מקס מנהיימר

מקס מנהיימרגרמנית: Max Mannheimer‏; 6 בפברואר 1920 - 24 בספטמבר 2016) היה סופר, צייר וניצול שואה, שהקדיש את חייו למלחמה באנטישמיות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה.[1]

מקס מנהיימר
Max Mannheimer
לידה 6 בפברואר 1920
Nový Jičín, צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בספטמבר 2016 (בגיל 96)
מינכן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צ'כוסלובקיה, גרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Neuer israelitischer Friedhof München עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס מינכן המוארת (2005)
  • פרס וילהלם אוגנר (2008)
  • European Award of Charles IV. (2012)
  • Medal for outstanding service to Bavaria in a united Europe (2015)
  • אביר בלגיון הכבוד (1993)
  • עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר (2012)
  • מדליית הזהב הבווארית (2009)
  • צלב אושוויץ
  • מסדר ההצטיינות הבווארי
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מינכן
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מקס מנהיימר בטקס לציון 57 שנה לשחרור מחנה דכאו (מאי 2002)

קורות חייו עריכה

מקס נולד בעיירה נויטיטשיין (כיום נובי יצ'ין) במוראביה, שבצ'כוסלובקיה (כיום צ'כיה), למרגרט ויעקב והיה הגדול מבין חמשת ילדיהם. רוב תושבי העיירה היו דוברי גרמנית.

במהלך אירועי ליל הבדולח, ב-10 בנובמבר 1938, נעצר אביו של מקס על ידי צבא גרמניה הנאצית, לאחר סיפוח חבל הסודטים באוקטובר 1938. מקס ומשפחתו גורשו מביתם, לאחר שהממשל הגרמני בצ'כיה התנה את שחרור האב ממעצר בעזיבתם את החבל.

ב-2 בפברואר 1943 גורשו מקס, אשתו ומשפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ, לאחר מעבר במחנה הריכוז טרזיינשטט. באוקטובר 1943, נשלחו מקס ואחיו אדגר לגטו ורשה.

ביולי 1944 צעד מקס בצעדות המוות למחנה הריכוז דכאו, אליו הגיע ב-6 באוגוסט 1944. כעבור שלושה שבועות הועבר למחנה "Allach", אשר מוקם בתחומי דכאו, שם עבד במפעל של חברת BMW. בתחילת שנת 1945, הועבר מקס למחנה העבודה "מולדורף", אשר היווה שלוחה של מחנה דכאו.

ב-28 באפריל 1945 פונו מקס ויתר אסירי המחנה באמצעות רכבת, אשר שוחררה על ידי כוחות מהצבא האמריקאי ב-30 באפריל 1945. מקס, יחד עם אחיו אדגר, היו מבין היחידים ממשפחתו ששרדו את השואה: הוריו, אשתו, שתי אחיותיו ואחיו נרצחו בתאי הגזים באושוויץ.

לאחר המלחמה שקל מקס לעזוב את גרמניה, אך הוא התאהב בגרמנייה בשם אלפרידה איסלט, נישא לה, הקים עמה משפחה ונותר לגור במינכן, אליה עבר בשנת 1946.[2] במשך שנים רבות נמנע מקס מעיסוק בעברו ובחוויותיו במחנות, ואף החל לעסוק בציור במהלך שנות ה-50, בניסיון להתמודד עם חוויותיו בשואה.[3]

בשנת 1985 החל להקדיש את זמנו להוראת השואה ולמאבק באנטישמיות, והיה לאחד מנושאי דגל המאבק בימין הקיצוני בגרמניה. באותה שנה אף פרסם ספר זיכרונות בגרמנית בשם "יומן מאוחר" (Spätes Tagebuch), בו תיאר את קורותיו במהלך המלחמה.

במהלך השנים העביר מקס הרצאות לאלפי תלמידים וסטודנטים בבתי ספר, באוניברסיטאות ובאתרי הזיכרון במחנות. הוא עמד בראש עמותת אסירי דכאו והיה דמות מוכרת מאוד בקהילה היהודית הגרמנית ובחיי החברה והתרבות שלה. בזכות פועלו זכה מקס בפרסי הוקרה רבים, בהם "צלב הכבוד הפדרלי הגרמני" ועיטור "לגיון הכבוד" הצרפתי.[4]

בשנת 2013 ליווה מקס את קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בביקור באתר הזיכרון במחנה דכאו, שהייתה הפעם הראשונה שבה קנצלר גרמניה מבקר במחנה. בשנת 2015 ליווה לסיור דומה את סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן.

בספטמבר 2016 נפטר מנהיימר כשהוא בן 96. לאחר מותו ספדה לו קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל והעלתה על נס את תרומתו למען שימור זיכרון השואה.[5] נטמן בבית העלמין היהודי החדש של מינכן.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מקס מנהיימר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה