מקור חיים (שכונה)
מקור חיים היא שכונה בדרום העיר ירושלים באזור עמק רפאים. השכונה גובלת בשכונת בקעה ובאזור התעשייה תלפיות.
תוכן עניינים
היסטוריהעריכה
שכונת מקור חיים הוקמה בשנת 1924 על ידי קרן קיימת לישראל, מדרום למושבה הגרמנית, וסמוך למסילת הברזל הישנה. היא נקראת על שם חיים הכהן מחרקוב אשר מכספו נרכש חלק ניכר מקרקעותיה. את הכסף תרמו בניו של חיים כהן לרגל חתונת הזהב של הוריהם. הם תרמו לחובבי ציון על מנת שתירכש בירושלים חלקת קרקע על שם אביהם. לאחר מלחמת העולם הראשונה פורקה חובבי ציון והכסף הועבר לקק"ל על ידי מנחם אוסישקין[1]. השכונה תוכננה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן עם רחוב אחד מרכזי, וחלקות קרקע מאחורי הבתים אשר יועדו למשקי עזר[2]. מקור חיים אמורה הייתה להיות שכונה דתית, ואכן הסתדרות "המזרחי" הייתה אחראית בשנים הראשונות על קבלת תושביה, והרב אברהם יצחק טיקוצ'ינסקי התמנה בה לרב השכונה. תושביה הראשונים היו בעיקר עולים מפולין בני העלייה הרביעית. למרות התכנון המקורי להקים שכונה שבה בתים מודרניים ומשוכללים, המתיישבים הראשונים של השכונה היו דלי אמצעים וחלקם אף בנו את בתיהם במו ידיהם. ישנם מוותיקי השכונה שאף טוענים שחלק מהמתיישבים קיבלו את הבתים בחינם.[1]
עד מלחמת העצמאות הייתה זו שכונה יהודית מבודדת, המוקפת בשכונות ערביות; בקעה, בית צפאפא וקטמון, ומצפון לה המושבה הגרמנית. במאורעות תרפ"ט סבלה השכונה מהתקפות מהכפר בית צפאפא שמדרום, תושביה אף פונו באופן זמני, אך היא לא סבלה מהרוגים. לאחר המאורעות הוגשו תלונות הדדיות ומשטרת המנדט עצרה אחדים מתושבי השכונה בטענה שהם היו אחראים למותו של ערבי במהלך המאורעות[3]. במקביל התנהלו משפטים נגד אחדים מתושבי בית צפאפא[4]. כשנה לאחר מאורעות 1929 נעשו מאמצים לקשירת קשרים בין השכונות[5] ונחתם הסכם "ברית שלום" בין מנהיגי שתי השכונות[6]. הסכם זה זכה לביקורת רבה מהצד הערבי. במאורעות 36-39 צלפו הערבים על השכונה ולפעמים אף התקיפו את הבאים אליה. בשנת 1940 הוקמה בה ישיבת "מקור חיים" על ידי רב השכונה השני - הרב ברוך יצחק לוין, והיא פעלה במקום עד 1962. במלחמת העצמאות הותקפה השכונה פעמים רבות מכיוון הכפר בית צפאפא אך לוחמי ההגנה הצליחו להדוף התקפות אלו, וגם להוציא התקפות נגד הכפר.[7]. עם כיבוש קטמון במבצע יבוסי באביב 1948, חברו אליה כוחות ההגנה וחיברו אותה עם השכונות במרכז העיר. אנדרטה לזכר הלוחמים שנהרגו על הגנת השכונה נמצאת בסמוך לבית הכנסת הישן.
במהלך השנים מאז קום המדינה, ובעיקר בשנים האחרונות, נהרסו רבים מבתי השכונה המקורית, ובמקומם נבנו בתים בעלי סגנון מודרני.
מתחילת המאה העשרים ואחת מגיעים עולים רבים מצרפת להתגורר בשכונה, והיא הפכה למזוהה עם אוכלוסייה זו.
השכונה כיום כלולה במנהל הקהילתי בקעה רבתי.
רחובות ובניינים בעלי חשיבותעריכה
רחובה הראשי של השכונה נקרא "מקור חיים" ושני רחובותיה האחרים הם צרת ואביטל.
- מקור חיים מס' 10: בית הכנסת החדש "בית יוסף" לפי מנהג בני תוניס.
- מקור חיים מס' 21: בעבר פנסיון רוזנבוים-ורדי, בשנות ה-90 ישיבת מקור חיים של הרב עדין שטיינזלץ, וכיום בית הספר הדמוקרטי סאדברי.
- מקור חיים מס' 30 ומס' 32 הם בתים המצופים אבני סיליקט היוצרים חזית מרשימה, ואף מיועדים לשימור.
- במקור חיים מס' 35 (המכונה "בית שיקגו") שכן בעבר ארכיון המדינה.
- מקור חיים מס' 42: בית הכנסת הישן של שכונה, אשר נבנה כבר בשנת תרפ"ט, הודות ליוזמתו של רב השכונה הראשון - הרב טיקוצינסקי. על גג בית הכנסת נבנו בשנות ה-30 עמדות הגנה מבטון עם חרכי ירי. בחצר בית הכנסת הוקמה בשנות התשעים על ידי תושבי השכונה אנדרטה לזכר 12 לוחמים שנפלו בהגנה עליה במלחמת העצמאות.
רחוב מקור חיים
בית הכנסת השכונתי עם עמדות השמירה, 8/09
קישורים חיצונייםעריכה
- שכונת בקעה ומקור חיים באתר עיריית ירושלים
- שכונת מקור חיים באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
- קרבות הגנה על השכונה במלחמת העצמאות באתר גדוד מוריה
- פריצת המצור על השכונה במלחמת העצמאות באתר גדוד מוריה
- דורון הרצוג, מקור חיים - סיפורה של שכונה, בתוך "חוברת טיולים, מקום שאני אוהב" בהוצאת מכון לנדר
הערות שולייםעריכה
- ^ 1.0 1.1 מקור חיים סיפורה של שכונה בדרומה של ירושלים, יד יצחק בן צבי, 2015
- ^ ריכרד קאופמן, צילום מפת אדמת עמוס, מתוך: תכניות בניה בשביל ארץ ישראל, אוסף המפות ע"ש לאור, הספרייה הלאומית, 1923
- ^ מתעלולי המשטרה הערבית, דבר, 3 באוקטובר 1929
מאסרי יהודים נמשכים, דבר, 28 באוקטובר 1929
שוב נאסרו שני יהודים ממקור חיים, דבר, 30 באוקטובר 1929 - ^ המשך חקירת מתנפלי מקור חיים, דבר, 25 במרץ 1930
מאחרוני משפטי המאורעות, דבר, 3 ביולי 1930 - ^ שלום בין יהודים וערבים רע להם, דבר, 5 ביוני 1930
- ^ הטירור של אנשי המופתי, דבר, 20 באוגוסט 1930
- ^ נהדפו התקפות חזקות על מקור חיים, דבר, 7 בינואר 1948