מפלגת הירוקים (גרמניה)

מפלגת הירוקים (בגרמנית: Bündnis 90/Die Grünen) היא מפלגה גרמנית אשר חרתה על דגלה את נושא איכות הסביבה, ומזוהה בנוסף עם מספר עקרונות הנתמכים על ידי גורמי שמאל, כגון: שיפור מעמד העובדים והפועלים, שיפור זכויות האזרח והמהגרים, מניעת התערבות של גרמניה בסכסוכים אלימים בעולם (למעט למטרות הומניטריות), קידום מעמד האישה ועוד.

ברית 90'/הירוקים

מדינה	גרמניה
שם רשמי	Bündnis 90/Die Grünen
מנהיגים	ריקארדה לאנג ואומיד נוריפור
תקופת הפעילות	1980 ("הירוקים") 1990 (Bündnis 90) 1993 (איחוד) – הווה
אידאולוגיות	סביבתנות ליברליזם חברתי פציפיזם
מטה	ברלין
מיקום במפה הפוליטית	מרכז-שמאל לשמאל
ארגונים בינלאומיים	Global Greens, קבוצת המפלגות הירוקות
צבעים רשמיים	ירוק
נציגויות בפרלמנטים
בונדסטאג	118 / 736
לנדטאגים של מדינות גרמניה	280 / 1,889
הפרלמנט האירופי, נציגי גרמניה	21 / 96
בונדסראט	12 / 69
ראשי ממשלה פדרליים בגרמניה	1 / 16
http://www.gruene.de

ועידת המפלגה ב-2005

מחאה נגד מתקן הטמנה של פסולת גרעינית, 2008

מחאה נגד מזון מהונדס גנטית, 2013

מפת הבחירות לירוקים בכל אחד ממחוזות גרמניה בבחירות לבונדסטאג ב-2009

מצב המפלגה בלנדטאגים של מדינות גרמניה, נכון ל-2014.

  חברת קואליציה בכירה

  חברת קואליציה זוטרה

  באופוזיציה

המפלגה זוכה לתמיכה רבה בעיקר בערים הגדולות (ברלין, קלן, המבורג) וכן בערי אוניברסיטה קטנות (טיבינגן, היידלברג וכו'). בהשוואה למפלגות "ירוקים" אחרות בעולם זוהי אחת הוותיקות והמצליחות ביותר: מאז היווסדה בשנת 1980 זוכה המפלגה בקביעות בלמעלה מ-5% מקולות המצביעים. לאחר איחוד גרמניה ב-1990 התאחדה מפלגת הירוקים של גרמניה המערבית עם מפלגה דומה בגרמניה המזרחית, Bündnis 90. ב-1998 נכנסה המפלגה המאוחדת לראשונה לממשלה, והיא קיימה מאז ועד סוף 2005 קואליציה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. בבחירות הכלליות ב-2005 נחלו הירוקים מפלה יחסית, כוחם נחלש והם הפכו, עם 8.1% מקולות הבוחרים, למפלגה הקטנה ביותר בבונדסטאג. בראש המפלגה עמד, עד להתפטרותו בסוף 2005, שר החוץ של גרמניה, יושקה פישר, אשר היה הפוליטיקאי הירוק שהגיע לתפקיד הבכיר ביותר בתולדות המפלגה.

ייסוד המפלגה

המפלגה נוסדה ב-13 בינואר 1980 על ידי קבוצה של פעילי איכות סביבה ופעילי שלום על מנת לספק בסיס פרלמנטרי למאות תנועות חוץ-פרלמנטריות שונות שפעלו בנושאים אלה בגרמניה. מצע המפלגה הראשוני התגבש סביב התנגדות לזיהום סביבה, לשימוש באנרגיה גרעינית, למיליטריזם של נאט"ו (בעיקר הצבת טילי שיוט גרעיניים וטילים בליסטיים מסוג פרשינג על אדמת מערב גרמניה) ולהיבטים סביבתיים וחברתיים של תיעוש מוגבר. בין האישים שפעלו בה בראשיתה היו יושקה פישר, רודי דוצ'קה ודניאל כהן-בנדיט (ממנהיגי מרד הסטודנטים ב-1968) ואחרים. בוועידת המפלגה הראשונה הוצהרו ארבעה עקרונות אשר זכו לשם ארבעת העמודים של מפלגת הירוקים ומהווים בסיס אידאולוגי למפלגות ירוקות רבות שנוסדו מאז.

