פתיחת התפריט הראשי

מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום

מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום הוא ספר מאת שמשון ביכלר ויהונתן ניצן. הספר טוען כי אירועים מדיניים, פוליטיים וכלכלים מרכזיים בישראל ובעולם, כמו מלחמות ישראל, הסכמי השלום או האינפלציה, נובעים ממזימה שרקמו אליטות הכוח השליטות, בישראל ובעולם. הספר, שהופץ כמעט עם צאתו גם בעותק מקוון, עורר הדים אצל קוראים רבים, וזכה לביקורת חריפה מצד כלכלנים.

מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום
Peace Dividends.jpg
מידע כללי
מאת שמשון ביכלר, יהונתן ניצן
שפת המקור עברית
סוגה ספר עיון
הוצאה
הוצאה מהדורה ראשונה - הוצאת כרמל
מהדורה שנייה - הוצאת פרדס
שנת הוצאה מהדורה ראשונה - 2001
מהדורה שנייה - 2007
מספר עמודים מהדורה ראשונה - 504
מהדורה שנייה - 595
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002645843, 002169774

תוכן עניינים

תאוריית ההצבר הדיפרנציאליעריכה

לטענת ביכלר וניצן, מורכבת כל חברה, ובכלל זה החברה הישראלית, משלוש יחידות או שכבות מונוליטיות: אליטת כוח קטנה, שמטרתה לשלוט בחברה; קבוצה של "סייענים," המגוננת ומסייעת לאליטת הכוח, ושכבת המוני העם. לתפישת ביכלר וניצן, הון מהווה כוח חברתי וככזה, אליטת הכוח שואפת תמיד להרחיבו ולהעצימו, כדי לחזק ולשמר את כוחה. העצמה זו מתרחשת לא באופן מוחלט (כלומר, לא בהכרח באמצעות הגדלת הרווחים כאחוז מהכנסות), אלא באופן יחסי - באמצעות הגדלת נתחה של אליטת הכוח, על חשבון הונם ועצמתם של בעלי הון אחרים ("הצבר דיפרנציאלי"). מטרתו של כל חבר באליטת הכוח השלטת, גורסים ביכלר וניצן, היא "להכות את הממוצע" ולהרוויח יותר מאחרים.

לפי התאוריה של ביכלר וניצן, בכל החברות מתקיימים תהליכים של "הרחבת הצבר" ו"העמקת הצבר." התהליכים מתקיימים לרוב לסירוגין, אף כי במקרים מסוימים הם עשויים להתקיים גם בו-זמנית. בתקופות של "הרחבת הצבר" גדל מספר המועסקים אצל קפיטליסטים מצליחים בקצב מהיר יותר מקצב גידולו אצל אחרים; בתקופות של "העמקת הצבר", הרווח המופק מעובד גדל אצל הקפיטליסטים המצליחים בקצב מהיר יותר מהממוצע. בישראל, טוענים ביכלר וניצן, התרחש עד תחילת שנות השבעים תהליך של "הרחבת הצבר", בו הייתה אליטת הכוח הדומיננטית ממשלתית בעיקרה; בנקודה זו, כאשר הושלמה "הפרולטריזציה של המהגרים היהודים", קנתה לה אחיזה במושכות השלטון אליטה צבאית-עסקית והחל תהליך של "העמקת הצבר", שנמשך לאורך שנות השבעים והשמונים.[1]

החל בשנות התשעים, טוענים ביכלר וניצן, השתנה "אופי ההצבר העולמי" והתפתחה תחרות כלל עולמית על רווח דיפרנציאלי. אליטת ההון הישראלית, שלתפישתם של המחברים חוללה את מלחמות ישראל כדי להגדיל את רווחיה, פנתה כעת לעידוד השלום, כדי להגדיל את "הביקוש האפקטיבי" למוצריה.

חלק חשוב בהצלחת מזימתה של אליטת ההון, גורסים ביכלר וניצן, יש לשלוחיה של אותה אליטה - אותם "סייענים" העוזרים לה בהפצת תעמולה כוזבת. הכותבים תוקפים בלשון חריפה תאוריות מקובלות שונות בתחום הכלכלה, ובייחוד את התאוריה הכלכלית המוניטריסטית. זו האחרונה מוצגת על־ידם כפולחן דתי, שטיפת מוח, גניבת דעת ומרמה וראשי דבָּריה מכונים "דון" (של מאפיה) ו"מיסיונר" (דן פטינקין), "משרת בעלי ההון" (מיכאל ברונו), "מגרש שדים" (ברונו וסטנלי פישר) או "הכהן הגדול של הכנסייה הכלכלית״ (מילטון פרידמן).

