פתיחת התפריט הראשי

מרחב מעברי או מרחב פוטנציאלי הוא מונח מתאוריית יחסי אובייקט בפסיכולוגיה שנטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, והוא מתייחס לאזור הביניים של החוויה, השוכן בין הפנטזיה והמציאות. מושג זה נחשב לחידוש התאורטי החשוב ביותר של ויניקוט.[1]

ויניקוט פיתח מושג זה בתחילה, כדי לתאר את אחד משלבי הביניים בהתפתחותו התקינה של הילד, חוויית המעבר, בו מתרחשות תופעות מעבר כגון היצמדות של הילד אל אובייקט מעבר. המרחב הפוטנציאלי מתפתח בין האם לתינוקה, אך במהלך התפתחות בריאה לומד הילד להחזיק מרחב זה בעצמו. התפתחות זו מתאפשרת כאשר נוצר מרחב פוטנציאלי בין התינוק לבין אובייקט (האם), בין התפיסה שהאם היא חלק ממנו, לתפיסה שהוא נפרד ממנה. המרחב הפוטנציאלי אינו מתקיים מחוץ לאדם, אך גם לא בתוכו, אלא במרחב שביניהם. המרחב הפוטנציאלי מפריד בין האם לתינוק, אך גם מחבר ביניהם.

בהמשך הרחיב ויניקוט את המושג לכל חוויה שהיא בתחום הביניים שבין המציאות האובייקטיבית לבין המציאות הסובייקטיבית כפי שהיא נתפסת על ידי האדם. כך ניתן להכליל במרחב זה גם חוויות כגון פעולת המשחק, היצירתיות והחוויה התרבותית. במרחב זה ניתן לבטא את תחושת האומניפוטנטיות הסובייקטיבית של האדם, את משאלותיו ותכנוניו, תוך השהיית המציאות האובייקטיבית. למשל, ילד יכול לשחק ולהעמיד פנים שהוא מורה, תוך ידיעה שהוא אינו כזה במציאות, אך לעת עתה הוא משהה את הידיעה הזו, מתחבר לחוויה שבמרחב הפוטנציאלי, ונהנה ממנה.

בדומה למושגים אחרים של ויניקוט, גם מושג זה יסודו בפרדוקס. במקרה זה, הפרדוקס הוא בהיותו של המרחב הפוטנציאלי מקום שכולל גם מרכיבים של דמיון וגם של מציאות, מבלי שהפכים אלו יפריעו זה לזה או שתתבקש בחירה ביניהם.

חוויות ופעולות רבות שמתקיימות במרחב הפוטנציאלי משמשות לעיתים קרובות מטפלים במהלך פסיכותרפיה, למשל טיפול במשחק בטיפול בילדים, שימוש באמנות מסוגים שונים בטיפול באמנויות, ועוד. התפיסה היא כי המרחב הפוטנציאלי מאפשר למטופל להיות במגע עם משאלות ודחפים עמוקים ומודחקים בנפשו, ולבטא אותם באותנטיות ועם פחות עכבות, במרחב שכולל מסגרת מוגנת, משרת ביטחון ויציבה, ומתוך ידיעה שלעת עתה המציאות מושהית. המטפל יכול לספק מסגרת מוגנת זו, ולעסוק בתכנים שעולים באמצעים שונים, בהתאם לשיטה הטיפולית בה מתקיים הטיפול.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תומאס אוגדן, מצע הנפש, הוצאת תולעת ספרים, 2003