ארבעת העמודים

• תבונה אקולוגית, כלומר קיימות: הפיכת הסביבה האנושית לבת-קיימא בעזרת ידע מתחומי מדעי כדור הארץ, מדעי הסביבה והביולוגיה של שמירת הטבע (conservation biology) וניהול הפעילות הכלכלית תוך התייחסות להשפעותיה האקולוגיות החברתיות, התרבותיות, הבריאותיות והפיננסיות. נגזרים מכך מיחזור, תכנון עירוני, תחבורה בת קיימא, חקלאות בת קיימא, בנייה ירוקה, אנרגיה מתחדשת, צרכנות אתית ואקולוגית וחינוך לאימוץ סגנון חיים אקולוגי קהילתי ואישי.
• צדק חברתי
• דמוקרטיה שורשית, כלומר דמוקרטיה עממית המבוססת על יוזמה חברתית או פוליטית של אזרחים, אשר פעיליה מגיעים מן הקהילה שיכולה לצבור כוח על-אזורי ולהפוך לפעילות פוליטית במישור הלאומי או אפילו הבינלאומי.
• אי-אלימות

"ארבעת העמודים" סייעו להפיכת אוסף תנועות מחאה שפעלו בעיקר נגד מגמות וגופים למפלגה פוליטית בעלת תוכנית פעולה המבוססת על עקרונות קונסטרוקטיביים.

שנות ה-80

בראשית שנות השמונים גיבשה המפלגה קו שכלל, בנוסף ל"ארבעת העמודים", גם פציפיזם, תמיכה נרחבת בזכויות הגירה, לגליזציה של סמים קלים ותמיכה במרי אזרחי נגד נשק גרעיני ואנרגיה גרעינית. גורמים שמרניים יותר פרשו מהמפלגה והקימו את "המפלגה האקולוגית הדמוקרטית" (Ökologisch-Demokratische Partei, ÖDP), שלא זכתה להצלחה ולא עברה מעולם את אחוז החסימה. לאחר הצלחה ברמה המדינתית, זכתה מפלגת הירוקים בבחירות 1983 לבונדסטאג ב-5.7% מקולות הבוחרים, שהקנו לה 27 מושבים בפרלמנט הלאומי. עובדה זו הביאה לקיצו של המצב הדו-גושי שהתקיים בבונדסטאג מאז 1961 (שכלל את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מול המפלגה הנוצרית-דמוקרטית עם המפלגה הדמוקרטית החופשית כלשון מאזניים).

התנגדות המפלגה לאנרגיה גרעינית נפלה על אזניים קשובות במיוחד לאחר אסון צ'רנוביל (אפריל 1986) והייתה בין הגורמים המרכזיים שתרמו לנסיקתה בבחירות ינואר 1987 לבונדסטאג בלמעלה מ-50% ל-8.3% מהבוחרים ו-42 מושבים. צמיחה זו ביססה את מעמדה של המפלגה כגוף בר-קיימא שאיננו תופעה אופנתית או חולפת. באותה עת החל יושקה פישר להתבלט כמנהיג המפלגה.