מקורות רעיוניים לתאוריהעריכה

"מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום" מבוסס בעיקרו, לפי עדות המחברים, על שילוב בין הרעיונות הבסיסיים של התאוריה המרקסיסטית כפי שניסח אותם מרקס, ועל פיתוחים מאוחרים יותר של תאוריה זו, כמו "אימפריאליזם" של ולדימיר איליץ' לנין או ה"כלכלה המוסדית" של תורסטן ובלן וממפורד לואיס.[2]

ניצן וביכלר מאמצים את ליבת התאוריה של מרקס, תאוריית הערך של העבודה, בקבעם: "אין ספק שמרקס צדק כשקבע, שהערך הוא ביטוי של אותו חלק מכלל זמן-העבודה החברתי אשר נדרש לייצר אותו".[3] באופן דומה, מאמצים המחברים את עיקרו של הטיעון הלניניסטי בדבר היווצרותו של מנגנון של "קפיטליזם מונופולי", והרעיון כי ה"אימפריאליזם הפך לתופעה בלתי נמנעת של הקפיטליזם המונופולי"[4] מוובלן, מלואיס ממפורד ומאחרים - כולם הוגים המשויכים בדרך כלל לזרם ההגות בהשראה מרקסיסטית - הם נוטלים את הקביעה כי "ייצור הוא תהליך חברתי מקיף, שאינו ניתן להפרדה ולפירוק לגורמי-ייצור בעלי סגולות פריון" וכי "רעיון הפריון של גורם ייצור אינדיבידואלי הוא שטות, שבאה לשרת אינטרסים פרטיקולריים".[5]

ביקורתעריכה

ספרם של ביכלר וניצן, בגרסתו העברית, בגרסתו האנגלית ובמגוון מאמרים שכתבו השניים בשנים שלאחר מכן, עורר הדים נרחבים וזכה לתגובות נלהבות אצל קהל מתעניינים,[6] במיוחד בקרב השמאל הפוסט-ציוני. ברוך קימרלינג, פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה, לדוגמה, סבר כי הספר הוא "תרומה חשובה למחקר הביקורתי הצומח על היבטים שונים בחברה הישראלית" ואחד המעניינים אותם קרא בעשור האחרון, אך ציין כי ההתעלמות מהיבטים הקשורים בתרבות הפוליטית והחברתית ומחשיבות הסוגיות הטריטוריאלית, גורמים לכך ש"המסגרת התאורטית של הספר סובלת מכוח הסברי חלקי מאוד, וכוח חיזוי פחוּת אף יותר".[7] ארז צפדיה, מהמחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, סבר כי מדובר ב"אחד הספרים החשובים ביותר על כלכלה פוליטית," והסתייג בעיקר מראיית הכוח כ"משאב מונופוליסטי בידי המעמד השליט" של הכותבים.[8] חנה שטרמן, מנהלת המחלקה ללימודים עבריים ויהודיים בלובליאנה, סבורה כי "אף שהתזה [של הכותבים] עשויה במבט ראשון לעורר תמונות עכורות בנוסח אלו המופצות על ידי תאוריות קשר למיניהן, ניצן וביכלר מספקים תיאור רציני ומתועד טוב מכדי שנחשוש מכך."[9] ברוח דומה, ג'ורדן ברנן, סבור כי חלק מטענותיהם של ביכלר וניצן עשוי להשמע "מופרך ואף נגוע בתפישות של תאוריות קשר... ותפישת הכוח האמורפית שלהם תעורר פקפוקים אצל קוראים שמרנים וליברלים כאחד... אך אין ספק במידת רצינותם, היקף מאמציהם או שאיפותיהם."[10]

גישת ביניים ביטא לודוויג וצאל בסקירה של הספר, בה הגיע למסקנה כי הניתוח של הכותבים את העימות נראה במבט ראשון כמו יישום של ניתוח מרקסיסטי אנכרוניסטי, ויש מוגבלות באופן הניתוח המתבסס באופן בלעדי על היבטים כלכליים, אך בספר יש מן התועלת לקורא כהסבר לשורשי העימות במזרח התיכון, גם מעבר לעניין הכלכלי.[11]

