מרד האיכרים בארץ ישראל
מרד האיכרים בארץ ישראל (בערבית: ثورة الفلاحين في فلسطين) היה מרד איכרים ערבים אשר התרחש בשנת 1834 במהלך מרד הפלאחים נגד שלטון מוחמד עלי שליט מצרים ושושלתו בארץ ישראל, אשר נכבשה מידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1833 לאחר המלחמה המצרית-עות'מאנית הראשונה. המרד דוכא לאחר שלושה חודשי לחימה.
 | ||||||||||||||||||
| מחנהו הצבאי של אבראהים פאשא בקירוב ליפו | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מרד הפלאחים | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | מאי 1834 – אוגוסט 1834 (כ־13 שבועות ויומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ארץ ישראל | |||||||||||||||||
| עילה | דה-לגיטימציה של שלטון שושלת מוחמד עלי בפי ערביי ארץ ישראל | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מצרים תחת שלטון שושלת מוחמד עלי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
מרכזי פעולת המרד מופיעים במפה בסגול | ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
רקע עריכה
מהצד של ערביי ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל בידי מוחמד עלי עורר מאבק על העליונות המדינית בעולם המוסלמי. הפאדישאה הע'ותמאני היה הח'ליפה ומכאן ראש הדת העליון ושליחו של מוחמד, מכאן שפועלו של עלי נגד הח'ליפה היה בגידה בסדר האסלאם, דבר שעורר את חמתו של הפלג השמרני[דרוש מקור]. בשנת 1834 מרדו תושבי ירושלים והאיכרים שבסביבתה נגד אבראהים פאשא, בנו של עלי, שפיקד על צבא הכיבוש. למרידה היו מספר גורמים אפשריים:
- מיסוי כבד, שגרם למרידות רבות באזור בעבר.
- מוחמד עלי גייס מוסלמים מארץ ישראל לצבאו החדש, אותו הציב בחצי האי ערב נגד הווהאבים תחת בית סעוד ותימן. מגויסים אלו גויסו לצבא לכל החיים, ללא שום תקווה לחזור לבתיהם. גברים מגויסים נקטו בפעולות קיצוניות כדי להימנע משירות: חלקם עיוורו את עצמם בעין אחת או חתכו יד; אחרים קעקעו צלבים על זרועותיהם. מצרים ברחו לסוריה במשך שנים כדי להימנע מגיוס. עלי התכוון ליצור כוח המסוגל לאתגר את הסולטאן של האימפריה העות'מאנית בעצמו. כחלק מהקמפיין לגיוס סורים לצבא המצרי, פירק פאשא מנשקם את האנשים החיים בעבר[דרושה הבהרה] שכם ובאזור סביב חברון.
- במקביל, ארגן עלי מחדש את הממשל של נאמניו ברחבי סוריה, הגביל את סמכויות הדרג הנאמן לעות'מאנים, והוציא דמי הובלה ושכר טרחה שגבו הבדואים ומשפחת אבו גוש איתם היה בהסדר. עלי הטיל גם מס יתר חדש על המעמד המנהלי המוסלמי בירושלים – אשר תמיד היה נאמן לסולטאן העות'מאני. מדיניות זו, איחדה את העיר ואת האזור הכפרי נגד עלי.
פקודת הגיוס עריכה
ב-25 באפריל 1834 כינס אבראהים פאשא את כל מנהיגי ירושלים ושכם, והורה על גיוסו של אחד מכל חמישה מוסלמים, פעולה זו החלה בעיר ירושלים עם קריאתם של 200 איש. עוד 3,500 איש מהפריפריה ו-500 מחברון נדרשו באותה תקופה גם כן להתגייס במיידית. שנאתם של מנהיגי האזור לממשלת הח'דיו המצרי איחדה אותם כנגד ניסיונותיו של אבראהים פאשה ליצור צבא 'מודרני' מגיוסי חובה.
