מרד בגיל שנתיים

(הופנה מהדף מרד גיל שנתיים)

מרד בגיל שנתיים (אנגלית: Terrible Twos; גיל שנתיים הנורא, ידוע גם כגיל ההתבגרות הראשון) מתייחס לשלב ההתפתחותי בו מצוי הפעוט כאשר הוא מתחיל להיפרד מהתלות מההורים ומתחיל להיות עצמאי. בגיל שנתיים הפעוט מתחיל לרכוש מיומנויות מוטוריות, קוגניטיביות, רגשיות וחברתיות אשר מאפשרות לו להתחיל להתנסות בעצמו בהיותו אדם אוטונומי הנפרד מהוריו, ומתפתחת תחושת העצמי ותחושת המסוגלות שלו. עם זאת, יכולת הוויסות העצמית שלו עדיין לא מתפקדת היטב ולכן הוא מתקשה בשליטה בדחפיו ונוטה לכעוס ולהביע תסכול רב כאשר אינו מקבל את מבוקשו. הילד בשלב הזה מגלה את העצמי שלו ומתחיל להיות מודע ליכולותיו ורצונותיו, וכן מגלה את הייצוג הפנימי שלו ומבין שהוא יכול לעשות דברים בעצמו. תחושת העצמי של הילד מבססת אצלו מוטיבציה לעצמאות וגורמת לו יותר ויותר לסמוך על עצמו. כמו כן הוא גם לומד מה מותר ומה אסור ומהם גבולות הוריו (ועל כן המרד כה משמעותי), הגבולות מעניקים לו את הביטחון להמשיך להתפתח ולחקור, להפנים את הנורמות החברתיות, וכך הילד לומד לווסת את תחושותיו ורגשותיו ולשלוט בעצמו.

התפתחות הילדעריכה

בתקופת הגילאים שנתיים עד ארבע, מתרחשות התפתחויות מקיפות בתחומים מרכזיים אצל הילד:

התפתחות בין-אישית ורגשיתעריכה

במהלך הילדות מתרחשת התפתחות חשובה בפעילות הבין-אישית והרגשית של הפעוט אשר מחוללת שינויים רבים ביחסי הגומלין בינו ובין הסביבה. לקראת תחילת גיל שנתיים האם הופכת למוקד ההתקשרות המרכזי של התינוק והוא בוחן את נכונותה להיענות לציפיותיו. מתחיל גיבוש העצמי (self) הפעוט מתחיל לקבוע מטרות ופעילויות שהוא מעוניין בהן, שלא בהכרח מוצאים חן בעיני המבוגרים סביבו .[1] בשלב זה האם מרגישה סיפוק מהידיעה שהילד שלה זקוק לה, אך עם זאת אף עשויה לחוש לעיתים איום לנוכח דרישותיו. כתוצאה מדו-ערכיות זו, האם מתחילה להציב גבולות, אשר מובילות לידי התנהגות דעתנית ותובענית של הפעוט. הפעוט מתחיל להכיר היטב את כוחה של המילה "לא" ומשתמש בה בתכליתיות.[2] מגיל שנתיים עד ארבע מתפתחת תחושה של קביעות העצמי .[3] העצמי ממשיך להתקיים על אף שיבושים זמניים ביחסים עם הסביבה. בדרך כלל ניתן לראות לראות ביטויים של עצמאות לצד ביטויים של עקשנות ותוקפנות. הפעוט לומד שגם כאשר מתנגד לרצון האם הוא יכול לשמור על דימוי טוב בעיני הסביבה. כך הפעוט שומר על קביעות העצמי שלו, וכן על מערכת יחסים טובה עם הסביבה, הישג שיעניק לו את הביטחון שהוא זקוק לו במידה רבה .[1]

התפתחות גופנית ומוטוריתעריכה

בתחילת תקופת גיל שנתיים ומעבר לגן, הילד מגלה ומפגין מיומנויות בתפקוד ובתנועות המוטוריות. הילד מגלה התעניינות רבה בתנועות ובמשחקים מוטוריים ואוהב להפגין את יכולותיו המוטוריות בתחומים רבים. ניתן בגיל זה לראות פעילויות כגון: עלייה וירידה במדרגות ללא עזרה, בניית מגדל קוביות, השחלת חרוזים, שיפור מיומנויות האחיזה השונות ועוד. בסביבות גיל 3-4 הילד מפגין כישורים מוטוריים גבוהים יותר וכן פעולות הדורשות קואורדינציה. לדוגמה: שריכת נעליים, כפתור כפתורים, וכן ציור וכתיבה.[1] כתוצאה מההתפתחות הגופנית ורכישת הכישורים המוטוריים הילד מפגין רצון גבוה לעצמאות, ועומד בתוקף על רצונו לבצע דברים לבד ללא עזרת הוריו והסביבה הקרובה.

