פתיחת התפריט הראשי

מקור הוא גורם המספק מידע שמתפרסם באמצעי התקשורת. מקור יכול להיות מסמך רשמי, הודעה לעיתונות, אישים המופיעים במסיבת עיתונאים, אדם המשוחח עם העיתונאי ועוד.

תוכן עניינים

מקור גלויעריכה

 
העיתונאית נטע אחיטוב מ"הארץ" מראיינת את ידידיה שטרן

עיקר המידע המתפרסם באמצעי התקשורת, שאינו מבוסס על מראה עיניו של העיתונאי, מתבסס על מקורות גלויים: מסמכים, הודעה לעיתונות, שיחה לציטוט עם העיתונאי (On-the-record) וכדומה. בארגונים רבים פועל דובר, שתפקידו למסור את הודעות הארגון לאמצעי התקשורת ולתת מענה לפניות של עיתונאים.

מקור סמויעריכה

לעיתים מתפרסמות ידיעות ללא ציון מקורן. דוגמה נודעת לכך הוא החשיפה של פרשת ווטרגייט בידי העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין, שעשו זאת על סמך מידע שקיבלו ממקור סודי שכונה "גרון עמוק". רק כשלושים שנה מאוחר יותר פורסמה זהותו של מקור זה - מארק פלט סגן מנהל הFBI.

כלל החיסיון העיתונאי, הקרוי גם ״חיסיון עיתונאי-מקור״, פוטר עיתונאי מהחובה לחשוף במשפט או בחקירה את זהות המקור שמסר לו מידע, אלא אם בית המשפט הורה להסיר את החיסיון. זהו חריג לעיקרון הבסיסי של דיני הראיות, לפיו כאשר אדם נקרא למסור עדות הוא מחויב לספק כל ראיה קבילה הנמצאת ברשותו אשר שייכת לעניין. החיסיון העיתונאי אינו מצומצם רק לחשיפת המקור, ישנו חיסיון גם על המידע העיתונאי ועל המסמכים שנאספו במסגרת מחקר עיתונאי. במידה ולא היה חיסיון על החומר, ישנו סיכוי שיחשפו גם המקורות. סירובם של עיתונאים לחשוף מקורות עולה להם לעיתים במאסר או בקנס.[1]

מקרה נודע של חשיפת מקור בישראל הוא זה של ענת קם, שלאחר שפורסמו בעיתון "הארץ" ידיעות שהתבססו על מסמכים צבאיים שמסרה, היא אותרה על ידי השב"כ ונידונה למאסר.

פעמים אחרות מתפרסמות ידיעות תוך רמז לאיכותו של המקור. מקור בכיר הוא דמות שבשמה מובא ציטוט או מידע באמצעי התקשורת, בלי ציון שמו של המצוטט, עקב דרישה של המקור שדבריו יובאו ללא ציון שמו. לעיתים מוצג המקור כגורם בכיר, ובדרך כלל תוך אפיון נוסף, כגון גורם מדיני בכיר, מקור ביטחוני רם-דרג, גורם משפטי בכיר מאוד וגם רגולטור בכיר.

רצונו של המקור להימנע מציון שמו נובע מכך שבדבריו יש הפרה של נוהל, למשל קצין צה"ל המתבטא תוך עקיפת דובר צה"ל, או כדי להימנע מעימות שעלול להתעורר אם דבריו יופיעו תוך ציון שמו. לעיתים האפיון הוא כזה שלא מותיר ספק באשר לזהותו של המקור, אם כי עדיין מאפשר להתכחש לדברים. כאשר מובא מידע בשם "גורם מדיני בכיר במטוס ראש הממשלה" קל לנחש שמדובר בראש הממשלה עצמו. למי התכוון אהוד ברק כאשר התייחס בריאיון ל"גורם שאין בכיר ממנו בבית הלבן"?[2]

בדרך כלל עיתונאי המביא דברים בשם "גורם בכיר" קיבל דברים אלה ישירות מאת הגורם המצוטט, אך לעיתים הם נמסרים דרך צד שלישי (למשל דובר),[3] כך שגם לעיתונאי אין מושג מי אמר אותם.

כאשר דברים מיוחסים ל"מקור בכיר" אין דרך לבדוק את אמינותם (האם באמת נאמרו, או שהם פרי דמיונו של העיתונאי שהביא אותם), ולכן מידת האמון בהם תלויה במידת האמון בעיתונאי או באמצעי התקשורת שבו פורסמו. העיר על כך אלעד מן: "כל המשחק הזה, ככל שכלי התקשורת משתף איתו פעולה בחפץ לב כדי להרגיש מקורב יותר או כזה שיש לו מקורות מידע מובחרים יותר לכאורה, אינו מעורר אמון עודף בכלי התקשורת ובמקורות הבכירים שהם מצטטים."[4] עקב זאת יש עיתונים הנמנעים, ככל האפשר, מהבאת דברים בשם מקור אנונימי. העיתון "ניו יורק טיימס" חותר לצמצם שימוש במקורות סמויים, וקבע נוהל בקרה על פרסום ידיעות המתבססות על מקורות כאלה.[5]

שיחת רקעעריכה

לעיתים מקיים מקור שיחה עם עיתונאי או קבוצת עיתונאים שמוגדרת "לא לציטוט" (Off-the-record). בשיחה כזו מקבל העיתונאי מידע שהוא אינו רשאי לפרסם, גם לא תוך ייחוס ל"מקור בכיר", אך יסייע לו להבנת מהלכים המגיעים לידיעתו.

בישראל פועלת ועדת העורכים - גוף לתיאום בין אמצעי התקשורת לבין גורמי הביטחון במדינה. בוועדה חברים נציגים של כלי התקשורת העבריים בישראל ושל ה"ג'רוזלם פוסט", והיא נפגשת באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שמעבירים לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  • Matt J. Duffy, Unnamed Sources: A Longitudinal Review of the Practice and its Merits, Georgia State University, 2010

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Randy Dotinga, Unnamed sources: essential or overused?, Christian Science Monitor, August 12, 2004
  2. ^ אילנה דיין וגלעד טוקטלי, "במקום להסתכל על המציאות, הממשלה מהמרת על התערבות אלוקית", עובדה, 26 באוקטוטובר 2015
  3. ^ דוגמה: גורם ביטחוני בכיר, ציוץ של רותם שטרקמן בטוויטר, 9 במאי 2014
  4. ^ אלעד מן, גורם בטחוני בכיר, באתר העין השביעית, 12 במאי 2014
  5. ^ Philip B. Corbett, How The Times Uses Anonymous Sources, New York Times, June 14, 2018