מקרא ביכורים
מקרא ביכורים הוא מצוות עשה מהתורה להביע שבח והודיה לה' עם הבאת הביכורים לבית המקדש. נוסח מקרא הביכורים מופיע במפורש בספר דברים ורובו נאמר גם בהגדה לפסח.
| מקרא | דברים, כ"ו, א'–י"א |
|---|---|
| משנה תורה | ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ג', הלכה י' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קל"ב ספר החינוך, מצווה תר"ו |
  | |
מקור המצווה עריכה
על פי המתואר במקרא, יש שלושה חלקים בהבאת הביכורים: הנחה, הנפה, וקריאה. האדם היה מביא את הביכורים ומניחם לפני המזבח, אחר כך היה מניף את הביכורים ואומר לפני הכהן בבית המקדש את מקרא ביכורים:
וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'.
וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
במסכת מכות (פרק ג', משנה ג') נאמר שהאוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם בעליהם את פרשת הביכורים לוקה (כאמור, הבעלים מביאים את הביכורים לבית המקדש וקורין את פרשת הביכורים ולאחר מכן בהנחת הביכורים על המזבח הם עוברים לרשות כהני המשמר). בגמרא (שם) נחלקו איזה חלק בהבאת הביכורים מעכב (הקריאה או ההנחה, לפי תנא קמא הקריאה מעכבת וההנחה לא, ולפי חכמים להפך).
מקרא ביכורים על ידי גר עריכה
ביחס לגר חלוקות הדעות. שיטת תנא קמא שמביא ביכורים מביא ומניח אך אינו קורא ("ארמי אובד אבי") משום שאבותיו לא היו במצרים, ואינו יכול לומר "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"[1]. אך ר' יהודה חולק וסובר שיכול לומר משום שאברהם נקרא "אב המון גויים" וכן פוסק הרמב"ם. אם הייתה אימו מישראל, לדעת כולם 'מביא וקורא'[2].
בספר החינוך[3] כותב כי "מן העניין הזה יש לנו ללמוד בתפילותינו ובתחנונינו לפני השם ברוך הוא, לדקדק מאוד ולהיזהר בלשון שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכור בני דבר זה ושמרהו". יש המבארים על פי זה את המשך המשנה העוסק בהלכות נוספות של ניסוח, בהלכות אחרות: ” וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר אלוהי אבות ישראל; וכשהוא מתפלל בבית הכנסת, אומר אלוהי אבותיכם. ואם הייתה אימו מישראל, אומר אלוהי אבותינו”, כולם עוסקים בכלל העקרוני כי צריך אדם לדקדק בלשונו כאשר הוא אומר דבר לפני האלוקים[4]. העבד והשליח והאישה וטומטום ואנדרוגינוס--מביאין ולא קורין, שאינן יכולין לומר " וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'"[5][2].