אבראהים פאשא שאל את מנהיגי האזור, ”כיוון שאנו, מוסלמים, אויבים נצחיים לאומות הנוצרים, האם אין צורך שיהיה לנו צבא עומד גדול?” על זאת הם ענו; ”כן, אין ספק שזה הכרחי.” ואז שאל הפאשא, ”אם כן, ממי ניקח גברים לצבא הזה, מהנוצרים או מהמוסלמים?” עליהם הם ענו, ”מהמוסלמים, בוודאות.” אז דווח כי אבראהים אמר, ”אם אתם מוסלמים אמתיים, אתם מעוניין לרווחת האומה, עליכם לשלוח את צעיריכם מכל עיר ומכל כפר, כדי שילמדו מנעוריהם את אומנות מלחמה ויהיו מאומנים בה, וכך יהיו מוכנים במקרה הצורך.” הם השיבו בחיוב, אך ענו לפאשא: ”פקודתך תהיה על ראשנו, אך אין צורך שנמסור את ילדינו וצעירינו למלחמה. כשאויב דתנו ייכנס לארצנו, כולנו, צעירים ומבוגרים, נצא להילחם ונשפוך ברצון את דמנו למען אמונתנו וארצנו.” אבל אבראהים שאל, ”איך אתם מצפים לנהל מלחמה אם אינכם יודעים את האומנות שבה?” והם השיבו, ”אמנות המלחמה הזו, המוכרת לסבינו, שעמדו באויב והגנו עד כה על מדינתם, ידועה גם לנו, וכפי שעשו פעם, כך אנו גם מקווים לעשות בעתיד.” אבראהים אמר להם אז, ”מלחמה היא לא המקום של עדר גברים חסרי תועלת: טכניקה ומיומנות נדרשים. את הצו הזה אני רוצה מבוצע ללא דיחוי, החל כאן בירושלים.”
השיחה הסתיימה בנקודה זאת ואז, לדברי המתעד, כאשר הגיעה הידיעה אל מנהיגי המחוזות, רבים לא ידעו מה לעשות. באחד המחוזות החליטו להתקומם באומרם: ”עדיף למות בידיים שלנו מאשר לתת את ילדינו לעבדות נצחית ללא תקווה לראותם שוב.”
מרד עריכה
כעבור שלושה ימים, ב-28 באפריל, אבראהים פאשה נסע ליפו. ויליאם תומסון, מיסיונר אמריקני שהוצב בירושלים באותה תקופה, כתב ב-19 במאי 1834 כי הוא: "פגש פילים רבים, חמושים ומצוידים למלחמה." הוא שאל את אחד החיילים שירדו אליו, אם הוא יורה בציפורים? בחיוך מר, ענה החיל, "הציפורים שלי ביפו, וההובלה שלי היא לפאשא." הוא הסביר כי ההפרעות נובעות מ"הוראה מהפאשא לקחת כל אדם חמישי להיות לחייל, שעל כן ההורים זועמים מאוד." לדבריו, הם "נשבעו על ידי נביאם שלעולם לא ייכנעו להפוך לנאזים (נאזים היה כינויים החיילים המצרים).
ירושלים עריכה
ב-8 במאי 1834 דווח כי איכרים מקיפים את העיר ירושלים וחוסמים את כל שערי העיר. עשרת אלפים איש משכם, חברון, הפריפריה של ירושלים ועזה החלו לתקוף את חומות ירושלים, אך נהדפו על ידי חיילים מצרים המוצבים בעיר. ואז, חמישה ימים לאחר מכן, התרחשה רעידת אדמה, שהמוסלמים בירושלים האמינו כי "נגרמה על ידי ניסיונו של אבראהים פאשא לקחת חיילים מהעיר הקדושה – דבר שלא ניסה עוד לעשות לפני כן."[1] מה-10 לחודש במשך תקופה של חמישה ימים, הלחימה נפסקה ונפתחה מחדש לאחר מכן. ואז, ב-19 במאי, הבחינו האיכרים בפרצה, ביום שלמחרת הם נכנסו לפנים העיר דרך נתיבי הביוב.
כמה מהמוסלמים בירושלים, שטענו בפני אבראהים פאשא כי הם הורידו את נשקיהם, התגלו חמושים לגמרי והצטרפו למורדים לבזוז את בתי הקצינים המופקדים על הגנת שערי העיר וחומותיה; הבוזזים מיהרו בחזרה לבתיהם עם כל אשר יכלו לשאת. חמש מאות חיילים עזבו את המצודה וההגנה על חומות העיר ותקפו את הבוזזים בתככי העיר. לאחר מכן הם החלו לבזוז את העיר בעצמם כנקמה על השמדת רכושם, עד שמפקדם הורה להם לעצור. ההרוגים שדווחו באותו יום כללו 50 איכרים, 16 תושבי העיר וחמישה חיילים. למחרת האיכרים חידשו את התקפותיהם. לאחר מתקפת נגד קצרה, ראשיד ביי (מפקד המוצב המצרי בעיר) נסוג שוב למצודה. נסיגה זאת אפשרה לירושלמים לפתוח את שער שכם, ואפשרו את כניסתם של 2,000 מורדים אל תוך העיר.
