אכילת מצה
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
אכילת מצה היא מצוות עשה הנוהגת בחג הפסח. בליל הסדר ישנו חיוב לאכול מצה. בשאר ימי הפסח, לרוב הדעות אכילת מצה היא רשות, ולפי כמה שיטות האוכל מצה מקיים מצווה (אבל היא אינה חובה).
| מקרא | ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ח |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת פסחים, דף ק"כ, עמוד א' |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימן תע"ה, סעיף א' |
  | |
מקור המצווה עריכה
חז"ל דרשו את הפסוק בספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ח "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת..." אמנם הפסוק ממשיך ואומר "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב", אך חז"ל הבינו, מכוח זה שהיום השביעי אין בו חובה לאכול[1], וללמד על הכלל כולו יצא שאין חובה לאכול מצות בכל שבעת הימים ומדובר ב"המשך" בלבד (לא מחויב) של האכילה הראשונה, שהיא המחויבת. ורק בליל ט"ו חובה לאכול מצה, מפני שלגביו נצטוונו באופן מיוחד: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת"[2].
אכילת מצה בשבעת ימי הפסח עריכה
כפי שנאמר, חז"ל למדו שהחובה לאכול מצה היא רק בליל הסדר. רוב הפוסקים למדו מכך שאכילת מצה בשבעת ימי הפסח, למעט ליל הסדר היא רשות. כך פסקו בין השאר הרמב"ם:"אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או כליות או פירות"[3], והשולחן ערוך[4].
אמנם, היו מפרשני התורה, בהם ראב"ע[5], והחזקוני שכתבו שבאכילת מצה כל שבעה מקיימים מצווה. כך עולה גם מדברי הרא"ש שמבאר על פי הגאונים את הפטור מהנחת תפילין בחול המועד פסח בכך שישנה מצות אכילת מצה[6]. כך פסק הגר"א[7],, וכך פסק ערוך השלחן:"ודע דכך מקובלני, דאע"ג דאין חובת מצה רק בלילה הראשון, מכל מקום מצווה לאכול ימי הפסח כדכתיב שבעת ימים תאכלו מצות, והא דקרי לה רשות, משום דמצוה לגבי חובה רשות קרו לה מפני שאין זו מצות עשה"[8].
דיני האכילה עריכה
כמותה עריכה
בליל הסדר, נוהגים לשים שלוש מצות בקערה. שניים מהמצות (העליונה והתחתונה) הן עבור לחם משנה, ועליהן מברכים ״המוציא לחם מן הארץ״. המצה השלישית (האמצעית) היא עבור יחץ, ואינה יכולה לשמש ללחם משנה כי היא נשברת לשני חצאים (חצי אחד משמש לכורך, והחצי השני לאכילת אפיקומן) . אפשר לברך ״על אכילת מצה״ גם על מצה שאינה של לחם משנה, אבל נהגו להשתמש בהן דווקא.
שיעורה עריכה
כרוב האכילות בהלכה, גם במצוות אכילת מצה קבעו חז"ל כמות מינימלית של כזית (גודל של זית בינוני; כיום מקובלים שיעורים גדולים יותר – כ-17 סמ"ק, כ-28 סמ"ק, ויש המחמירים עד כדי 50 סמ"ק).
מיד לאחר שבירך ברכת המוציא וברכת 'על אכילת מצה' אוכלים כזית אחד. ויש שנוהגים לאכול שני שיעורי כזית – אחד למצת המצווה ואחד לברכת "המוציא"; כזית אחד מהמצה השלמה לברכת המוציא והכזית השני מהמצה החצויה למצת מצווה[9].
מלבד אכילת כזית מצה למצוות היום שהיא חובה מהתורה נוהגים לאכול בליל הסדר עוד כמה פעמים שיעור כזית מצה:
- למצוות ה"כורך" - אוכלים מצה כרוכה במרור, זכר למנהגו של הלל הזקן שעשה כן בזמן שבית המקדש היה קיים.
- ב"צָפוּן" - האפיקומן שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לקורבן הפסח (ויש המחמירים – שני כזיתים).
מהירות האכילה עריכה
יש לאכול כזית מצה תוך זמן הנקרא "כדי אכילת פרס" (הזמן הדרוש לאכילת חצי כיכר של תקופת התלמוד).