גישה אחרת ביטאו כלכלנים שעסקו בספר. סטיבן פלאוט, פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה, ביקר בחריפות את הספר, אותו כינה "רטוריקה מרקסיסטית בסגנון זרם התודעה" וסבר כי "הסתמכות על מרקסיזם לצורך ניתוח דומה לשימוש [לצורך ניתוח מדעי] בפרנולוגיה או באלכימיה". הספר, גורס פלאוט, גדוש "הכללות גורפות ונטולות בסיס, שאינן נתמכות בממצאים מדעיים כלשהם... זהו ספר הנאמן לזרם ה'חקר' הרדיקלי, הסבור שאין ניתוח רב עצמה יותר מהמצאת מונחים מרובי-הברות.. נפיחות זו, המשולבת במשוואות מבניות מתחום המקרו-כלכלה, עם אותיות יווניות שברור שלמחברים אין מושג מה הן, אמור לטעת אצל הקוראים את הרושם [הכוזב] של עמקות ושל למדנות."[12]

כלכלן אחר, יקיר פלסנר, גורס כי הספר "בעל הגוון המרקסיסטי" מנסה להמיר את הפרשנות המקובלת להיסטוריה של ישראל בתיאור "חובק כל, המעוגן בהתפתחות ישראל כחברה קפיטליסטית." לטענתו, המחברים כושלים בניסיונם זה וחוטאים בכמה אי-דיוקים עובדתיים מהותיים. הוא סבור כי "הספר לא ראוי לטרחה הכרוכה בקריאתו."[13]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ר' גם Kimmerling, Baruch. (2004). Journal of Palestine Studies. Vol. 33. No. 2. pp. 119-122.
  2. ^ סטיבן פלאוט, פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה הגדיר את הספר "רטוריקה מרקסואידית" (Plaut, Steven. (2003). The Middle East Quarterly. Vol. X. No. 2.); יקיר פלסנר, פרופסור במחלקה לכלכלה וניהול חקלאי באוניברסיטה העברית בירושלים, הגדיר אותו "ספר מרקסיסטי" (Plessner, Yakir. (2003). The Middle East Journal. Vol. 57. No. 2. pp. 331-332); לודוויג ואצל הגדיר את הספר "הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבעד למשקפים מרקסיסטיות" (Watzal, Ludwig. (2003). Neue Sürcher Zeitung. 8 February.)
  3. ^ מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום, עמ' 95
  4. ^ מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום, עמ' 310
  5. ^ מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום, עמ' 106
  6. ^ שתי דוגמאות לדיון ער ניתן למצוא במאמריהם של ביכלר וניצן כאן וכאן, שגררו אחריהם שובל של כארבעת אלפים תגובות ממאות קוראים.
  7. ^ Kimmerling, Baruch. (2004). Journal of Palestine Studies. Vol. 33. No. 2. pp. 119-122. גרסה מקוונת כאן. ביכלר וניצן הגיבו במכתב לעורך, אותו ניתן לקרוא כאן
  8. ^ Tzfadia, Erez. (2004). Antipode. Vol. 36. No. 1. January. pp. 170-173. גרסה מקוונת כאן, עמ' 171-173
  9. ^ Starman, Hannah. (2004). Millennium. Vol. 32. No. 3. May. pp. 707-709. ר' גרסה מקוונת כאן. שטרמן כותבת על הספר בגרסתו האנגלית, משנת 2002.
  10. ^ Brennan, Jordan. (2009). Canadian Journal of Political Science. Vol. 42. No. 4. December. pp. 1057-1058, גרסה מקוונת כאן
  11. ^ את הסקירה ניתן לקרוא כאן
  12. ^ Plaut, Steven. (2003). The Middle East Quarterly. Vol. X. No. 2. גרסה מקוונת נמצאת [1]
  13. ^ Plessner, Yakir. (2003). The Middle East Journal. Vol. 57. No. 2. pp. 331-332. ר' גרסה מקוונת כאן. פלסנר, כאחרים, מתייחס לגרסה האנגלית משנת 2002