מצוות לאו להנות נתנו

כלל הלכתי המובא בתלמוד

מצוות לאו להנות נתנו הוא כלל המובא בתלמוד ובהלכה, המלמד שההנאה הנגרמת עקב קיום מצווה, איננה נחשבת הנאה מבחינה הלכתית, ולכן אדם יכול ומחויב לקיים מצווה על אף שהדבר כרוך באיסור הנאה, למשל אדם שאסר על עצמו כל הנאה משופר, מותר לו לקיים מצוות שמיעת תקיעת שופר בראש השנה, שכן "מצוות לאו ליהנות ניתנו"[1]. לדעת המהר"ל, כלל זה מלמד על יחס היהדות למצוות שהם כ'גזירות מלך' ולא כציוויים מוסריים בלבד[2].

ביאורעריכה

איסור הנאה הוא איסור שמחמתו נאסר על האדם להנות מחפץ או אדם מסוים. איסור זה יכול שיחול מאליו, (לדוגמה חמץ בפסח, ערלה), ויכול שיחול כתוצאה מפעולה שהאדם נקט (לדוגמה הקדש, נדר).

כל שימוש ומילוי רצונו של האדם נחשב להנאה: בין שימוש פיזי בגוף החפץ, ובין שימוש כלכלי (אפילו פריעת חוב).אך היות שמצוות לאו להנות נתנו, אין איסור לקיים מצווה בחפץ האסור.

מקורעריכה

בתלמוד במסכת ראש השנה (דף כ"ח, עמוד א') מובא שבתחילה סבר רבא שיש לפסול תקיעות שופר שנעשו בשופר האסור בהנאה, אך לאחר מכן חזר בו והכשיר בנימוק ש'מצוות לאו להנות נתנו'. כלל זה מובא פעמים רבות בתלמוד ובפוסקים ואף נפסק להלכה.

נימוקיםעריכה

בראשונים כתבו מספר טעמים לבאר כלל זה:

  • לדעת רש"י: המצוות לא נתנו לישראל לשם הנאה, "אלא לעול על צואריהן נתנו".
  • לדעת הרשב"א: המצוות מביאות לאדם שכר בעולם הבא ואין הדבר נחשב להנאה האסורה.

הסתייגויותעריכה

  • כאשר ישנה הנאה נוספת הנלוות לקיום המצווה, אין ההיתר חל[3]. למשל: טבילת מצווה במים קרים בימות הקיץ, ההנאה מצינון הגוף איננה מותרת אגב קיום מצוות הטבילה.
  • יש מחלוקת אם היתר זה הוא לכתחילה או בדיעבד, שכן אולי נחשב כמצווה הבאה בעבירה.
  • בחפצים שההלכה מחשיבה אותם כאילו אינם (כתותי מכתת שיעוריה), למשל איסורי הנאה המחויבים בשריפה[4], מאחר שבמקרה זה נחשב אותו החפץ כשרוף, לא חל כלל זה. וכן במצוות שלצורך קיומן יש חיוב ב'שיעור' מסוים (לולב לדוגמה) החפץ פסול לקיום המצוה.
  • מצוות תלמוד תורה: יש מהאחרונים שכתבו שאף במצוות שבהן עיקר מהות המצווה היא ההנאה לא חל כלל זה. על פי זה כתבו[5] שלצורך קיום במצוות תלמוד תורה אסור להשתמש בחפצים של איסורי הנאה. שכן כחלק ממצוות תלמוד תורה הוא שמחת לב הנובעת מכך. יש החולקים וסוברים שאף מצוות תלמוד תורה איננה נחשבת כהנאה, משום שיש לחלק בין 'הנאה רוחנית' לבין 'הנאת הגוף' ובתלמוד תורה אין הנאה פיזית[6] לדבריהם הותרה אמירה לגוי בשבת לצורך קיום מצוות תלמוד תורה.[7]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק א', הלכה ג'
  2. ^ תפארת ישראל פרק ו'. על פי ביאור רש"י.
  3. ^ שער המלך הלכות לולב פ"ח תלה זאת במחלוקת גדולי הראשונים
  4. ^ ממון הנמצא בעיר הנדחת
  5. ^ ההבנה הפשוטה בדברי הט"ז (יו"ד סימן רכא ס"ק מ"ג) היא משום שיש הנאה נלווית. אך האגלי טל מסביר אחרת
  6. ^ ספר פני אריה סימן מ"ז.
  7. ^ ראו ילקוט יוסף שבת סימן רע"ו, ס"ק א

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.