התפתחות קוגניטיביתעריכה

  ערך מורחב – התפתחות קוגניטיבית

הילד עובר התפתחות מהירה מבחינה קוגניטיבית אשר באה לידי ביטוי בדרך החשיבה, אופני הדיבור, התפתחות לשונית ועוד. מגיל שנתיים חלה התפתחות מרשימה אצל הילד והוא עובר לשלב בו הפעילות הקוגניטיבית מבוססת על חשיבה פנימית ולוגית, מעבר לסביבתו המידית של הילד. ההתפתחות מבוססת על חשיבה סמלית ומופשטת יותר. החשיבה הסמלית מתבטאת אף בשפה הנרכשת בגיל זה, וכתוצאה מכושר הדיבור המתפתח, הילד מתחיל להבין את המציאות סביבו .[3] ההתפתחות הלשונית הנובעת מיכולת החשיבה הסמלית המתפתחת, מאפשרות לילד עצמאות גדולה יותר ויכולת הבנת הסביבה והבעת דעתו.

גישות למרד בפסיכולוגיה התפתחותיתעריכה

המודל הפסיכוסקסואלי של פרוידעריכה

השלב האנאלי מתקיים מגיל שנתיים עד שלוש וחצי. לפי פרויד האנרגיה המינית - הליבידו מושקע באזור האנאלי - הסיפוקים הם באזור ההפרשות .[4] שלב זה מתאפיין בראשית העצמאות של הילד. התינוק מגלה את השליטה בסוגרים ושליטה זו גורמת לו הנאה מרובה. יחד עם זאת, התינוק חייב ללמוד להתאים עצמו לדרישות המציאות וכך מתפתח האגו. הילד לומד לשלב בין עקרון העונג (לא להתאפק) לבין עקרון המציאות (הדרישה לחינוך וניקיון - להתאפק ולהשתמש בשירותים). כך, הילד מגלה את כוחו באמצעות שני אופנים "עצירה" ו"שחרור". הורים המקפידים יתר על המידה בענייני חינוך או דורשים ממנו דרישות טרם זמנן, ומגיבים בכעס ודחייה כאשר הילד אינו מצליח, עלולים לגרום לו להרגיש שגופו רע ומלוכלך. ילדים אשר מרגישים כי החינוך לניקיון מאוד חשוב להוריהם עשויים לבטא כעס בהרטבה ובלכלוך כדרך לביטוי מרד ולהפך, לסבול מעצירות מחשש שיאכזבו .[5]

תאוריית השלבים של אריקסוןעריכה

  ערך מורחב – תאוריית השלבים של אריקסון

המודל ההתפתחותי של אריק אריקסון מתבסס על שמונה שלבים התפתחותיים בחיי האדם, ובשנתיים הראשונות הילד עובר את שלב האמון בסיסי לעומת חשדנות. בשלב זה תפקיד האם להפגין נכונות לטפל בילד, כתוצאה מכך הילד לומד שאפשר לסמוך על הסביבה משום שהאם נמצאת לידו ודואגת לו. במהלך שלב זה כאשר צרכיו נענים ניתן לצפות תחושה של אמון כלפי הילד וסביבתו. תקופת גיל 2-4 מתוארת לפי המודל ההתפתחותי של אריקסון כשלב העצמאות לעומת בושה וספק. בשלב זו חלה התפתחות ביכולת הפיזית-מוטורית והלשונית של הילד. הילד מגלה רצון משלו. בנוסף, ההורים מציבים דרישות הקשורות בתהליך החיברות socialization, תהליך זה נועד להקנות לילד ערכים ודרכי התנהגות הרצויים בעיני החברה. לפי אריקסון ובדומה לפרויד, במהלך שנים אלו נמצא במוקד העניין החינוך לניקיון. נושא זה מהווה קונפליקט בין הנטייה של הילד להפגין עצמאות ובין ציפיית ההורים הדורשים משמעת. בשלב זה תפקיד דמות ההורים ליצור בסיס בטוח המאפשר לילד לגלות את העולם תוך ידיעה שתמיד יוכל לחזור אליו. הילד לומד לתת ביטוי לרצונותיו ולעצמאותו, צפויות תגובות של עקשנות אך גם שליטה עצמית. אם הילד לא יזכה לגישה מתאימה של הסביבה צפויות תגובות של בושה וספקות .[6]

תהליך הספרציה-אינדיבידואליזציה לפי מרגרט מאהלרעריכה

לפי מאהלר כל פעוט עובר תהליך התפתחותי אשר אותו כינתה תהליך ההיפרדות והייחוד (ספרציה ואינדיבידואציה) והוא מתאר את ההיפרדות הפסיכולוגית של הפעוט מהדמות המטפלת שלו, ואת מודעתו הגדלה להיותו אינדיבידואל עצמאי, אדם יחיד ומיוחד. מאהלר מתארת כיצד הקרבה המוקדמת של הפעוט עם המטפל, תומכת בהתמודדויות הראשונות של הפעוט בעולם, וכיצד התמודדויות אלו מעניקות לפעוט תחושה בלתי נמנעת של נפרדות מהמטפל. ככל שהפעוט מתנסה יותר בעצמו, כך הוא מכיר בעצמאותו ובפעולותיו אשר מתקיימות גם ללא המטפל (הליכה, ביטוי רצונותיו וכדומה) .[7] מאהלר מתארת את שלבי התינוק עד שמגיע לשלב בו הוא מרגיש עצמאי ונפרד, כאשר תהליך ההפרדות מתחיל בגיל חצי שנה כשהשלב הראשון הוא שלב ההבחנה. התינוק לראשונה מרשה לעצמו להתרחק פיזית מהאם ומתחיל לזחול ולחקור את סביבתו ובכך מתחיל להבחין עצמו כישות נפרדת מהאם. לאחר מכן מגיע שלב האימון שמתחיל בגיל 10 חודשים, ובשלב הזה הילד מתחיל לעמוד וללכת. ההתפתחות הפיזיולוגית גורמת לילד להרגיש בטוח ומסוגל יותר, אולם מבחינה רגשית הוא עדיין מחובר לאם וזקוק למגעה הפיזי. האם מעניקה לו את הביטחון לצאת ולחקור כאשר הוא יודע שהיא שם. בהמשך מתרחשת התקרבות מחודשת, בגיל 16 חודשים, כאשר בשלב זה הילד מתחיל להפנים את ההתרחקות שלו מהאם והוא חווה אמביוולנטיות בין אוטונומיה לקרבה ורצון שהאם תמשיך להיות איתו בכל רגע. שלב זה נחשב לפי מאהלר כמשבר בו הילד מבין שלהוריו יש רצונות משלהם והוא אינו כל יכול וזהו תחילתו של מרד גיל השנתיים. הילד מבין שלא כל רצונותיו דומים לאלו של אימו, ומתחילים עימותים הנוגעים בחינוך לניקיון ושליטה בצרכים. השלב נחשב כמאתגר במידה רבה עבור הילד. הילד חווה את הפיצול של האם: "האם הטובה" לעומת "האם רעה" וחווה בעוצמה חזקה את הקונפליקט שבין הצורך באוטונומיה לבין הפחד מאובדן אהבת אימו, מה שעשוי לגרום להתקפי זעם. אולם, כאשר הפעוט מפנים את האובייקטים האהובים והמגוננים עליו ומבין שהם אינם נעלמים הוא עובר לשלב ההיפרדות. באופן הדרגתי הילד רוכש את העצמיות שלו, ומבחין עצמו מהסביבה ובעיקר מהאם ומפנים את דמותה אצלו. הילד יוצר אצלו אינטגרציה בין "האם הטובה והאם הרעה" ותהליך זה דורש רכישת אמון ויכולת מילולית ובהמשך רכישת ייצוג סמלי של האם ושל עצמו. המרד מתרחש במקביל לשלב ההיפרדות מההורים, בו הילד הפנים את עצמאותו ובוחר להיפרד ולחקור בעצמו. כאשר קיימת קביעות האובייקט הרגשית אצל הילד, והפנים אצלו את הוריו, הוא מרגיש בטוח יותר לחקור את העולם והתחיל לגבש את זהותו. אלו מעניקים לו את הביטחון להרגיש שיכול לעשות יותר ויותר בעצמו. לפי מאהלר התהליך אינו מסתיים ונמשך לאורך כל החיים, כך בעצם, אנחנו לוקחים איתנו מאפייני מרד בכל שלב בחיים. כמו כן, תהליך ההיפרדות הכרחי להתפתחות נורמלית אצל כל ילד ועל כן, שלב המרד גם הוא נורמלי להתפתחות תקינה. פתולוגיות ובעיות רגשיות שונות עשויות להיות מוסברות על ידי כשלים בתהליכי הסימביוזה בין האם והילד בתחילת החיים, או סיום לא תקין של שלבי ההיפרדות, למשל קשיי היפרדות אשר משפיעים על התפתחות הילד (לא רוצה ללכת לגן או לבית הספר) .[8]

תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'העריכה

  ערך מורחב – תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה

לפי ז'אן פיאז'ה, בסביבות גיל שנה וחצי-שנתיים, הפעוט נמצא בתחילת השלב הקדם-אופרציונלי: השלב הקדם מושגי. בשלב זה הפעוט כבר סיים באופן תקין את השלב הסנסורי-מוטורי בו הילד תופס את המציאות בצורה מוחשית ומיידית "כאן ועכשיו", וחשיבתו צמודה לדברים קונקרטיים וממשיים הנמצאים בסביבתו. בתום השלב הוא מסוגל ליצור בדמיון ייצוג או דימוי של סמלים של אובייקטים שאינם נראים לעין. צורת ההופעה בדמיונם של הפעוטות נקראת ייצוג פנימי, והיכולת הזו מכונה לפי פיאז'ה תפקוד סמלי. יכולת זו מהווה בסיס לצורות החשיבה הקוגניטיביות אשר מתחילות להתפתח אצל הפעוט. בין יתר הצורות, הפעוט מתחיל לרכוש שפה והתפקוד הסמלי הופך גם ליכולת ביטוי. בנוסף, יכולת התפקוד הסמלי שהתפתחה לפי פיאז'ה בסוף השלב הסנסורי-מוטורי, מאפשרת לילד לתפוס את עצמו כישות נפרדת ועצמאית, ולהבין את המשמעות של "אני" ו"עצמי". כמו כן, המודעות העצמית של הפעוט כבר מפותחת בשלב זה, ומאפיין חשוב הוא התפיסה האגוצנטרית. כך, במקביל להתפתחות השפה ככלי שימושי עבור הילד, הוא חושב אך ורק מנקודת מבטו ותופס את העולם כנועד לספק רק את צרכיו האישיים, והוא כמרכז העולם. ההתפתחות הלשונית מעניקה לילד את היכולת לבטא את עצמו בצורה ברורה, ויחד עם החשיבה האגוצנטרית המאפיינת את הגיל, הילד לומד לסמוך על עצמו כמסוגל לדאוג לעצמו ולהסתדר לבד. הפעוט בגיל הזה נמצא בשלב מרגש עבורו, הוא כבר מבין שיש עולם מסביבו, חוויות והרפתקאות, והוא מרגיש במרכזו של העולם הזה. כל אלו, מעניקים לפעוט תחושות כל יכול המהווים בין היתר גורמים למרד הראשון. כאשר הפעוט מרגיש עצמאי ובמרכז העולם, הוא מתחיל לרצות לצאת לחקור בעצמו .[3]

מאפייני המרדעריכה

מרד גיל השנתיים נובע מרצונו של הילד להיות עצמאי, שכן הוא מגלה את יכולותיו המוטוריות, הקוגניטיביות והשפתיות. הילד חש כי הוא מסוגל להיות עצמאי יותר ואף אומניפוטנטי (כל-יכול), ללא עזרת הוריו, לממש את רצונותיו ולהביע זאת על ידי האמירה "לא רוצה". היכולת של הילד להבין את הסביבה, גבוהה יותר מיכולתו להביע את עצמו. כאשר הילד מצליח במשימה כלשהי, הוא מטפח את תחושת המסוגלות והביטחון כי הוא יכול להיות עצמאי. הילד דורש לבצע פעולות לבד ומשתמש בביטויים כמו "רק אני", "אני רוצה לבד". באמצעות היכולת לסרב, הילד יוצר הפרדה בינו לבין ההורה, ועובר תהליך של היפרדות וייחודיות. מאפיין נוסף של שלב התפתחותי-מרדני זה, הוא הרצון של הפעוט לבצע פעולות שהוריו עושים, לבדוק עד כמה הוא מסוגל להיות עצמאי ועד כמה הוא חזק מול הוריו.

גילויי המרד באים לידי ביטוי בדרכים שונות, כגון שינויים קיצוניים במצבי רוח, התפרצויות בכי פתאומיות, דיבור בצעקות כלפי ההורים, השתטחויות על הקרקע ובעיטות (בייחוד כאשר הילד נתקל בסירוב או אי הסכמה) ועוד.

