 2014.