Bündnis 90 והאיחוד

בפברואר 1990, לקראת הבחירות לפולקסקאמר (הרשות המחוקקת של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, היא מזרח גרמניה) במרץ אותה שנה, התאחדו מספר תנועות לזכויות אדם במדינות מזרח גרמניה לשעבר (בהם Neues Forum ("הפורום החדש"), Initiative für Frieden und Menschenrechte ("יוזמה לזכויות האדם ושלום") ו-Demokratie Jetzt ("דמוקרטיה עכשיו")) למסגרת מפלגתית בשם Bündnis 90 ("ברית 90"). הברית המאוחדת השיגה 12 מושבים בפולקסקאמר, רובם מברלין ופוטסדאם ויצרה תנועה משותפת עם "המפלגה הירוקה של גרמניה הדמוקרטית" (DDR Grüne Partei). בבחירות המדינתיות שהתקיימו באוקטובר הכניסה הברית נציגים כמעט לכל לנדטאג, פרט לזה של מדינת מקלנבורג-מערב פומרניה.

בבחירות הראשונות לבונדסטאג לאחר איחוד גרמניה הצליחה Bündnis 90, שנרשמה לבחירות תחת רשימה מאוחדת עם מפלגת הירוקים בשם Bündnis 90/Grüne – BürgerInnenbewegung ("ברית 90/הירוקים - תנועת האזרחים"), להשיג 6.1% מהקולות במדינות המזרח לשעבר. זאת בעוד שהרשימה במערב גרמניה לא הצליחה לעבור את 5% הנדרשים כאחוז חסימה. עקב העובדה שבבחירות אלה חושב אחוז החסימה בנפרד, הצליחה המפלגה המאוחדת להכניס לבונדסטאג 8 חברים, כולם מהמפלגה המזרח-גרמנית. חוסר ההצלחה של המפלגה הוסבר באירוניה בכרזה של המפלגה מאותה עת בלשון: "כולם מדברים על גרמניה, אנחנו מדברים על מזג האוויר", כלומר בעת רוגשת מבחינה לאומית, נתפסה התמקדות המפלגה בהתחממות הגלובלית כבלתי רלוונטית.

כבר בבחירות ספטמבר 1991 ללנדטאג של סקסוניה רצה המפלגה כמפלגה מאוחדת בשם Bündnis 90/Die Grünen, וב-14 במאי 1993 נוסדה רשמית המפלגה הגרמנית המאוחדת בשם זה, בניגוד לדעת נציגי ברנדנבורג ב-Bündnis 90, שהתנגדו לאיחוד.

בבחירות הפדרליות של 1994 התאוששה המפלגה וזכתה ל-7.3% מקולות הבוחרים ו-49 מושבים.

חברות בממשלה

בבחירות 1998 שמרה המפלגה על כוחה, עם ירידה קלה, ונכנסה לראשונה בתולדותיה לקואליציה יחד עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), קואליציה זו נקראה "קואליציית ירוק-אדום" על שום צבעי שתי המפלגות. יושקה פישר מונה לסגן הקנצלר ושר החוץ ובממשלת הקואליציה כיהנו פרט אליו עוד שני שרים "ירוקים" (בתיקי הבריאות ואיכות הסביבה).

על אף שיתופי פעולה רבים עם מפלגת השלטון, בעיקר בנושאים חברתיים, היו בקואליציה חיכוכים במספר נושאים. ב-1999 נדרשה המפלגה לתמוך בהשתתפות כוחות גרמניה בנאט"ו במלחמת קוסובו ("מבצע כוח מאוחד"), דבר שגרם להתפטרותם של כמה מחברי המפלגה הפציפיסטים. מרמור נוסף בקרב מצביעי המפלגה נגרם בשל אי-סגירתן של תחנות כוח גרעיניות, בניגוד להצהרתה בבחירות. ב-2001 שוב נדרשה המפלגה לתמוך בשיגור חיילים גרמניים לחו"ל במסגרת השתתפות כוחות גרמניים במלחמת אפגניסטן. במסגרת הצבעת האמון שדרש הקנצלר גרהרד שרדר לגבי נושא זה הצביעו ארבעה מחברי מפלגת הירוקים נגד הממשלה. פעילים רדיקליים במפלגה תקפו חברי פרלמנט ירוקים שהצביעו בעד המעורבות הצבאית והטיחו בהם באירועים שונים רוטב עגבניות, ביצים ויוגורט.