בספרות נבדל זמן זה בתור "הפעם בה האיכרים שלטו בירושלים". צעירים ומבוגרים נפלו לביזה, החל מביתם של מיר-עליי (קצינים האחראים על ביצורי העיר), משם הסירו את החפצים הכבדים והותירו מאחור כריות, שמיכות ושולחנות עץ. לאחר מכן הם בזזו את הבתים היהודיים באותו אופן. בלילה שלאחר מכן החלו הרדיקלים, עם כמה שודדים מהמעמד הנמוך בירושלים, לבזוז את חנויות היהודים, הנוצרים, הסוחרים האירופאים ואז גם המוסלמים. המכולת, הסנדלרים וכל הסוחרים סבלו כאחד מהאירוע. בתוך יומיים-שלושה לא הייתה חנות אחת שלמה בשוק, משום שניפצו את המנעולים ואת הדלתות ותפסו את כל אשר היה בעל ערך.
רבים מהמוסלמים הירושלמים הספיקו להסיר מחנויותיהם את כל הרכוש בעל הערך, והשאירו אחריהם רק דברים חסרי תועלת. עכשיו הם הצהירו כי החיילים לקחו את הדברים החשובים, ובכך הם הראו שהם בעלי סיבה טובה לשנאת הצבא. השוק היה במראה מצער. היה זה נראה כאילו היה נטוש במשך שנים. אביזרים ומצרכים כגון שקי ירקות ומזרנים ושמיכות, נמצאו קרועים בחיפוש אחר כסף שעלול להימצא בתוכם. במקומות רבים הבוזזים חפרו את כל החנויות בחשד שהבעלים אולי הסתירו את הכסף או כל דבר אחר. האזרחים מחו על כך שוב, אך לא נשמע קולם מכיוון שהם היו מעטים בהשוואה לרדיקלים המורדים. כולם באו לקחת מן השוק הנבזז ואיש לא חזר בידיים ריקות.
בימים שלאחר מכן החלו לפשוט ולבזוז את בתיהם של האורתודוקסים, הצרפתים והארמנים, אך מנהיגי המורדים והשייח'ים מנעו מהם בכך שאמרו להם שאם הם יפגעו ב'רייה' (הנוצרים ויהודים), ישנו חשש שהם יגרמו למורת רוחם של המעצמות האירופאיות. למרות זאת, הם המשיכו לבזוז את הבתים הלא מיושבים שתושביהם ברחו מדי לילה.
פעולות נגד עריכה
ערך מורחב – פרעות צפת (1834)
ב-24 במאי לאחר שהגיעו חדשות על המתרחש בירושלים אל אבראהים פאשא במחנהו ביפו, האחרון יצא לעבר ירושלים בראש 9,000 חיילים. ב-27 במאי שב אבראהים פאשא לירושלים אך סירב להיכנס לעיר וחנה במפקדתו בהר צִיוֹן. למחרת הציע חנינות למי שהשתתף במרד, אך אף אחד לא נכנע. לאחר מכן יצאו כוחותיו של הפאשא במרדף עם 3,000 פרשים, ואלו הרגו 300 והכניעו והביאו לשבי 500 מורדים. 17 מנהיגי מורדים נכלאו והשאר מאלו אשר נתפסו שוחררו.
ב-30 במאי שב אבראהים פאשא לירושלים עם 7,500 שבויים, כמו גם בעלי חיים חמושים, בהם פילי מלחמה. למחרת הותקף הכפר בית ג'אלא על ידי חיילים ו-33 גברים ונשים נוצרים נהרגו בחשד כי ביצעו ביזה. הפאשא עצר את הטבח, אך החרים את בעלי החיים של איכרי הכפר. ב-1 ביוני החלו כוחות סדירים ומאחוריהם אלפי תותחים לצאת בהוראת פאשא להגנה על בית לחם.
