מרד הארבעה עשר

מרד סטודנטים לאמנות נגד האקדמיה הקיסרית

מרד הארבעה עשררוסית: Бунт четырнадцати) היה סירובם של 14 תלמידים מובילים באקדמיה הקיסרית לאמנויות (אנ') של האימפריה הרוסית להשתתף בתחרות שנערכה במלאת 100 שנה לאקדמיה נובמבר 1863. המרד, אותו הוביל הצייר הריאליסטי איוואן קרמסקוי, היה תגובה לסירובה של האקדמיה לתת למתחרים בחירה חופשית של נושא האמנות בתחרות. הנסיגה שלאחר מכן של אמנים מהאקדמיה הייתה ההפגנה הראשונה של אמנים ריאליסטים נגד הסגנון הקלאסי שהיה פופולרי ברוסיה של המאה ה-19 ולעיתים מצוטט כמקור הריאליזם באמנות הרוסית.

רקע כלליעריכה

 
איוואן קראמסקוי, 1860

מספר סטודנטים לתואר שני באקדמיה שסיימו את מסלול הלימודים המלא הורשו להתחרות על מדליית הזהב הגדולה, כבוד שנשא מלגה של שש שנים לעבודה באיטליה או בצרפת. המתמודדים היו צריכים ליצור יצירות שלהם על נושא נתון, בדרך כלל כזה שהמועצה האקדמית לקחה מהעת העתיקה הקלאסית ומהרפרטואר המיתולוגי.[1] [2] כאשר הוכרז נושא התחרות, המתמודדים נאלצו לשהות בסדנאות מבודדות במשך יום שלם, והיו להם 24 שעות לתכנן את ההצעות שלהם ולצייר שרטוט של תמונה עתידית. מועצת האקדמיה אישרה את הסקיצה, שנאסר לשנותה. [3]

האקדמיה ספגה ביקורת על השימוש שלה בנושאים "מיושנים" במשך שנים, כך שבשנת 1863, היא הודיעה שהמתחרים יקבלו נושאים כלליים כמו שמחה, כעס וגעגוע במקום נושאים מפורשים כדי לתת לתלמידים הזדמנות טובה יותר להפגין את יכולותיהם. פרטי העיבוד של היצירה הושארו למתמודד. האקדמיה פתחה את הנושא עבור ציירים היסטוריים. לציירי הז'אנר כמעט תמיד הייתה בחירה חופשית של נושא.

עם זאת, בהודעה נאמר גם: "המתחרים יורשו להשתתף רק פעם אחת, ולכל המתמודדים תהיה רק ​​מדליית זהב אחת גדולה". כדי לסבך עוד יותר את העניינים, מספר רב יוצא דופן של סטודנטים לתארים מתקדמים העפילו לתחרות באותה שנה. בשנים קודמות, פחות מתמודדים התחרו על יותר מדליות, ויכלו להתחרות שוב בשנה הבאה אם ​​לא הצליחו. ב-1863, התחרות הייתה אמורה להיות קשה מאוד; הסיכויים להצלחה היו קלושים יותר והכישלון היה סופי. [4]

מחאות ראשוניותעריכה

 
מדליית הזהב הגדולה של האקדמיה הקיסרית הרוסית לאמנות

המתחרים החליטו שהכללים החדשים מעמידים את ציירי הז'אנר וההיסטוריה במצב לא שוויוני ולכן ב-8 באוקטובר 1863, אחד המתחרים איוואן קרמסקוי ארגן מכתב קולקטיבי למועצה האקדמית, וביקש לתת למשתתפים בחירה חופשית של נושא אם הנושא שנקבע על ידי המועצה לא תאם את נטיותיהם האישיות של האמנים.[5] המכתב גם הטיל ספק במידת ההמלצה לבודד את המשתתפים למשך 24 שעות כדי לעבוד על סקיצה של הציור העתידי. [6] מכתבם נדחה ב-10 באוקטובר.

לאחר הדחייה שלחו התלמידים מכתב מפורט יותר לנשיא האקדמיה הנסיך גריגורי גגארין, שנותר ללא מענה. בניסיונם השלישי כתבו המתחרים ליו"ר המועצה, הרקטור פיודור ברוני, והלכו לבתיהם של לפחות ארבעה פרופסורים כדי לבקש מכל אחד מהם לשנות את הכללים. כתוצאה מכך, המועצה החליטה שלא ליישם נושאים רחבים וחזרה לפרקטיקה הרגילה של הקצאת נושאים ספציפיים למתחרים.[1]

המרדעריכה

הסטודנטים נעלבו מחוסר ההיענות לעתירותיהם והחליטו אם בקשתם לא תענה, הם יסרבו להשתתף בתחרות, וכי כל אחד מהם יגיש בקשה לסיום האקדמיה בלילה שלפני התחרות. בשעה 10:00 ב-9 בנובמבר 1863, זומנו כל חמישה עשר משתתפי התחרות לאולם הכנסים של האקדמיה, שם הכריז גגארין שנושא התחרות הקרובה יהיה "המשתה בוואלהלה" עם התמקדות באושרם שלאחר המוות של הגיבורים שנפלו. זהו נושא מהסאגות הנורדיות.

לאחר ההכרזה, איוואן קרמסקוי נשא נאום קצר בו הצהיר על סירובו להשתתף בתחרות, וביקר את האקדמיה על כך שלא הגיבה לעתירות שלהם. בעקבות הנאום, כל הסטודנטים מלבד אחד החלו לעזוב את אולם הכנסים. בדרכו החוצה השאיר כל תלמיד מכתב מוכן המודיע כי לא ישתתף בתחרות וביקש להעניק לו דיפלומה כאמן מדורג, לה זכאי כל תלמיד ללא קשר להצלחתו בתחרות. [7]

המשתתף שנותר היה האמן ההיסטורי פיוטר זבולוצקי, שהודיע ​​על כוונתו להשתתף בתחרות. מועצת האקדמיה אמרה לזבולוצקי שהתחרות לא יכולה להתקיים עם אדם אחד בלבד. [8]

תוצאותעריכה

התחרות שבוטלה דווחה לקיסר אלכסנדר השני, שהורה על מעקב משטרתי על המשתתפים לשעבר.

בסוף 1863, המשיכו האמנים להקים את ארטל האמנים שם יכלו למכור באופן עצמאי את יצירותיהם. למרות הצלחתה הכלכלית, הקבוצה התפרקה שמונה שנים לאחר מכן וחלק מחבריה הצטרפו לקבוצה חדשה בשם ״הנודדים״ (Peredvizhniki).

שבעה מתוך ארבעה עשר חברי המרד, כולל איוואן קרמסקוי, קיבלו מאוחר יותר את תואר הכבוד אקדמאי ואילו שלושה קיבלו את התואר פרופסור של האקדמיה הקיסרית לאמנויות. זוהי אינדיקציה לכך שהאמנים לא היו מתנגדים עקרוניים לאקדמיה לאמנויות, אליה הם השתייכו מבחינות רבות. הם רצו להיות חופשיים להראות ולמכור את עבודתם באופן עצמאי.

האקדמיה סיפקה ל״נוודים״ חללי תצוגה במשך השנים הבאות.[1]

האירוע היה ההפגנה הראשונה של אמנים ריאליסטים נגד הסגנון הקלאסי שהיה פופולרי ברוסיה של המאה ה-19. היסטוריונים כגון ג'ון אליס בוולט (אנ') ותמרה טלבוט רייס (אנ') מציינים את המרד כמקור הריאליזם באמנות הרוסית.[9]

הערות שולייםעריכה