הילד מביע יחס אמביוולנטי כלפי ההורים, מצד אחד הדיפתם ומצד שני צורך ותלות בהם. הילד לומד להיות עצמאי, דורש מהוריו לעשות דברים לבד, ומתגאה בהצלחותיו. מנגד, הוא עדיין מביע התנהגות המתאימה לגילאים צעירים יותר, כגון רכושנות כלפי חפצים או בני משפחה וחברים.

ביטוי נוסף של המרד הוא התקפי זעם ותוקפנות, הנובעים מתנודות רגשיות חזקות ומקונפליקט שבין שליטה לחוסר אונים. התסכול שחווה הילד מוביל להתפרצויות כעס ולבכי בלתי נשלט. התקפים אלו הם דרך ביטוי של הילד, שכן השפה אינה מפותחת דיה להבעה עצמית. הזעם משתלט על הילד והוא מתנהג בחוסר שליטה, בוכה ומשליך את עצמו על הרצפה.

סרבנות היא הדרך בה הפעוט מבטא את עצמאותו ורצונותיו. לכן מרד גיל שנתיים, על אף קשייו, תורם להתפתחות הרגשית של הפעוט, משום שהיא מלמדת אותו את גבולות המותר והאסור, מה שתורם לו בהבנת העולם סביבו. ישנם גם ילדים שאינם מבטאים התנהגויות מרדנות בגיל זה, או שעוברים אותו בצורה שקטה ומאופקת יותר.

ביטויי המרדעריכה

  1. התקפי זעם (Temper Tantrum)- הם תופעה שכיחה בגיל הזה ובעיקרם נובעים מתסכול. ההתקפים מתבטאים בבכי שעשוי להיות היסטרי, צרחות, חוסר שליטה ולפעמים אף ילדים משתטחים על הרצפה מרוב זעם. בכי כזה יכול להמשך שעות, כאשר הילד אינו מקבל את מבוקשו. נטיית ההורים להיעלב ולהיבהל מאוד, אך הופעת התקפי זעם כאלה היא טבעית ולא מומלץ לרצות את הילד מיד.[3]
  2. אי-דחיית סיפוקים והתקשות בוויסות העצמי- בסביבות גיל שנתיים הילד כבר בעל רצונות ומוטיבציה מאוד חזקה עקב התפתחותו הקוגניטיבית, אולם מנגנון הוויסות העצמי אינו פועל כראוי עדיין והוא מתקשה בדחיית סיפוקיו. להורים יש תפקיד משמעותי בעזרה והנחית הילד ביצירת מנגנון ויסות עצמי.
  3. רצון לעצמאות (לעשות לבד!) – כאמור, בגיל זה חלה התפתחות מהירה ביכולת הפיזית, המוטורית והלשונית של הילד. יכולות אלו מאפשרות לו לשלוט בתנועותיו ולתקשר במילים, מה שבוודאי גורם לו להרגיש שהוא פחות תלותי בהוריו וכן את הרצון לפעול לבד .[1] כך, מחד, הילד פעיל מאוד מבחינה מוטורית וקוגניטיבית ומגלה עניין רב בעולם החיצוני ורוצה לעשות הכל בעצמו. מאידך, הוא עדיין מגלה התנהגות תינוקית וזקוק לתמיכה, עידוד, ביטחון ואף הצבת גבולות .[3]

ההשפעה ההוריתעריכה

אתגרים רבים ניצבים בפני הילד בתקופת גיל השנתיים, שינויים התפתחותיים מכריעים במקביל לתהליכי החברות. לאינטראקציה בין הילד להוריו יש תפקיד חשוב בתהליך ההתפתחות של הילד. כמו כן, לתיווך ההורה חשיבות רבה להתפתחות הילד. מטרת התיווך לספק לילד תועלת וההעצמה לחוויות שהוא חווה[9] התנהגויות התיווך כוללות: מיקוד תשומת לב, שיתוף בחוויות רגשיות, עידוד מתן תחושת יכולת, ויסות התנהגות ועוד. בתקופה זו על ההורה לאפשר לילד לתת ביטוי לתחושות השליטה והאוטונומיה המתפתחים אצלו וחיוניים להתגבשות אישיותו וזאת תוך כדי הצבת גבולות ודרישות מבוקרות אשר תואמות לבשלותו. בנוסף לכך, הבנה של שלבי ההתפתחות הילד וצרכיו תורמת להורה לספק סביבה עשירה בגירויים ומתאימה מבחינה התפתחותית וכן ליצור אווירה מקבלת ומכילה.

