פתיחת התפריט הראשי

מרד גטו ביאליסטוק

מרד גטו ביאליסטוק היה התקוממות בגטו ביאליסטוק נגד שלטונות הכיבוש הגרמנים הנאצים במלחמת העולם השנייה. המרד החל בליל 16 באוגוסט 1943 והיה מרד הגטאות השני בגודלו שאורגן בפולין הכבושה בידי הנאצים לאחר מרד גטו ורשה שהתחולל באפריל–מאי 1943. מרד זה הובל על ידי הארגון הצבאי האנטי-פשיסטי (Antyfaszystowska Organizacja Bojowa), סניף של הגוש האנטי-פשיסטי בוורשה.

המרד החל עם הכרזת הגרמנים על גירוש המוני מהגטו. המטרה העיקרית הייתה לשבור את המצור הגרמני ולאפשר למספר המרבי של יהודים לברוח ליער קנישין. קבוצה של כ-300 עד 500 מורדים, חמושים ב-25 רובים ו-100 אקדחים, כמו גם בבקבוקי תבערה תוצרת בית, תקפו את הכוח הגרמני המכריע. רבים מהמורדים נהרגו. מנהיגי המרד התאבדו. כמה עשרות לוחמים הצליחו לפרוץ מהגטו החוצה ולהגיע ליער קנישין, שם הצטרפו לקבוצות פרטיזנים אחרות.[1][2]

רקע כלליעריכה

גטו ביאליסטוק הוקם על ידי גרמניה הנאצית בפולין הכבושה זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות. בפברואר 1943 התרחש גל הגירוש הראשון למחנה ההשמדה טרבלינקה,[3] במהלך מבצע ריינהרד.[4] הגטו חוסל ב-16 באוגוסט 1943 על ידי גדודי אס-אס גרמניים שתוגברו על ידי כוחות עזר אוקראינים, בלארוסים ולטבים, שכונו "מתנדבי טרווניקי".[5]

בליל 16 באוגוסט 1943 החלו כמה מאות מיהודי גטו ביאליסטוק בהתקוממות מזוינת נגד הכוחות שביצעו את חיסול הגטו.[3] המורדים, בראשות מרדכי טננבוים ודניאל מושקוביץ', היו חמושים במקלע אחד, רובים, כמה עשרות אקדחים, בקבוקי תבערה ובקבוקים מלאים בחומצה. בדומה למרד גטו ורשה, שדוכא במאי 1943, למרד ביאליסטוק לא היו סיכויים להצלחה צבאית. עם זאת, זה המרד נתפס כדרך למות בקרב במקום במחנות הריכוז וההשמדה. מפקד נוער בית"ר בגטו היה יצחק פליישר[6][7] (לפי מקור אחר, שמו היה ברל פליישר).[8]

 
הריסות מעלות עשן בביאליסטוק (אוגוסט 1943)[9]

הקרבות בכיסי התנגדות מבודדים נמשכו מספר ימים, אולם ההגנה נשברה כמעט מיד על ידי טנק שנשלח לגטו על ידי מפקד כוחות האס-אס גרופנפיהרר אודילו גלובוצניק. חיילים גרמנים הציתו את האזור. מפקדי המאבק התאבדו לאחר שבבונקרים שלהם אזלה התחמושת. למרות ההתקוממות, הגירושים המתוכננים למחנות הריכוז וההשמדה נמשכו ב-17 באוגוסט 1943 ללא עיכוב. כ-10,000 יהודים הובלו לרכבות ונשלחו למחנות טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ.[1] טרנספורט של 1,200 ילדים נשלח לטרזיינשטט ובהמשך לאושוויץ.

כמה עשרות לוחמים יהודים הצליחו לפרוץ ליערות סביב ביאליסטוק ושם הצטרפו ליחידות פרטיזניות של ארמייה קריובה וארגונים אחרים, ושרדו את המלחמה. מתוך כמעט 60,000 יהודים שחיו בביאליסטוק לפני מלחמת העולם השנייה, רק כמה מאות שרדו את השואה.

ניתוחעריכה

יבגני פינקל טוען כי "ההשוואה בין גטאות מינסק, קרקוב וביאליסטוק מצביעה על קשר ישיר בין הסיכוי להתקוממות לבין התפקיד המוביל של הציונים במחתרת". בביאליסטוק הציוניים המקומיים היו מאורגנים היטב והיו בעלי ניסיון בפעילות חשאית מתקופת פעילותם במחתרת עוד לפני הכיבוש הנאצי. הם ארגנו בהצלחה מרד ושכנעו את הסיעה הקומוניסטית היריבה להצטרף. בקרקוב הציונים היו פחות מאורגנים ולעיתים היו תלויים בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. כך לא הצליחו לממש התקוממות למרות כוונתם לעשות כן. ההבדל בין הפעילות הקומוניסטית והציונית הוסבר במידת קרבתם של הציונים לזהות יהודית; הם העדיפו להגן על הכבוד היהודי עד הסוף גם כשהמחיר היה השמדה, ואילו הקומוניסטים העדיפו לברוח לאזורים מיוערים ולהתארגן מחדש.[10]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות והפניותעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 "The anniversary of the uprising in Bialystok ghetto". Virtual Shtetl. Museum of the History of Polish Jews. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2012. 
  2. ^ "Białystok ghetto resistance. Part of: History of Jewish community in Białystok". Virtual Shtetl. Museum of the History of Polish Jews. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2012. 
  3. ^ 3.0 3.1 Translated from Polish to Hebrew by Tzipora Eker-Survitz. Translated from Hebrew to English by Bella Bryks-Klein and edited by Ada Holtzman, Tel Aviv – September 2010 (דצמבר 1945). "Testimony of Dr. Szymon Datner". Walka i Zaglada Bialostockiego Ghetta. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2011. 
  4. ^ The Black Book of Russian Jewry .p.202 reports 1 German killed 4 February 1943
  5. ^ Tadeusz Piotrowski (2006). "Ukrainian Collaboration". Poland's Holocaust. McFarland. עמ' 217. ISBN 0786429135. בדיקה אחרונה ב-30 באפריל 2013. 
  6. ^ "Yitzhak Fleischer, commander of Betar fighters in the Bialystok ghetto uprising". Ghetto Fighters House Archives. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2012. 
  7. ^ Sara Bender (2008). The Jews of Bialystok During World War II and the Holocaust (Google Books preview). The End of the Ghetto (UPNE). עמ' 253–263. ISBN 1584657294. בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2015. 
  8. ^ Alfred Katz (1970). Poland's Ghettos at War (Library of Congress: 78-120535). Google Book preview (Twayne Publishers). עמ' 90. בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2015. In the Bialystok Ghetto 
  9. ^ Radek Puśko (1 באוקטובר 2013). "Pamięć najlepszym świadectwem" [Memory is the best proof]. Fakty Białystok. Sources: Andrzej Lechowski, Ewa Rogalewska, Jerzy Antoniewicz, Adam Dobroński. 
  10. ^ Finkel, Evgeny (2015). "The Phoenix Effect of State Repression: Jewish Resistance during the Holocaust". American Political Science Review 109 (2): 339–353 [p. 347]. doi:10.1017/S000305541500009X.