מצה שמורה
מצה שמורה היא מצה שבמהלך הכנתה נעשתה שמירה מיוחדת על מנת שלא תחמיץ, ולא רק שלא החמיצה "במקרה". ישנן דעות שונות בגמרא ובפוסקים בשאלה מאיזה שלב בהכנת המצה יש לשמור עליה כדי שתחשב "מצה שמורה". כיום מקובל להגדיר כמצה שמורה רק מצה שנאפתה מחיטים השמורות ממגע מים משעת הקצירה; עם זאת, כיוון שיש דעות שונות בראשונים בעניין אם השמירה צריכה להיות משעת קצירה, משעת טחינה או משעת לישה, מי שאין לו אלא מצה ששמורה מאחד מהמועדים האלה למצת מצווה יאכל אותו לשם מצות מצווה[1] כדי לקיים את המצוה לפי השיטות האלה. בנוסף, מצת מצווה צריכה גם אלמנט נוסף של שמירה דהיינו צריכה להיות גם "לשמה", כלומר, הקציר והשמירה על המצות ייעשו לשם מצוות אכילת מצה, ולא לכל מטרה אחרת.
 | |
| מקרא | ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ז |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת פסחים, דף ל"ח, עמוד ב' |
| משנה תורה | הלכות חמץ ומצה, פרק ה', הלכה ט' |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימן תנ"ג, סעיף ד' |
| מקורות נוספים | הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תנ"ג, סעיף כ' |
המקור לצורך במצה שמורה הוא בתלמוד[2], שם מסיקים כי יש מצווה לשמור את המצות לפסח, בהסתמך על הפסוק ”ושמרתם את המצות.” (שמות, י"ב, י"ז) עם זאת התלמוד מתלבט בשאלה האם הצורך בשימור הוא מזמן האפייה או שמא כבר מזמן הקציר. להלכה נפסק שטוב להחמיר שיהיה שימור משעת הקצירה, אך די גם בשמירה משעת טחינה, ובשעת הדחק ניתן אף לסמוך על הדעה השלישית ולקנות קמח מן השוק, ולשומרו משעת הלישה[3]. בנוסף לכך, פוסקים שונים הבינו שהצורך הוא רק בשמירת המצה לליל הסדר ולא לשאר ימי החג, שלהם מספיק שימור רגיל, כלומר משעת האפייה[דרוש מקור]. פוסקים אלו נחלקו גם בשאלה האם יש צורך לכוון "לשם מצה", כלומר למנוע מגע מים עם הקמח, או "לשם מצווה", כלומר דרושה כוונה מיוחדת במצוות אכילת המצה בליל הסדר. פוסקים אחרים (ובראשם הרי"ף והרמב"ם) הבינו שהמצווה חלה על כל המצות הנאכלות בחג הפסח ולאו דווקא לאלו שבליל הסדר, ונראה שלשיטתם השמירה לא מצריכה כוונה לשם מצווה, אלא רק מניעת החמצה[4].
המנהג הרווח בימינו הוא לאכול מצות שמורות בליל הסדר בלבד, ובשאר החג לאכול מצות "רגילות". עם זאת יש המחמירים ואוכלים מצות שמורות במשך החג כולו[5], ויש שמקלים ואוכלים גם בליל הסדר מצות שלא נשמרו משעת הקציר אלא משעת הטחינה (או הלישה) בלבד, לפי הדעות המקלות בראשונים.
כמה מהראשונים סברו שבזמן שמקריבים קרבן פסח וחיוב אכילת מצה ומרור יחד עם כזית מקרבן הפסח הוא מדאורייתא לקיים "על מצות ומרורים יאכלוהו", ומצוותו בסוף הסעודה (נאכל על השובע), נמנעים מלאכול מצה שמורה בתחילת הסדר כדי שיוכלו לברך "על אכילת מצה" על מצת המצווה, ומצות הסעודה שנאכלו קודם היו נעשים דווקא שלא מקמח שמור[6].
ישנן מסורות שונות באפיית מצה שמורה, ומלבד זו הנפוצה היום, המופיעה בתמונה לעיל, יש גם את מסורת יהודי תימן, מסורת יהודי אתיופיה, מסורת יהודי ג'רבה, ועוד. מסורות אלה קדומות מאוד, והן משמרות את שהיה נהוג בעבר.
בנוסף, בדור האחרון מיוצרות מצות שמורות גם באמצעות מכונות - 'מצות שמורות מכונה', שצורתן רבועה כמו זו של מצות רגילות, אבל בתהליך ייצורן נשמרים כללי 'שמורה'.
בשעת הקציר עצמה של החיטים מצוי משגיח עם נהג הקומביין, הבודק שאין דיני כלאיים וכדומה, העלולים לפגוע בכשרות[7].
ראו גם עריכה
- קיטא - מצה שמורה במסורת יהדות אתיופיה
קישורים חיצוניים עריכה
- הרב אליעזר מלמד, הלכות ומנהגי מצה שמורה, באתר פניני הלכה
- מידע על מצה שמורה בקטלוג הספרייה הלאומית
שניר אנג-סלע, מי שומר על המצה השמורה? מחשבות לפסח מנקודת מבטו של אופה, באתר הארץ, 14 באפריל 2022- מאמרים בנושא מצה שמורה, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים עריכה
- ^ ראו ביאור הלכה סימן תנג, שבמקרה כזה נסמוך על שיטת השולחן ערוך ונברך על אכילת מצה, אף שלדעת הפרי חדש אין לברך
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ח, עמוד ב'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנ"ג, סעיף ד'.
- ^ ראו רי"ף פסחים יב, א: "ומיבעי ליה לאיניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה", משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ה', הלכה ט' והרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תנ"ג, סעיף כ'.
- ^ זו שיטת הגר"א המובאת במעשה רב סימן קפו.
- ^ הראב"ן הירחי בשם רבי יצחק מדנפירא, ספר המנהיג הלכות פסח סימן פ"ו.
- ^ http://matzot-k-hidur.co.il/todoMatzot.html
.jpg){kind=small}