עם זאת, זכתה המפלגה להישגים, כאשר בשנת 2000 חתם השר לאיכות הסביבה (בשמו הרשמי: השר לאיכות הסביבה, שמירת הטבע והבטיחות הגרעינית) מטעמה, ירגן טריטין, על הסכם עם חברות החשמל על תוכנית לנסיגה הדרגתית משימוש באנרגיה גרעינית וסגירת כל 19 תחנות הכוח הגרעיניות בגרמניה עד 2020. כן הייתה המפלגה פעילה לכינון חוק לאיחוד אזרחי של זוגות חד מיניים שנחקק ב-2001.

בבחירות 2002 זכו הירוקים ב-8.6% מקולות המצביעים ושבו לקואליציית ה"אדום-ירוק" שנתמכה בעיקר על ידי המתנגדים למלחמת עיראק. פישר וטריטין שבו לתפקידיהם כשר החוץ והשר לאיכות הסביבה בהתאמה, והמפלגה קיבלה גם את תיק הגנת הצרכן, התזונה והחקלאות בממשלה.

ב-2003 השיגה המפלגה שיא של 13 מתוך 99 המושבים המוקצים לגרמניה בבחירות לפרלמנט האירופי.

אף על פי שהמפלגה שמרה על כוחה בבחירות 2005 וזכתה ב-8.1% מהקולות, חוותה SPD מפלה ואת הממשלה לאחר הבחירות הרכיבה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית.

המפלגה חברה בממשלת שולץ הראשונה וזאת לאחר שנים בהן המפלגה ישבה בספסלי האופוזיציה.

מפלגה באופוזיציה

אף על פי שהמפלגה נמצאה באופוזיציה מ-2005 ועד 2021, היא הייתה שותפה במספר קואליציות עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בלנדטאגים (פרלמנטים מדינתיים) במספר מדינות גרמניה, כגון המבורג, ברמן, נורדריין-וסטפאליה, הסן, סקסוניה התחתונה וריינלנד-פפאלץ. בבאדן-וירטמברג נבחר בעקבות בחירות 2011 נציג המפלגה, לראשונה בתולדותיה, לראש הממשלה והמפלגה הפכה למרכיב עיקרי בקואליציה.

מצב בבחירות הפדרליות

מונית-אופניים של הירוקים בחזית הבונדסטאג, במסגרת מערכת הבחירות של 2005.

בחירות	אחוז	מושבים בבונדסטאג	הערה
1980	1.5		לא עברה את אחוז החסימה
1983	5.6	27/498	מערב גרמניה בלבד
1987	8.3	42/497	מערב גרמניה בלבד
1990	5.0	8/662	כאיחוד Bündnis 90/Grüne – BürgerInnenbewegung
1994	7.3	49/672
1998	6.7	47/669
2002	8.6	55/603
2005	8.1	51/614
2009	10.7	68/622
2013	8.4	63/630

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מפלגת הירוקים בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מפלגת הירוקים (בגרמנית)
• אתר הבית של המפלגה
• רפאל פוץ', מפלגת הירוקים בגרמניה הפכה לחלק מן המשטר, אתר הגדה השמאלית
• עלייתה של מפלגת הירוקים, גלריית תמונות בדר שפיגל
• מעל 60,000 מתפקדים לירוקים. בפעם הראשונה יותר מאשר ל-FDP, דר שפיגל, 24 בפברואר 2013
• הניו יורק טיימס, "אלטרנטיבה לאלטרנטיבה": במקביל לעליית הימין הקיצוני, השמאל בגרמניה מתעורר לחיים, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2018
• 15 שנים ל"ברית 90", כתבה מעיתון pnn מפוטסדאם, 8 במאי 2008
• ביקורה של משלחת "הירוקים" בישראל באתר הכנסת
• מפלגת הירוקים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• מפלגת הירוקים, ברשת החברתית פייסבוק
• מפלגת הירוקים, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מפלגת הירוקים, ברשת החברתית אינסטגרם