במסע ההתקוממות המתמשך נגד הפאשא, ב-4 ביוני, הותקף הוא וכוחו המונה 4,000 איש ליד בריכות שלמה. 1,500 איש בפיקודו של ראשיד ביי, אחד הסגנים של אבראהים פאשה ומפקד מצודת ירושלים, עמדו נגד התקיפה. ראשיד ביי עצמו נהרג ו-800 מחייליו נהרגו או נפלו בשבי. האסירים תומכי אבראהים הובלו לחברון. האיכרים המנצחים נצרו אז על אבראהים פאשא בהר ציון, לשם ברח למפלט. בין ה-4 ל-8 ביוני, עצים להסקה וקמח לאפיית לחם היו חסרים בעיר ירושלים; בינתיים המרד התפשט לשכם, רמלה, לוד, יפו ועכו. מורדים כבשו את טבריה וצפת ובזו על הערים בפרעות. בדואים תקפו את כרכ והרגו את 200 החיילים ששמרו עליה.
אבראהים לבסוף חמק מהמצור אשר הטילו עליו המורדים בעזרת כוחות הצלה, הוא המשיך פועלו בניסיון להתמודד נגד המרד בהרי יהודה. ב-30 ביוני מוחמד עלי עצמו הגיע ליפו. המיסיונר ויליאם תומסון דיווח על המחזה:
מוקדם הבוקר חיל הים הסדיר שורת חיילים בקירוב לאגן הנמל, עם הכוחות הטובים ביותר בצבא; להקה גדולה של מוזיקה הוצבה במרכז. בשעה אחת הגיעו שתי ספינות יפהפיות, והחלו לירות הצדעה במרחק של כחצי שעה שייט מהמעגן, שהושב מיד על ידי הנמצאים במעגן. בשעה ארבע היו החצרות בקירוב לנמל מאוישות, ועם שאגת התותח מהצי חומת המבצרים ירדה.
היה זה מראה מפואר. הייתה לי הזדמנות מצוינת להתבונן בפועלו של הוד מעלתו [מוחמד עלי], גם כשהוא ירד, וגם כשחזר על סוסו המפואר. בלי להתיימר לדעת כיצד מלך צריך להתנהג, לא ראיתי דבר מלבד מה שנראה לי טבעי, היה הוא מכובד ותואם לחלוטין את דמותו של אדם גדול. הוא הצדיע לכל אחד, והשתחווה בחן בפני הקהל משני הצדדים בעודו עובר. התנהלות זו הפתיעה מאוד את העם. [...]
מוחמד הוא זקן נאה למראה. השמלה שלו טורקית, ואינו בעל לבוש של נאזים [חייל]; מסודר, בלי שום דבר אשר מבדיל אותו מלבוש האצולה הטורקית. זקנו לבן, פניו אדומות והוגנות למראה, עינו חיה ומלאת הבעה; אף על פי שהוא קרוב לגבולות אורך החיים המוקצה לידי האדם, יש לו מרץ ופעילות אשר מפתיעים בכל תנועותיו. אין הרבה מקרים מקבילים שנרשמו; ואולי אין עוד אף אחד אשר השיג כל כך הרבה בחייו, והצליח באופן כל כך אחיד, כמו מוחמד עלי.
— ויליאם תומסון – 30 ביוני 1834
יומיים אחר כך פגש מוחמד עלי בבנו הפאשא בעודו ברמלה והשניים שבו ליפו.
מודאגים מהגעתו הממשמשת ובאה של מוחמד עלי פאשה עם צבא של 15,000 חיילים חדשים, ניסו נכבדי ירושלים להסדיר הפוגה בין הפאשא למורדים באמצעות המופתי טהיר אפנדי אל-חוסייני. היה זה דרך המופתי שעיסא עמר, מנהיג המורדים ממחוז חברון, קבע את התנאים הבאים אשר למענם יקרא לנאמניו להפסיק את המרד ויביא להפסקת אש והעבירם אל אבראהים:
- חנינה כללית וחנינה למורדים
- הפסקת גיוס החובה המוגזם
- ביטול מיסים בלתי חוקיים.
אבראהים פאשא דחה את הדרישות הללו, אך המשיך לדבר עם המופתי באמצעות תומכו, השייח' חוסיין עבד אל-האדי. אבראהים פאשא קיבל אז מכתב מקאסם אל-אחמד, כעת היה האחרון מוכר כמנהיג המורדים בעיר שכם, וביקש חנינה כדי שיוכל לנהל משא ומתן על הפוגה. אבראהים פאשא, בעזרתו של המופתי וחוסיין עבד אל-האדי, כתב מכתב שמבטיח האת ביטחונו של קאסם. כאשר המופתי וחוסיין עבד אל-האדי הבטיחו כי הם ערבים לנושא, פגש קאסם את הפאשא. אבראהים נזף בקאסם על בגידתו. קאסם טען כי נאלץ להשתתף במרד והתנצל. הפאשא קיבל את דברו, ומינה אותו מחדש כמושל שכם וירושלים, כמו גם דובר המורדים.
