מרדכי ארדון

אמן ישראלי

מרדכי ארדון (13 ביולי 189618 ביוני 1992) היה מגדולי הציירים הישראלים ובעל שם עולמי. יצירותיו משקפות ממד מטאפיזי השואב את השראתו מעולם התרבות היהודי, תוך שימוש בשפה סמלית וברוח האמנות המופשטת והסוריאליסטית האירופית. בתערוכת הביאנלה של ונציה בשנת 1954 זכה ארדון בפרס אונסק"ו, ובשנת תשכ"ג (1963) זכה בפרס ישראל לציור.

מרדכי ארדון
מרדכי ארדון (1977)
מרדכי ארדון (1977)
לידה 13 ביולי 1896
טוחוב, רפובליקת פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 ביוני 1992 (בגיל 95)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה מרדכי אליעזר ברונשטיין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודי
מקום לימודים באוהאוס עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1916–1992 (כ־76 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור
זרם באמנות אמנות מופשטת, סוריאליזם
הושפע על ידי פאול קלה, ליונל פיינינגר
יצירות ידועות חלונות ארדון
פרסים והוקרה
צאצאים מיכאל ארדון עריכת הנתון בוויקינתונים
www.ardon.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חלונות ארדון בספרייה הלאומית

ביוגרפיה

עריכה

ארדון נולד בטוחוב שבגליציה כמרדכי אליעזר ברונשטיין. אביו היה שען וצורף זהב. לדבריו, הוא אשר לימד אותו ש"באבני חן צבעוניות כמוס סוד". צבעוניות זו אהובה על ארדון ואופיינית לו. בשנות ה-20 למד בבית ספר "באוהאוס" בגרמניה, והיה תלמידם של כמה מגדולי אומני התקופה, ביניהם פול קלה, וסילי קנדינסקי וליונל פיינינגר.

ארדון עלה לארץ ישראל בשנת 1933, והקים את ביתו בירושלים, בשכונת יפה נוף הניבטת אל נוף הרי יהודה. כמו ציירים ישראלים אחרים, הושפע ארדון מהנוף המקומי ומהצבעים הבוהקים. הנוף היה לארדון כלי לחיפוש אחר הנסתר. שימוש זה בנוף ניכר מתיאוריו המוקדמים את סגולותיה הרוחניות של ירושלים והריה, הוא נותן פירוש אישי ומקורי לנוף, והמסתכל בנופי ארדון מרגיש את הדרמטיות שבהם בכל משיחת מכחול. בעבודותיו המאוחרות, הנוף מקבל אופי קוסמי.

בשיא פעילותו עמד ארדון בראש בית הספר לאמנות בצלאל החדש, בשנות ה-40. הוא הטביע באופן ניכר את חותמו על המוסד, בהכניסו אליו את לימודי "אמנות מודרנית" בהשראת הניסיון והידע שלו מלימודיו בבאוהאוס. חסידה לנדאו הייתה בין תלמידותיו.

בשנת 1974 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים". הוא היה נשוי למרים לבית בנט משנת 1923. היה אב לבן יחיד, מיכאל ארדון, שהיה פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית. נפטר בירושלים ב-18 ביוני 1992, בגיל 95.

יצירתו

עריכה

עיקר פעילותו היצירתית של ארדון הייתה בין השנים 1955 ל-1988. בשנים אלו קנה לו שם של יוצר אינדיבידואליסט מובהק, ושלביה של יצירתו הובילו אותו מתפיסה ציורית מובהקת להתגבשות צורנית, ולבסוף אף למופשטות בתכלית.

השימוש הסימולטני בפרטים תיאוריים גלויים לעין ובצורות סתמיות, אפשר לו להמחיש את הדרמה שביצירותיו. ארדון הסתייע בתקדימים של יוצרים אחרים ובהשראה, ובראש ובראשונה בזו של מורו פאול קליי, וגם מעבודתם של הסוריאליסטים. ארדון גיבש לו שפה שאת משמעותה האמיתית יש לחפש בגלוי ובנסתר גם יחד.

יצירתו המוכרת ביותר של ארדון היא חלונות ארדון בספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים. חלונות הוויטראז' הגדולים משולבים בקיר המבואה של הספרייה הלאומית אשר בלב הקמפוס, והם מציגים את חזון השלום האוניברסלי של הנביא ישעיהו.

יצירתו "נקר הזמן" נמכרה באפריל 2006 בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס במחיר שיא בינלאומי ליצירת אמנות של אמן ישראלי: 643,200 דולרים.

השכלה

עריכה
  • 1920–1925 – למד בבאוהאוס, ויימר, אצל הציירים איטן, קלה, קנדינסקי ופיינינגר.
  • 1926 – לימודים אצל מקס דורנר.

הוראה

עריכה

פרסים

עריכה

מבחר אוספים ציבוריים

עריכה

פרסומים

עריכה

סרט על ארדון

עריכה
  • דיוקנו של אמן - מרדכי ארדון, הופק על ידי שירות הסרטים הישראלי, (תסריט ובימוי: יונה זרצקי, מפיקים: יגאל אפרת, שמואל אלטמן), 1980, (30 דקות), בגרסאות: עברית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, (מאוסף המרכז לתיעוד אמנות ישראלית).
  • ויהי ערב, ויהי בוקר, הפקת הסרט וזכויות היוצרים - Pro-Images / Felix Productions (תסריט ובימוי: איתן קפון), 1989 (24 דקות).

לקריאה נוספת

עריכה

מאמרים

  • יוסי ארנרייך, הכתב והמכתב, עיון ביצירתו של מרדכי ארדון, יצחק ש' רקנטי (עורך), אות לעולם: האות העברית – הגות, אמנות, עיצוב, משרד החינוך, ירושלים, תשס"ח, עמ' 78-69.
  • גדעון עפרת, מרדכי ארדון: מפלצת הזמן או מלאך ההיסטוריה?, משקפיים 20, 1994, עמ' 21-14.[2]
  • מרים יזרעאל, בראשית הייתה האות: מרדכי ארדון – בין סוד הבריאה לחזון אחרית הימים, סטודיו 35, 1992, עמ' 44-42.
  • סופי בלי, מרדכי ארדון. "חלל, זמן ומטאפיזיקה" (היו תערוכות), סטודיו 148, 2003, עמ' 69-68.
  • זיוה מיזלש, שאגאל וארדון: הפרובלמטיקה של אמנות יהודית, בתוך: דוד קאסוטו (עורך), היהדות והאמנות, 1989, המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו ע"ש דוד ובתיה קוטלר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, עמ' 428-397.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מרדכי ארדון בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ שלום רוזנפלד, "מסיקי התנורים", מעריב, 22 ביולי 1988
  2. ^ נדפס גם בתוך: גדעון עפרת, בהקשר מקומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 236-227; הנ"ל, ביקורי אמנות; פרקים על אמנים ישראלים, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 236-227.