מקס בורן
מקס בורן (בגרמנית: Max Born; 11 בדצמבר 1882 - 5 בינואר 1970) היה מתמטיקאי ופיזיקאי גרמני שנולד יהודי אך התנצר והצטרף לכנסייה הלותרנית[1]. בורן הוא חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1954, בזכות תרומתו למכניקת הקוואנטים (משוואת שרדינגר, קירוב בורן לבעיית פיזור). הוא לימד בין השאר באוניברסיטאות גטינגן, ברסלאו והיידלברג שבגרמניה. בחילופי מכתבים בינו לבין איינשטיין, ניסח איינשטיין את אימרתו המפורסמת: "אלוהים אינו משחק בקוביות".
 | |
| לידה |
11 בדצמבר 1882 ורוצלב, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
5 בינואר 1970 (בגיל 87) גטינגן, גרמניה המערבית |
| ענף מדעי | פיזיקה, מתמטיקה |
| מקום מגורים | גרמניה, בריטניה |
| מקום קבורה |
בית הקברות גטינגן |
| מקום לימודים |
|
| מנחה לדוקטורט |
קרל דיוויד רונגה |
| מוסדות | |
| מונחה לדוקטורט |
רוברט אופנהיימר, פסקואל יורדן, Klaus Zweiling, מריה גופרט-מאייר, פרידריך הונד, ויקטור וייסקופף, Herbert S. Green, מוריס פרייס |
| פרסים והוקרה |
|
| צאצאים |
Gustav Victor Rudolf Born |
| תרומות עיקריות | |
| פיתוח מכניקת הקוונטים והפירוש הסטטיסטי לפונקציית הגל | |
  | |
קורות חייםעריכה
מקס בורן נולד ב-11 בדצמבר 1882 בורוצלב שבגרמניה דאז (כיום חלק מפולין) למשפחה יהודית. אביו, גוסטב בורן (22 באפריל 1850 - 6 ביולי 1900), עסק באנטומיה ואמבריולוגיה, ואמו, מרגרט קאופמן (22 בינואר 1856 - 29 באוגוסט 1886), הייתה בת למשפחת תעשיינים משלזיה. השניים נישאו ב-7 במאי 1881. הייתה לו אחות, קתה, שנולדה ב-5 במרץ 1884 וכן אח-למחצה, וולפגאנג (נולד ב-21 באוקטובר 1892 מנישואיו השניים של אביו עם ברטה ליפשטין). מקס בורן התייתם מאמו בגיל ארבע. הוא התחנך בגימנסיון קניג-וילהלם, ומאוחר יותר המשיך את לימודיו באוניברסיטת ברסלאו, ובהמשך באוניברסיטת היידלברג ואוניברסיטת ציריך. בלימודיו לקבלת דוקטורט והביליטציה באוניברסיטת גטינגן, יצר קשר עם מדענים ומתמטיקאים בולטים רבים, בהם קליין, הילברט, מינקובסקי, רונגה, שוורצשילד, ופויגט. בשנים 1908-1909 למד בגונוויל אנד קאיוס קולג', קיימברידג'.
לאחר בואו לגטינגן ב-1904, יצר קשרים עם הילברט ומינקובסקי. ב-2 באוגוסט 1913 נישא בורן למרתה הדוויג אהרנברג (גם היא בעלת רקע יהודי), ונולדו להם שלושה ילדים. נכדתו, אוליביה ניוטון-ג'ון, היא זמרת ושחקנית אוסטרלית.
בשנים 1915-1919, מלבד התקופה בה שירת בצבא הגרמני, היה בורן פרופסור לפיזיקה תאורטית באוניברסיטת ברלין, שם התחבר לאלברט איינשטיין. ב-1919 היה לפרופסור מן המנין בפקולטה למדעים באוניברסיטת פרנקפורט. ב-1921 הפך בורן לפרופסור מן המנין בפיזיקה תאורטית, ולדירקטור המכון החדש לפיזיקה תאורטית בגטינגן, שם פיתח את הפירוש הסטטיסטי לפונקציית הגל, ועל כך זכה, כשלושה עשורים מאוחר יותר, בפרס נובל לפיזיקה ב-1954.
במהלך 12 השנים (1921-1933) בהן לימד בורן יחד עם חברו ג'יימס פרנק באוניברסיטת גטינגן, הם חלקו ביניהם השקפות משותפות על רעיונות יסוד מדעיים, עובדה שסייעה לו בהוראה ובמחקרו בתורת הקוונטים. ב-1925 הציגו בורן וורנר הייזנברג ייצוג של מכניקת הקוואנטים באמצעות מכניקת המטריצות. באותה שנה פרסמו הייזנברג, בורן ויורדן מאמר, בו הציגו שימוש במרחב הילברט במכניקת הקוואנטים.
היה זה במכתב לבורן ב-1926 בו טבע איינשטיין את הביטוי המפורסם, אשר ביטא את חוסר האמון שלו באופי הסטטיסטי של מכניקת הקוונטים, "אלוהים אינו משחק בקוביות".
ב-1933 היגר בורן מגרמניה, זאת מאחר שסווג כיהודי על פי תורת הגזע הנאצית וסבל מאנטישמיות, ובשל תמיכתו החזקה בהשקפות פציפיסטיות. בורן החל להרצות באוניברסיטת קיימברידג'. בשנים 1936-1953 היה לפרופסור לפילוסופיה של הטבע באוניברסיטת אדינבורו. ב-1939 הפך בורן לאזרח בריטי ולחבר בחברה המלכותית של לונדון.
בשנת 1948 זכה במדליית מקס פלאנק של החברה הפיזיקלית הגרמנית, עבור הישגים יוצאי דופן בפיזיקה תאורטית. ובשנת 1950 זכה במדליית יוז של החברה המלכותית של לונדון על גילוי מקורי בתחום הפיזיקה.
בורן פרש ב-1953 ושב לגרמניה. הוא זכה לפרס נובל לפיזיקה בשנת 1954.
בשנת 1955 הצטרף לברטראנד ראסל, אלברט איינשטיין ומדענים נוספים לחתימה על מניפסט ראסל-איינשטיין, שקרא נגד שימוש בנשק גרעיני.
בורן נפטר בבית חולים בגטינגן ב-5 בינואר 1970 ונקבר בעיר זו. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, אוליביה ניוטון-ג'ון היא נכדתו של מקס בורן.
לאחר מותו, בשנת 1972, החלו האגודה הפיזיקלית הגרמנית והמכון האנגלי לפיזיקה להעניק את פרס מקס בורן בעבור תרומה יוצאת דופן לפיזיקה.
קישורים חיצונייםעריכה
- מקס בורן, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
- מקס בורן, באתר פרס נובל (באנגלית)
- מקס בורן, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
- מקס בורן, באתר MacTutor (באנגלית)
הערות שולייםעריכה
- ^ Greenspan 2005, pp. 61–62.