שכם עריכה
מוחמד עלי הורה על הוצאתם להורג של מספר מנהיגים אזוריים ברחבי ירושלים ומרכז הארץ מחשש כי אלו תמכו במרידה, נוסף על כך הייתה חשיבות מבחינתו להביא אנשי מנהל חדשים אשר יהיו נאמנים לקהיר ולא קונסטנטינופול. נכבדים אחרים ברחבי האזור, כולל שייח' עבדאללה אל-פאהום מנצרת ועובדיו הוגלו. ב-23 ביוני, קאסם אל-אחמד דחה את ההפוגה שלו עם אבראהים פאשה, וקרא לאנשי שכם לקחת נשק. קאסם אל-אחמד כתב למנהיגים בירושלים:
היה ידוע לכולכם שהשלום בין אבראהים פאשא הרמאי לביני לא היה שלום אמתי, אלא תכסיס שבאמצעותו הוא יכול להימלט מהסכנה, כי היה אז נתון לחסדינו המידיים. אבל עכשיו, כשהגיעה אליו תגבורת, הוא מתעלם מהשלום ומהשבועות, והנה, הוא כבר יצא להשמיד אותנו. קחו אתכם, אפוא, את זרועותיכם והשתמשו בהן באומץ נגד העריץ. הילחמו באומץ למען בתיכם וכבודכם, למען זכויותיכם ובמיוחד למען ילדיכם האהובים שהוא חושק לשלול מכם לשירות צבאי. היכו עכשיו לא נגד הכופרים, אלא נגד עמיתכם המוסלמים.
אסטרטגיית המורדים הייתה לחלק את כוחותיהם כדי להגן על עצמם בשלוש חזיתות. שלושים אלף איש חולקו לשלושה גדודים, אחד בפיקודו של שייח' יוסף אל-קאסם שהוצב בראס אל-עין, השני נע צפון לשמירה על הגישות לגליל, והשלישי נותר בשכם. ב-24 ביוני תקפו בדואים, שלא נקשרו עם קאסם, את מחנהו של אבראהים פאשא. בארבעת הימים הבאים קרב התחולל מחוץ לשכם.
ב-28 ביוני, כוחותיו של אבראהים פאשא כבשו את ראס אל-עין והמורדים שם נכנעו. איכרים שנפלו בשבי נשלחו למצרים "כדי ללמוד את אמנות המלחמה באופן מלכותי." שכם נכבשה בידי אבראהים עוד באותו היום.
טבח חברון עריכה
בשלב זה המרד הסדיר התפרק. שייח' קאסם אל-אחמד ובניו יוסוף ומחמוד נסו אל העיר חברון. פאשא הגיע אל שערי חברון עם 4,000 אנשי חיל רגלים ו-2,000 פרשים אשר הפגיזו את העיר עד אשר נכנעה. על אף הבטחותיו של אבראהים החיילים המצרים שלו התחילו לרצוח ולאנוס בעת שהעיר נפלה. העיר נהרסה כמעט לגמרי, והמאבק עליה (אנ') נגמר במותם של 500 מורדים כמו גם 12 יהודים. אירועי טבח חברון היו טרגיים לחברה היהודים יותר מאירועי פרעות צפת שהתרחשו באותה העת. רוב יהודי חברון (כמו גם יהודי טבריה וצפת) הצליחו לברוח לירושלים.
קאסם ובניו הצליחו לברוח מהעיר אל מעבר לנהר הירדן לעיירה כרכ. ב-1 ביולי רדף אחריהם אבראהים פאשא עם 1,500 איש והרס את כרכ לכדי אפר. היה זה בנקודה זאת שקאסם נתפס ונלקח בשבי אל דמשק, שם לאחר משפט קצר נגזר עליו דין מוות. עם מותו התמוסס המרד, שלטון מוחמד עלי על ארץ ישראל וסוריה לא יאותגר שוב עד למלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ קריאת הגיוס החדשה של אבראהים הייתה הראשונה לקרוא לגיוס של אזרחים מירושלים.