דרכי התמודדותעריכה

על פי המלצתם של אנשי חינוך וטיפול, מאחר שבתקופה זו בונה הפעוט את זהותו העצמית, תחושת הביטחון והמסוגלות העצמית, על המבוגרים לגלות בתקופה זו רגישות ואמפתיה כלפיו, הכלה ועידוד לצד הצבת גבולות. גבולות שהם עקביים לאורך זמן, ואחידים בין הורי הפעוט, מקנים לו תחושת ביטחון והגנה ומקלים על הדרך שלו להירגע. הצבת גבולות ברורים על פי שיקול דעת הורי, ממקדים את הפעוט, מאפשרים לו להבין מתי יש בידו את זכות הבחירה ומתי לא, ומקלים עליו את קבלת ההבדלים בין מותר לאסור. בנוסף, חשוב להעניק לפעוט הרגשה של עצמאות וחופש להתנסות במשימות שהוא יכול לבצע, בהתאם לגילו ולרמת ההתפתחות שלו. ניתן לאפשר לו פעולות מסוימות, בעיקר מוטוריות (למשל מזיגת שתייה, נשיאת חפצים).

במצבים של התקפי זעם מצד הפעוט, המהווים כאמור את אחד מהביטויים הבולטים למרד, התמודדות המכוונת לעזרה ולהרגעה, מבלי להיכנע לגחמות הפעוט יקנו לו את התחושה ששומרים עליו ובו בזמן ימנעו את התחושה של הפעוט שיש בידיו "כלי" המשפיע על ההורים והוא יכול להפעילו כרצונו. בהתאם, חשוב כי המבוגר יהיה עקבי ולא ישנה את החלטתו בכל שלב של ההתפרצות, כדי למנוע חיזוק חיובי ומתן לגיטימציה לפעוט לנהוג כך שוב בעתיד. לעיתים מתן אופציות של בחירה מעודד את הפעוט לשיתוף פעולה עם ההורים ומקנה לו תחושה של שליטה וכוח, דבר שמפחית את הצורך שלו לומר "לא". ככלל, התמודדות רגועה ושלווה, עם התקף הזעם של הפעוט, תקנה לו תחושת ביטחון- ההכרה בכך שיש דמות בוגרת עליה ניתן לסמוך.

לקריאה נוספתעריכה

  • ברטון, ו. (1980). שלוש השנים הראשונות, תל אביב: זמורה ביתן.
  • סולברג, ש. (1996). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר, מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. ירושלים: מאגנס.
  • סרוף, א. (1990). התפתחות הילד טבעה ומהלכה, האוניברסיטה הפתוחה, מהדורה שלישית.
  • Valman, B. (2010). ABC of One to Seven, fifth edition

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 סולברג, ש.(תשס"ז). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר: מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. ירושלים: הוצאת מאגנס.
  2. ^ Kopp,C. B. (2003). Baby Steps :A Guide to your Child's Social, Physical, Mental and Emotional Development In the First Two Years (2nd ed.). New York: Holt.
  3. ^ 1 2 3 4 5 סרוף, א. קופר, ר. דהארט, גאני. (2004). התפתחות הילד טבעה ומהלכה. הוצאה לאור האוניברסיטה הפתוחה.
  4. ^ ביטמן, א., בייט-מרום, ר., בן-עטר כהן, א., פוך, ח. (1992). אישיות: תאוריה ומחקר. כרך א. יחידה 1. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  5. ^ כצנלסון, ע. (2006). הורים וילדים ומה שביניהם. פסיכולוגיה של הורים וילדים עמיחי הוצאת ספרים: נתניה.
  6. ^ אריקסון, א"ה(1960). ילדות וחברה. ת"א: ספרית פועלים.
  7. ^ Mahler, M. S. (1994). Separation-Individuation: The Selected Papers of Margaret S. Mahler. Northvale, New Jersey: J. Aronson
  8. ^ נוף, א. (2009). תהליך הספרציה והאינדיבידואציה: התאוריה של מרגרט מאהלר במבט משנות האלפיים, באתר האוניברסיטה הפתוחה
  9. ^ קליין, פ. (2000). מאפייני התנהגות תיווכית במסגרת המשפחה והשפעתם על הילד בתרבויות שונות. בתוך פ' קליין (עורכת). תינוקות, טף, הורים ומטפלים: מחקרים בנושא התפתחות הילד בישראל (עמ 31-19). אבן יהודה-רכס.