הכמות שנאכלת צריכה להיאכל בזמן סביר – "כדי אכילת פרס" (זמן של אכילת חצי כיכר של זמן התלמוד). כמות הזמן המשוערת נתונה במחלוקת בין הפוסקים, והיא נעה בין 2 דקות ל-9 דקות.
יש המחמירים ונוקטים את כל השיעורים, ומנסים לאכול שני "כזיתים" מצה לפי השיטה המחמירה (סך הכול 100 סמ"ק), בפרק זמן של 2 דקות. יש להיזהר שחומרה זו לא תביא לידי קולא, שכן אכילה כזו של מצה דקה וקשה מצריכה מאמץ רב, ועלולה להיחשב כפסולה מבחינה הלכתית, שכן אכילה גסה, שאינה בצורה הרגילה, אינה נחשבת כאכילה על פי ההלכה. בנוסף לכך ישנה גם סכנה לילדים וזקנים שמנסים לבלוע את המצה הקשה בלי ללעוס מספיק טוב. בעקבות חומרה זו ישנם הנוהגים להסתכל על השעון ולמדוד את הזמן, אולם ישנם הטוענים שודאי שאין צורך בכך שהרי ברור שבפרס אחד יש כמה וכמה זיתים כך שכל האוכל ברצף ללא הפסקות גדולות ודאי שאכל בזמן הדרוש.
מצות מצווה עריכה
מאחר שאכילת ה'כזית' מצה בליל הסדר הוא חיוב מדאורייתא, על פי ההלכה יש להקפיד לאכול דווקא ממצוות שנאפו לשם מצווה (לשמה). מטעם זה יש רבים שמקפידים לאכול לצורך מצווה זו, דווקא ממצות שנאפו בעבודת יד (עגולות), מאחר שעל המצות שנעשו במכונה (מרובעות), יש רבים שפקפקו שאינם נחשבים כמי שנעשו לשמה, כיוון שאין בהם מגע יד אדם.
אכילת מצה לפני פסח עריכה
מכיוון שישנו חיוב לאכול מצה בליל פסח, אסרו חז"ל לאכול מצה בערב הפסח (היינו, היום שבערבו יחול הפסח). כפי שנאמר בירושלמי: "אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה" (בשני המקרים מדובר בדבר שכבר מובטח לאדם שיקבלו, אך אין הוא יכול להתאפק ונוטל ממנו בטרם עת).
בנוגע לשאלה ממתי בערב הפסח אסורה אכילת מצה נחלקו הראשונים. יש שסברו שמחצות היום, יש שאמרו שמשעה שאסור החמץ באכילה (סוף שעה רביעית בשעות זמניות), ויש שסברו שכל היום אסור, וכך פסק הרמ"א, שכמוהו נוהגים האשכנזים. ויש שנהגו שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן (מנהג קושטא).
אסור לאכול גם שברי מצה שנאפו וכדומה כל עוד יש צורת מצה בשברים. אבל שברים ופירורי מצה שלשו עם נוזלים ואפו אותם, והשברים כבר איבדו את צורת המצה, ברכתם מזונות ומותר לאכול בערב פסח (ויש שמחמירים גם בזה).
פירורי מצה שעשו מהם קציצות ובישלו אותם (קניידלך) מותרים לכל הדעות לאכילה בערב פסח. לילדים התירו חכמים מצות בערב פסח, וכן מותר לאכול מצה עשירה[10].
מאחר הצהריים של ערב פסח, (מ"שעה עשירית" בשעות זמניות), נאסר לאכול כל פת, כדי שאדם ייכנס תאב לקיים את מצוות אכילת המצה.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- הערך "אכילת מצה", באתר המכלול
- מידע על אכילת מצה בקטלוג הספרייה הלאומית
- הערך "אכילת מצה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הרב אשר וייס מצה כל שבעה
הערות שוליים עריכה
- ^ הרשב"ם כותב: דכתיב "וביום השביעי עצרת", ולא כתיב תאכל מצות הרי שהוציאו מן הכלל.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"כ, עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ו', הלכה א'
- ^ אורח חיים, סימן תע"ה, סעיף א'
- ^ שמות יב,טו
- ^ שו"ת הרא"ש, כלל כג אות ג
- ^ מעשה רב סימן קפ"ה
- ^ ערוך השלחן, אורח חיים,תע"ה, יח
- ^ הבית חדש על הטור סימן תעה
- ^ הרב אליעזר מלמד, איסור אכילת מצה ביום י"ד, באתר פניני הלכה